תקציר ההרצאה:
מדוע בעצם ביקש קפקא להישכח? הכיצד זה ייתכן כי אחד מגדולי הספרות המודרנית העדיף כי יצירותיו תיעלמנה בתהום הנשייה? לשאלה זו הוצעו כבר תשובות רבות ומגוונות. בין היתר, טוענים רבים, קפקא כלל לא התכוון שבקשתו תילקח ברצינות מכיוון שהפנה אותה אל חברו, מקס ברוד, שהודיע לו מראש כי אין בכוונתו לקיים את בקשתו. אומנם, אלמלא ברוד לא המרה את בקשתו המפורשת של קפקא, לא היינו מכירים כיום כמה מיצירות המופת שהשפיעו רבות על העידן המודרני – ״המשפט״, ״הטירה״, ״הנעדר״ ושלל סיפורים קצרים שראו אור רק לאחר מותו של קפקא. אולם, בהרצאה זו אבקש כן לבחון את בקשתו של קפקא ברצינות. באמצעות קריאה מחודשת בכמה מיצירותיו המכוננות נבין את המתח שקפקא מזהה בין זיכרון ושכחה. קריאה זו תגלה כי קפקא ראה בזיכרון והניסיון לשמר אותו כלי דכאני ומאבן ודווקא תהליכי שכחה נדמו לו כמפתח לשחרור האדם. ייתכן כי לקראת מותו בטרם עת, קפקא ביקש לשחרר גם את עצמו באמצעות אותו מפתח ייחודי – שכחה. דיון במתח שבין זיכרון ושכחה, תוך הישענות על תובנות מתחום לימודי הזיכרון (Memory Studies), תאפשר לנו להבין נדבך עלום בכתיבתו של קפקא ותסייע לנו לענות על השאלה בה תיפתח ההרצאה: מדוע בעצם ביקש קפקא להישכח?
על המרצה:
ד״ר נועם תירוש הוא מרצה במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון בנגב. תירוש חוקר תהליכי זיכרון תקשורתיים והוא עוסק בסוגיות כגון זיכרון ושכחה, השינויים בעולם התקשורת והקשר שלהם לאופן שבו קבוצות זוכרות את עברן, והקשר שבין מדיה שונים וזכויות זיכרון. מחקריו של ד״ר תירוש פורסמו בכתבי עת מובילים והוא מציג את מחקריו בבימות שונות ברחבי העולם. ספרו של ד״ר תירוש, אותו כתב ביחד עם פרופ׳ עמית שכטר, הוכתר על ידי האגודה הישראלית לתקשורת כספר המצטיין לשנת 2017.