מה קרה שגרם לי לא לחזור הביתה מיד אחרי שיעור ההתעמלות ההוא?
לקראת סוף השיעור מפלח את צד ימין של גופי כאב חד. המים שאני שותה נשפכים על המזרן ולרגע אין לי מושג מה קורה.
למזלי לצידי בשיעור 2 אחיות ורופאה והן מזהות מיד את הסימנים-
אני, נינה גמזו לטובה, שמתעמלת ומקיימת אורח חיים בריא מאז גיל 12, עוברת שבץ מוחי!
"זה לא סיפור חיי" אני אומרת בנחרצות לרופא התורן ומחפשת את גילי הקטנה שלי, שצריכה את אמא שלה לידה. ומה עם רועי ועדי? אני מתווכחת, מבקשת שינתקו אותי מהמכשירים ורק רוצה לחזור הביתה, אליהם. הכחשה מלאה...
שבועיים בבלינסון מובילים לעוד 3 חודשי שיקום אינטנסיביים בבית לוינשטיין.
פה מתחיל המסע האמיתי שלי- אל עצמי.
בין הקירות המנוכרים והתפאורה הזרה אני מקבלת החלטה: אני אשתקם!
אני אזכה שוב בזכותי הבסיסית- להיות אמא מתפקדת לרועי, עדי וגילי שלי. רק לשוב ולהיות 'נורמלית'.
מאז עברו 3 שנים, של בכי, צחוק, אבל, תסכול ושיקום פיזי מתיש ואינטנסיבי שלווה באהבה, סיפוק, חמלה והמון אופטימיות.
3 שנים של יציאה מהחושך לאור. והיום אני מעזה לצאת ולצעוק: אני חוגגת את הנס הפרטי שלי כל בוקר. כי היום אני יודעת- כלום לא מובן מאליו ומה שבטוח.. גמזו לטובה!