"אם ברצוננו להבין במה מדובר כאן בהתייחס לספירת מארס, כי אז עלינו למקד את תשומת לבנו לבא להלן. מהמאה ה-12 ואילך חל דבר כביר ומכריע במיסטריות הרוזנקרויצריות ועקב כך היה צריך האדם לומר לעצמו את הבא להלן. מגיעים לאבולוציה של האדמה עתים מיוחדות למדי. הזמנים
של התרבות החומרנית החיצונית של ניצחון החומר החיצוני. אין יכולים להפנות לזה עורף. למרות שפרק זמן זה אינו מביא עמו רוחיות יש לראות את חשיבותו בהתפתחות המכונה, ספינות האוויר וכן הלאה. אולם הוא מביא עמו מעין מוות-נפש. אי אפשר להפנות לזה עורף. האדם חייב
לחיות עם זה ובתוך זה. התקופה החומרנית היתה חייבת לבוא. אלא שיש בה משום מאמץ ויגע לישויות הרוחיות העילאיות – כדי ליצור משקל נגדי נוכח תקופה חומרנית זו. אם נתבונן בכל מה שרואה אור באבולוציית האדמה כמשקל נגדי נוכח החומרנות, נראה את הופעתו האחרונה רבת
המשמעות של פרנציסקוס מאסיזי, אותו פרנציסקוס מאסיזי שבהווייתו הוא נמנע מכל החיים החיצוניים, שמובאים לפניכם בהווייתו המפורסמת שצוירה על ידי ג'יוטו על קיר הכנסייה באסיזי באורח כה נפלא... עד כי היום במקום שבו ציור זה שוחזר פעמים כה רבות, קורנים אלינו
עדיין מהקיר חיים אלה באורח כל כך מרגש.
ואם אמנם היה עליו להתנסות בהתפתחות על פי המטריאליזם הרי שיש לומר שבאיזור מסביב למיקומה של אסיזי מתפשטת עדיין סביב האטמוספירה הרוחית של פרנציסקוס, אותה אטמוספירה שספגה לתוך עצמה את האלמנט של נידחי-עולם, אולם היו אלה חיים, חיי נפש אינטימיים שלא רק נפש האדם
היתה נהירה להם אלא אף נפש הטבע. אתם יכולים לקרוא בסדרת ההרצאות: האדם לאור אוקולטיזם תיאוסופיה ופילוסופיה
[1] ולגלות אותה שירה נפלאה שבקעה ועלתה אצל פרנציסקוס מאסיזי, את מה שחש נוכח נפש הטבע וישות הטבע. הבריות עשויות לומר ששום משורר אינו יכול להגיע לתיאור הצלילים המהותיים, וצלילים נאים אלה אודות הווית הטבע רק גיתה אולי היה יכול לשוב ולמוצאם. מנין נובע כל
זה? כל זה נובע מכך שפרנציסקוס מאסיזי, בהתגשמותו הקודמת במאה ה-7, 8, היה תלמיד באחת ממדרשות המיסטריות שנמצאה בסביבות הים השחור, תלמיד לאינדיבידואליות אחת שלא התגשמה עוד בהתגשמות שבגוף פיזי. זהו דבר ראוי לציון. פרנציסקוס מאסיזי חי בהתגשמותו הקודמת באתר
מיסטריה והיה תלמיד, יחד עם תלמידים אחרים, של ישות שפעלה בימים ההם בגוף רוחי בין התלמידים שאליהם השתייך גם פרנציסקוס מאסיזי. ולא היה זה אלא הבודהה שאודותיו אנו יודעים שבפעם האחרונה שהתגשם היה גואטמה בודהה. לאחר מכן המשיך לפעול בגוף רוחי. אנו יודעים
שהוא השתתף כישות רוחית בלידת הילד ישוע מהבשורה של לוקס. לאחר מכן פעם במדרשה שבה חי פרנציסקוס מאסיזי בהתגשמותו הקודמת. כאן ספג אדם זה את האימפולס לחייו, חיי נפש אינטימיים אותם חיים שבני אדם היו רוצים להסיט מכל מה שממשיך להתפשט על האדמה, לסלקם מן החיים
החומרניים הבלעדיים. ודבר זה נשאר אצל פרנציסקוס מאסיזי בהתגשמותו באסיזי. אולם לא ייתכן שנפשות רבות שיש להן קו משותף עם פרנציסקוס מאסיזי תצטרפנה לאדמה בתקופה שבה שוררת כבר החומרנות. הללו המתקדמים עם הזמן לא יכלו לעשות זאת. וכך נוצרו באורח מסוים שתי
קבוצות. לא יכול לקרות שמצד אחד היתה תרבות חיצונית חומרנית ומצד שני הנוהים אחר פרנציסקוס מאסיזי. כה כביר ועצום הוא פרנציסקוס מאסיזי ובמידה כה מועטת עשוי מה שנתן ככללים להלום את הזמנים המאוחרים יותר. כיצד עשוי היה הדבר להתרחש? מה היה חייב להתחולל על
האדמה?
כך קבעו לגבי הפרספקטיבה רבת המשמעות במיסטריה הרוזנקרויצרית מאז המאה ה-12. הם אמרו לעצמם: האדם חייב יהיה לעבוד בגוף האדמה, חייב יהיה לקחת את החיים בקלות ובאורח חיצוני בהווית קיום חומרנית זו שבין הלידה והמוות, ויצטרך להתמודד עם ניצחון הווית קיום חומרנית
זו. ברם, חייבת להתקיים האפשרות לאותן נפשות שהסתדרו, שהשלימו עם הווית הקיום החומרנית, שתהיה להם, בחלק מישותם, מעין הבנה לחוויה הפנימית ששכנה אצל פרנציסקוס מאסיזי, ועל כן, כך יהי בישות הקידמה של נפשות על האדמה, שנפשות אלה תצטרכנה להכיל בהן, במידה הולכת
וגדלה – ככל שתתקדמנה לקראת העתיד – כעין שני טבעים. כדי שנוכל לאחוז באיברי נפשנו באימפולס של הווית הקיום של האדמה ולהשלים עמו. ועלינו לפתחו בפנימנו במשך רגעים ושעות כדי שנוכל להתמסר לחיי הנפש עצמה. בהיותנו ידידי העולם ובקיאים בו חייב להימצא ברשותנו
בד בבד הזמן שבו נוכל לחדור באופן אינטימי לנפש. בה בשעה שמצד אחד נתחקה אחר אדיסון, אנו חייבים, מצד שני, להיות מסוגלים, בשלווה מוחלטת בפנים, להיעשות לתלמידיו של פרנציסקוס מאסיזי או של מורהו הגדול הבודהה. את זה חייבת כל נפש – אף אם נהדפה לתוך החיים החומרניים
– להיות מסוגלת לחוות, ולכך חייבים להתכונן במיסטריה הרוזנקרויצרית. לכריסטיאן רוזנקרויץ התפקיד לדאוג לכך מראש.
כיצד יכול הדבר להתרחש? אך ורק על ידי כך שניתן יהיה להתייחס לנפש באורח מוגדר למדי בפרק זמן מסוים בחיים שבין המוות ולידה מחדש. כך אמרו לעצמם במיסטריה הרוזנקרויצרית: מארס מאבד את תפקידו הקודם. ניתן לו תפקיד חדש. עם תחילת המאה ה-17, במפנה המאות ה-16 וה-17,
יישלח הבודהה, שבינתיים התנסה כבר בהתגשמותו האחרונה על האדמה – אל מארס, אל ספירת המארס, ואפשר לומר ובצדק שבאותה נקודת זמן מימש בודהה אצל מארס משהו דומה למה שמימש הכריסטוס על האדמה במיסטריית גולגותא - אלא שבקנה מידה גדול יותר. את מה שנבע תדיר ממארס
והיה נעוץ בישותו שינה בודהה בימים ההם במטמורפוזה על ידי הקרבתו. הוא שינה במטמורפוזה את כל הטבע והישות של מארס. למארס מהווה הבודהה את הגואל הכביר. דבר זה היווה לו הקרבת קורבן. עליכם אך לזכור כיצד העלה הבודהה למדרגת חוכמה את בשורת השלום הכבירה, את הקיום
ההרמוני. כעת העביר אותם לספירה הפלנטרית שממנה נביעתם של כוחות האגרסיביות. הוא, נסיך השלום, נצלב באורח דומה, אף אם לא דרך מיסטריית גולגותא. משהו שונה הובא לספירת מארס: המארס נהיה חדור לפני ולפנים בישותו של בודהה. כשם שעל האדמה זרמה לכל עבר הסובסטנציה
של כריסטוס, כך זרמה לכל עבר על פני ספירת מארס סובסטנציית השלום של בודהה ומאז ואילך שורה היא בספירת מארס.
כך היו מדברים בתוך מיסטרית הרוזנקרויצרים. בשל שיגור הבודהה יכלו נפשות בני האדם לשהות בין המוות ללידה מחדש, למשך זמן מה בספירת מארס לאחר ששהו בספירת השמש ונשאו עד לשם את אימפולס כריסטוס. לאחר שהנפשות נכנסו לשם חדורות לפני ולפנים ובאורח נאות באימפולס כריסטוס,
ובאמצעות הדרכתו של לוציפר, מגיעות הנפשות בהמשך לספירת מארס, ובזמננו במודגש מתרחש בספירת מארס מה שקודם לכן לא היה יכול להתרחש: הנפשות נעשות חדורות במה שאינו יכול להתרחש כבר על האדמה, חדורות לפני ולפנים באלמנט בודהה – פרנציסקוס מאסיזי. בין המוות ולידה
מחדש יכלה כל נפש לחוות בכך, אם הכינה עצמה לכך באורח שתואר לעיל – במה שהתפתח אצל פרנציסקוס מאסיזי על האדמה כתנופה אחרונה בחיי נפשו, אולם מאז ואילך כבר לא היה יכול למצוא לו בית נאות על האדמה. על ידי כך שנפשות בני האדם מתנסות ועוברות בספירת בודהה שעל
המארס בחיים שבין המוות ולידה מחדש, הן יכולות לקלוט לפנימן את הכוחות שמכשירים אותן למה שכבר נאמר לעיל: לכך שהן תוכלנה מאוחר יותר בהיוולדן מחדש להיכנס להווית קיום חומרנית בלעדית, תוכלנה להיזרק לתוך הווית קיום ארצית שתהיה חומרנית יותר ויותר אך שבה יוכלו
להתפתח כוחות בחלק אחר של ישות הנפש כדי שזו תוכל להתמסר לעולם הרוחי-נפשי. דבר זה נחשב לסודות החבויים בין המוות ולידה מחדש."
שטיינר, 'האספקט הקוסמי של החיים בין המוות ולידה מחדש. המסלול בין ספירות הכוכבים', 1913