אני מצטטת: "בעולם הרוח הכל נמצא בפעילות מתמדת ותוססת, בתהליך של יצירה ללא הרף. מצב של הפסקה ומנוחה, כפי שקיים בעולם הפיזי אין שם. כי אבות הטיפוס הן ישויות יוצרות. הן אבות הטיפוס, אבות היצירה של כל המתהווה בעולם הפיזי ובעולם הנפש. תצורתם משתנה חיש מהר ובכל אב טיפוס קיימת האפשרות להפוך לצורות שונות אינספור." (מתוך "גוף נפש רוח")

כל הזמן יש מצב של יצירה. אף פעם אין מצב של מנוחה. אפשר לחשוב שעולם הרוח זה עולם של תזזית, אך לא. זו מנוחה פועלת או פעילות נחה. זה פעילות תמידית, אך לא של תזזית. יש יצירה כל הזמן. 

מה זה אומר על הדברים הנוצרים?

הם חיים. אף פעם לא חוזרים על עצמם.

למשל: אם יש לי בית חרושת לכסאות ואין לי תבנית, אלא אני כל הזמן יוצרת עוד כסא ועוד כסא. אף כסא לא יחזור על עצמו.

זו אמנם לא בריאה שרואים בחומר הפיזי. זה האידיאה, הארכיטיפ. וזה מדהים שאין שום דבר שחוזר על עצמו. 

אבל יש את הארכיטיפ של הדבר. 

דוגמא משטיינר: הארכיטיפ של המשולש - המשולש, שאין לו מתאר פיזי, ובעיקרון יכול להשתנות לכל משולש שקיים. מהמשולש הארכיטיפי יכול להיווצר כל משולש שאנחנו רוצים, אינסוף משולשים. 

אבל, אומר שטיינר, שיש סוגים שונים של אב טיפוס (=ארכיטיפ). יש כמה סוגים.

"כעת נחוץ תחילה להבחין בין הסוגים השונים של אבות הטיפוס. גם בעולם הרוח יש מספר שלבים או ספירות להם צריך לשים לב כדי להתמצא בו. גם כאן, כבעולם הנפש, אין לחשוב את הספירות השונות כאחת מעל השנייה, אלא כמשתלבות הדדי אחת בשנייה" (מתוך "גוף נפש רוח").

בעולם הנפש למדנו שיש כל מיני רמות של סימפטיה ואנטיפתיה, עד לרמה השביעית של סימפטיה מוחלטת. גם כאן יש 4 רמות של עולם הרוח. כשאנחנו אומרים רמות / דרגות, אנחנו לא מתכוונים לאחת מעל השניה, אלא חודרים אחד לשני בו זמנית.

הספירה הראשונה, מכילה את אבות הטיפוס של העולם הפיזי, עד כמה שהוא נעדר חיים. ארכיטיפ של כל הדברים בעולם הפיזי שהם נעדרי חיים – כלומר, ממלכת הדומם. יש שם את הארכיטיפ של כל הדוממים בעולם. ולא רק את הדומם, אלא גם כל עולם אחר, במידה שמכיל בו את הדומם. גם הדומם של הצמח נמצא שם, גם הצורה והסובסטנס, הארכיטיפ של הסובסטנס של הצמח נמצא שם, כל עוד הוא דומם. גם הדומם של האדם. הדומם של הצמח נמצא שם, כל עוד אתה מתעלם מהחיים שבו. וגם הצורות הפיזיות של בעל חיים ושל האדם (מתוך גוף נפש רוח, ע"מ 82-83).

איזור הארכיטיפ הפיזי של הדומם ונדבר על הרס תבניות פיזיות באיזור זה.

מהות החומר הראשונה, הבראשיתית, המעבר הראשון בין רוח לחומר. באבולוציה של כל מערכת השמש הזו. הפעם הראשונה קרתה בשבתאי קדמון. רוחות הרצון הקריבו חלק מהרוחניות האינסופית שלהן והפכו אותה לחומר. זו הקרבה של ישות רוחנית שהופכת חלק ממנה למשהו מעובה יותר. זה כנראה כאב מאוד גדול, כי ישות אינסופית שלא נתונה לשום קריטריונים של זמן וחלל או כל דבר מגביל, חלק ממנה הופך למשהו כבול לזמן וחלל. ניתן להרגיש כאב זה בגוף. משהו אינסופי, שצריך להצטמטם ולהפוך למוגבל. זה כמו היריון. המקום הזה, שמתוך הקרבה אני מצטמצם.

הקרבה, בניגוד להענקה / נתינה, תמיד כרוכה בכאב. אני תמיד לוקח משהו מעצמי ומצמצם את האינסופיות שלו, את הפוטנציאל שלו אני הופך למשהו קונקרטי ובדר"כ למען מישהו אחר. 

איך קראו לחומר הזה? החום ההיולי. המוצקות שלו לא הייתה דומה לחום שאנחנו מכירים (למשל מרדיאטור), אלא הסובסטנס שלו היה משול לחום הלב. כשאנחנו אוהבים ומרגישים חום בלב, אנחנו יכולים לחוש את החום של שבתאי קדמון. בתנ"ך רוחות הצורות עשו דיפרציאציה של ה"תוהו ובוהו" הזה. התוהו ובוהו זה החומר הראשוני הבלתי מובחן. איך הדיפרנציאציה באה לידי ביטוי בתנ"ך?

"בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ" – יש לנו עכשיו הפרדה בין שמיים וארץ. "והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום" – זו ההתחלה. ואז החלו שבעת ימי הבריאה, שהם תהליך של דיפרנציאציה. 

אם מסתכלים על המקרוקוסמוס ומביאים אותו למיקרוקוסמוס, כלומר, אלינו וזה תמיד חשוב לעשות, אחרת כל התמונות האלו נשארות מופשטות. כשעושים זאת, אז איפה רואים אצלינו ארכיטיפים של דברים פיזיים?

מערכות שהן תבניות חשיבה, כמו, מערכות שלטון, כלכלה, צבא, תעשייה, בריאות, משטרה. אילו מערכות קונספטואליות, אבל יש להן גם מימד פיזי. צבא בלי מבנה, אנשים, טנקים וכו'.. זה רק רעיון.

יש גם אידיאות שאין להן סובסטנס פיזי. למשל, דת (ללא ההתגלמויות שלה לבית כנסת, כנסיה, מנהגים וכו'). האמונה עצמה, הדת עצמה. או פילוסופיה כלשהיא, השקפת עולם. אילו מערכות של חשיבה. מערכות קונספטואליות.

ה"תוהו ובוהו" הוא הכאוס, החומר הראשוני שבו אלוהים יצר סדר והכניס תבניות.

לעומת הרוח שהיא אינסופית וכל הזמן מתחדשת, החומר הוא סופי. הוא מוגבל. גם אם זה המון המון חומר, הוא לא אינסופי. וזה דבר מאוד חשוב להבין. למה?

אם אני רוח שיוצרת בחומר, בסוף ייגמר החומר. יגיע שלב שבו החומר ייגמר ואז יש לי שתי אפשרויות: 

למחזר את אותו הדבר (וזה מה שקורה בעידן המודרני. אנחנו משחזרים / משבטים). 

או אם אני רוצה ליצור משהו חדש ואין חומר, עלי להרוס את החומר הקיים. זה הכאוס, המבול, כל דבר שמגיע לנקודה של "תוהו ובוהו", כאוס, פירוק למרכיבים ראשוניים. מהאטומים האילו הרוח לוקחת ויוצרת משהו חדש. 

זה הסוד של משבר. אנחנו מרגישים כאוס, שכל ההגנות, השקפות העולם, כל מה שנאחזנו בו, כל הכלים. הכל נהרס. זוהי הגעה ל"תוהו ובוהו" הראשוני. 

מה הרוח יכולה לעשות? לבנות משהו אחר. לא עוד מאותו דבר. לכן כל פעם שיש משבר אנחנו צריכים לזכור את התמונה הזו. התמונות הקוסמיות האלו הן לא רק למען התעלות או שאר נפש או שאר רוח, אלא כדי להבין, שתמונת חיינו כתמונת הקוסמוס כולו. כל משבר זה למעשה, פעילותה של הרוח על מנת ליצור משהו חדש.

אז צריך לשמוח? קשה לאמר לשמוח, משבר זה דבר קשה. כי אנחנו עצובים וקשה לנו. אבל נזכיר לעצמנו שהתחייבנו לדרך הרוחנית, למאמץ הפנימי. להזכיר לעצמנו כל פעם מחדש, ששבר הוא הזדמנות חדשה.

אנחנו לא שמחים, כי מי ששמח או לא שמח בתוכנו, היא הנפש. היא לא יכולה לשמוח כשהיא נהרסת. זה כואב לה.

האם אנחנו יכולים להכניס בתוך הנפשיות האינסופית הזו איזשהו ממד רוחני? להזכיר לעצמנו, שיש תכנית מאחורי הדברים ושמה שנראה עכשיו הרוס ושבור הוא חומר הגלם של היצירה הבאה. זה אתגר חיינו. 

בזמן המשבר, גם אם יודעים את זה, זה לא מוריד את הכאב ולא מנחם, אבל אולי מוריד את הייאוש, עוזר להחזיק מעמד, נותן תקווה.

"מזה יותר מ 20 שנה, בתוך התנועה האנתרופוסופית, ניתן היה ללמוד ולקבל ידע מדוייק על הקשיים העלולים לעלות בהליכה בדרך הרוחנית. כאשר מתארים במילים ספורות וקצרות במה היו הקשיים כרוכים, הדבר עלול להישמע נדוש. הם נשענו בפשטות על העובדה, שאלו השואפים לאיזוטריזם (מדע הנסתר), במישור זה או אחר, שואפים להפוך את הדברים לקלים מידי, לנוחים מידי עבור עצמם. הדרך האיזוטרית היא קשה, או שאינה דרך כלל. לא ניתן להשיג התפתחות איזוטרית דרך נתיב קל או נוח. עלינו להתייחס, ברצינות גמורה, להצהרה הכללית הנאמרת לעיתים קרובות, שהדבר כרוך בהתגברות על קשיים, באדם הגדל מעבר לעצמו ".(מתוך, הרצאה 5 לרופאים הצעירים/שטיינר).

בעת משבר, אנחנו צריכים לזכור באיזו דרך אנחנו הולכים. כי מאוד קל לשכוח.

אנחנו רואים, שה"תוהו ובוהו" הראשוני, היה הכאוס של משהו שהיה קודם, של צורת עולם שהיתה קודם. ביהדות זה נקרא: "תדקעד דורות" – זמן שהיה לפני בראשית. הכאוס היא האפשרות של הרוח ליצור שוב בחומר, משהו חדש, וזאת מפני שהחומר הוא סופי ומיחזור התבניות אם הוא לא נהרס, בא לידי ביטוי בדפוסים ובקלישאות בכל תחומי החיים – באמנות, במוסיקה, בחברה, בכל תחומי החיים. כשהרוח רוצה ליצור משהו חדש, היא חייבת להרוס את הישן.

זה לא אומר שאנחנו לא זקוקים לתבניות. אנחנו לא יכולים לחיות בלי תבניות: בלי מדינה, צבא, משטרה, מוסדות חינוך, משפחה וכו'. אבל צריך לשים לב אם התבנית נדבקת לנו לעור, אם אנחנו הופכים להיות בדמות התבנית. אם אנחנו מתייחסים באופן בלתי אותנטי לאירועים בחיים.

זוהי סטגנציה.

 תמיד יש כוחות שהורסים את הישן, ואנחנו אומרים שהם רעים. אלו שהורסים את היציבות הישנה והסטגנטיבית. למשל, אם יש לי מפעל ופתאום העובדים עושים הפגנה. הם לא רוצים יותר את התנאים הקיימים. אני כבעלת המפעל, אחווה אותם כמפרי סדר, כרעים. למרות שהם נושאים בחובם את החדש, את השבר של הישן והמקובע, המנוון.

הסוד הגדול הוא סוד הרוע. איך שהרוע משרת את ההתפתחות הרוחנית. מה שנחווה כרוע, משרת את ההתפתחות הרוחנית.

תרגיל בשלשות: לספר על תקופות בחיים, בהן מסגרות נהרסו בחיים שלכם, מבחוץ או מבפנים. וגם, איך ההרס חייב אתכם להתחיל מחדש. מנקודת האפס וכך עולם הרוח יכול ליצור תבניות חדשות.

דוגמא בצביליזציה להרס ובניית תבניות היא האימפריות – הן תמיד מגיעות לשיא, אז מתחיל תהליך של ניוון ואז האימפריה נהרסת על ידי אימפריה אחרת. והתהליך הזה חוזר על עצמו. אבל, עם כל אימפריה נכנס משהו חדש לציביליזציה. ברגע שמתחילה להתנוון, להיות טוטאליטרית, עריצה, או השלטון הופך מושחת, מתחילים לפעול כוחות מלמטה, כדי ליצור את ההרס הזה.

כך גם בחיינו האישייים. למשל, אם אני אוכלת ללא הכרה. כוחות רוחניים מתחילים ליצור הרס בתוכי. למשל, סכרת, או משהו אחר. לאט לאט הם פועלים כדי להפסיק את ההרס העצמי שלי. הם הורסים על מנת שאחליט לשנות את הדיאטה.

דינה של תבנית מחשבה, שגמרה את תפקידה בעולם, להיהרס על ידי עולם הרוח. מגיע זמן שעולם הרוח הורס תבניות שמיצו את עצמן. ואנחנו מנסים להתנגד להרס הזה, ובכך אנחנו מגלים שיש לנו אנטיפתיה לעולם הרוח. זאת אומרת, מכיוון שעולם הרוח נחווה הרסני ומכאיב, אני דוחה אותו. למשל, אני יכולה לדחות את השליח, את זה שגרם לי להרס (פיטר, העליב). אני יכולה גם להתקבע בתוך התבנית שלי ולא לרצות לזוז ממנה. לדחות את השליחות ולא רק את השליח. ואז אני מנסה לאחוז בכוח, אך זה לא יעזור. התבנית נהרסת לגמרי. היא יכולה להיות תבנית מחשבתית או פיזית. שתיהן שייכות לעולם הדומם.