נולדתי וגדלתי בתל אביב.
חלקתי חדר משותף עם אחי. לא צריך להוציא את הממחטות והדלי.
הדירה הייתה לא כל כך קטנה , אבל מתוכננת פשוט זוועה!
חללים מבוזבזים, ענקיים, סלון ענק, עם מקלחת אחת ושרותים אחד, לכולם.
לצערי הרב גם חדר אחד לילדים.
משם זה התחיל.... השריטה שלי. למיקסום.
לא נראה לי הגיוני שלא מסתתר בדירה שלנו איזה שטח סודי, שיוכל להיות החדר הפרטי שלי. המקום האישי שלי, שיתן לי מענה לפרטיות, הפרדה ושקט לצייר ולחלום.
אז הגיע למוחי ההבנה, ידעתי מה אעשה כשאהיה גדולה. אלך ללמוד אדריכלות, כדי שאוכל לפתור את הבעיה של תכנון לקוי, בזבוז חללים, וחוסר מיקסום בדירות ובתים. שכל המשפחה תוכל
להנות מאיכות חיים.
וכך היה. התקבלתי ל"בצלאל" ללימודי אדריכלות.
הפרס הראשון הכלל אקדמי אותו קטפתי בסיום השנה הראשונה היה, נחשו על מה? על מיקסום חללים כמובן! :)
על מיקסום החללים הריקים בין הבתים בתל אביב. תחשבו איזה גאוני זה היה אם המדרגות לכניסה לשני בניינים בתל אביב היו בין הבניינים בחלק הריק, והמואר בזכוכית. כך היה מתפנה הרבה
שטח לתוך הדירות עצמן. והיה רק גרם מדרגות אחד במקום כפול.
נכון שזה ממקסם?