היה היה עלם יפה ושמו נרקיס. כל כך יפה היה נרקיס, עד כי כל העלמות בארץ אהבו אותו. אבל נרקיס לא אהב אף אחת מהן, הוא לא שם לב אליהן כלל, ולא ריחם עליהן משסבלו בגללו.

יום אחד התאהבה בנרקיס נימפה יפה – אקו שמה. אקו הייתה נימפה יפה ואומללה. האלים הענישו אותה, והיא לא יכלה אף פעם לומר את מה שרצתה, כל מה שיכלה לעשות היה לחזור על דברי אחרים, כלומר להיות להם להד [אקו ביוונית פירושו הד].

אקו סבלה מאוד מהעונש הזה, במיוחד מיום שהתאהבה בנרקיס. היא רצתה לדבר אליו, רצתה לגלות לו את אהבתה כדי ישים אליה לב, אך לא יכלה לעשות זאת.

יום אחד הלכה אקו אחרי נרקיס וחבריו, אל היער. היא עקבה אחרי צעדיו מבלי שירגיש בה, ומשנעור לרגע וקרא: 

"הי​​ש כאן מישהו?" ענתה בהתלהבות: "כאן, כאן", וציפתה שסוף סוף ישגיח בה.

נרקיס שמע את קולה ,אבל לא יכול היה לראות אותה, בין עצי היער. הוא היה בטוח שאחד מחבריו הוא העונה לו, וקרא: בוא!

לרגע זה חיכתה אקו. את המילה הזו רצתה לומר לו מזה זמן רב: בוא, בוא! חזרה על קריאתו בשמחה, ויצאה אליו מבין עצי היער.

אבל נרקיס לא שמח לקראתה. הוא הסב את פניו לאחור כדי לא לראות אותה. "לא!" אמר לה, "אמות ולא אתן לך לשלוט בי!"

וכל מה שהצליחה אקו המסכנה לומר לו היה: "אתן לך לשלוט בי, אתן לך לשלוט בי".

נרקיס הסתלק מן היער והיא נותרה מבוישת מאחור, ומאז היא מסתתרת במערות הנסתרות, מתמודדת עם בושתה ועם הגעגועים שנותרו בליבה. 

ומה עלה בגורלו של נרקיס? 

הוא המשיך להתאכזר אל כל הנערות שאהבו אותו, עד שיום אחד התפללה אחת מהן לאלים, וביקשה שיענישו אותו. שמעו האלים לתפילה והחליטו – מי שאינו אוהב אחרים, יאהב את עצמו! וזה יהיה עונשו.

פעם אחת ישב נרקיס על שפת אגם צלול, והסתכל בבבואתו שהשתקפה במים, והתאהב בעצמו. אמר נרקיס: עכשיו, כאשר אני רואה כמה אני יפה, איני יכול להפסיק להסתכל בעצמי.

והוא ישב על גדות האגם, והסתכל בפניו, מבלי יכולת לזוז ממקומו מרוב אהבה וגעגועים אל עצמו, עד שהרגיש שהוא עומד למות. אז קרא אל בבואתו שבמים: היי שלום.

ואקו האוהבת, שבאה להיות לידו ברגעיו האחרונים, חזרה ואמרה: היה שלום, היה שלום.

אחריה חפשו הנערות האוהבות את גופתו כדי לקבור אותה, אך לא מצאו אותה. במקום שבו שכב על שפת האגם, פרח פֶּרח חדש ויפה, והן קראו לו בשם אהובן – נרקיס.