זאוס התרגז, וציווה על האלים ליצור אישה מושלמת, אך רעת לב וטיפשה, כמתנה מורעלת לאדם. את האישה יצר הפייסטוס (אל הנפחות והאש),על פי הזמנתו המפורשת של זאוס. היא הייתה עשויה ממתכות יקרות ועדינות. ודמותה הייתה כשל אחת האלות, אבל קטנה יותר. היא הייתה יפה מכל הנשים, והוא קרא לה פנדורה. פנדורה קיבלה מספר תכונות מהאלים: זאוס נתן לה חיים, אפרודיטה נתנה לה יופי, קסם וחן, ואפולו נתן לה כשרון מוזיקלי ואת היכולת לרפא. 

פרומתיאוס הזהיר את אפימתאוס לא לקבל מתנות מהאלים. "אתה יודע עד כמה מסוכנות מתנותיו של זאוס!" הזהיר פרומתיאוס את אחיו אפימתאוס, "אל תיקח מידיו שום דבר!" "אעשה כדבריך, לא אקח!" הבטיח אפימתאוס, האח הפזיז, ומיד שכח את שהבטיח. יום אחד, כשנעדר פרומתיאוס מן הבית, הביא זאוס מתנה נפלאה לאפימתאוס: אישה. "את האישה הזאת הבאתי לך במתנה," אמר זאוס לאפימתאוס, "שמה פנדורה. היא תדע לאהוב אותך, ותעניק טעם חדש לחייך – טעם שלא ידעת מעולם." הטיטן אפימתאוס לא הקשיב להזהרות אחיו, וכשפנדורה הגיעה אליו הוא התאהב בה והתחתן אתה.

עד אז, חי המין האנושי בעולם מושלם ("גן עדן") ללא דאגות. לפרומותיאוס הייתה תיבה מיוחדת, אותה הוא שמר בחדר מיוחד בארמונו, והחדר הזה נשמר יום ולילה. בתוך התיבה שמר את כל הדברים המסוכנים והלא נעימים לבני האדם. "כל שבביתנו הוא גם שלך!" הבטיח אפימתאוס לאשתו. "רק את התיבה הזו לא תפתחי לעולם!" הוא אמר, והראה על תיבת אבן קטנה וסגורה שעמדה בפינה, "היא של אחי פרומתיאוס ואיש לא רשאי לפתחה!" "ומה יש בתיבה?" שאלה פנדורה בסקרנות. "אינני יודע מה בתוכה!" "אבל דבר אחד אני יודע: אסור באיסור חמור לפתחה. זה הכול!" ענה אפימתאוס. 

התיבה הסגורה לא נתנה לפנדורה מנוח. "מה יש בתיבה הזאת שאסור לפתחה?" היא שאלה את עצמה, "בטח יש בה משהו יקר. אולי איזה כישוף, או תכשיט. ואולי נמצאת בתוכה מתנה ששלח לי הפייסטוס, ופרומתיאוס, ברוב קנאתו, מסרב לתת לי אותה. כל כך קשה לי להתאפק מלפתוח אותה... אני מוכרחה להציץ לתוכה," אמרה פנדורה לעצמה. 

יום אחד, כשהייתה לבדה בבית, חשבה פנדורה –  "רק להציץ, ומיד אסגור!" פנדורה שלחה את ידה אל מכסה התיבה, ופתחה סדק צר. פגעים, תחלואים, כאב, סבל, דבר, עצב, עוני, פשע, מגפות וייסורים פרצו מן התיבה והתפשטו​​ באוויר העולם. היא מיהרה לסגור את התיבה, אבל היא איחרה את המועד. לעולם לא יוכל עוד איש, או אֵל, לאסוף מן העולם את הצער, ולהשיבו אל התיבה. 

כששב פרומתיאוס הביתה, וראה את פני אפימתאוס ופנדורה, הבין את אשר קרה. "את הנעשה אין להשיב," אמר פרומתיאוס בכאב ובכעס גדול, "הצער והכאב לא ירפו עוד מן העולם. אבל בואו נבדוק בזהירות, אולי נמצא בתיבה עוד משהו שיוכל להקל על בני האדם המתייסרים". פרומתיאוס אהב את בני האדם, ודאג להם מאוד, שכן היו כולם יצירי כפיו. הוא פתח את מכסה התיבה, והציץ לתוכה. ואכן, יצור קטן וחלוש נשאר בתחתיתה, ולא הצליח לצאת. פרומתיאוס הוציא את היצור העדין באצבעותיו, ואמר לאפימתאוס ולפנדורה: "הנה, ראו, זוהי התקווה. היא קטנה ושברירית, אבל כוחה רב ועצום. כל עוד יש תקווה לאדם, הוא יוכל לשרוד ולהתקיים, למרות כל הייסורים, הכאב והצער. לכן, שמרו עליה מכל משמר, והעבירו אותה הלאה, גם לדורות הבאים".