1. ארבעת החושים הנמוכים: מישוש, חיים, תנועה, שיווי משקל, מדווחים לנו על המצב הגופני שלנו. הם קושרים אותנו לטבענו הגופני. הנפש שלנו כבולה באמצעות חושים אלו לחוקים הארציים לגוף שלה.

2. ארבעת החושים האמצעיים והגבוהים יותר: ריח, טעם, ראייה וחום, מגלים לנו את העולם הסובב אותנו. הם חושפים בפנינו את טבעו של העולם הסובב אותנו מבחינה חומרית - כלומר את המישור הפיזי של העולם החיצון. 

3. ארבעת החושים הגבוהים ביותר: שמיעה, מילה, מחשבה ואני, נותנים לנו אפשרות לחדור לספירה הנפשית-רוחנית, דרך המסע פנימה לתוך עצמנו. 

הם מביאים לנו סימנים מהרוח: בצליל ובמוסיקה אנו מקשיבים לתנועה הפנימית של נפשות האדם והחיה, הצמחים והיסודות. כאשר צליל משתנה לקול, המילה מופיעה ובמילה מתגלה השם, אשר מאחוריו מתגלה הישות עצמה.

חוש האני פותח בפנינו את הנוכחות של אינדיבידואליות אחרת - המהות הרוחנית של הזולת. חוש האני הוא רוח טהורה. על מנת לקבל רושם על משהו או מישהו מסביבנו אנו משתמשים לפחות בשני חושים במקביל, אשר בחיבור הרשמים שלהם מאפשרים לנו לתפוס את המציאות של העצם. לדוגמא: גלגל העין נע תוך כדי התבוננות, בזמן האכילה פועלים חוש הטעם, הריח, המגע והתנועה.  

. 

שונה הדבר לדוגמא בחוש הריח: חוש הריח חודר. ללא חוש מגע היינו ממשיכים לחוות אחדות עם העולם, כטיפה המתמזגת עם האוקיינוס. חוש המגע מספר לנו רק על עצמנו, מה אנו חווים וחשים כשאנו נוגעים. 

בתורת ההכרה שלו, הביע הפילוסוף הנודע קאנט את תסכולו מכך שלא קיימת אפשרות עבור האדם להכיר באמת את העולם. תפיסתו המוגבלת של קאנט נבעה מכך שהוא התמקד בחוש המגע הנמוך יותר, ולא העפיל לארבעת החושים הגבוהים. גם ביחסי מין קיים תסכול מסוג דומה. בסופו של דבר האדם נשאר תמיד לבד עם עצמו, ויש ביכולתם של יחסי המין עצמם להשאיר אותו בתחושה קשה של בדידות. 

בספרה "התקדשות", 1995, הביעה המתקדשת אליזבט הייך את תסכולה וכאבה בהקשר לכך. "לילה זה היווה נקודת מפנה בחיי. תפסתי שהמין הוא התרמית הגדולה ביותר. הטבע מבטיח לנו חוויה נפלאה, את האושר הנשגב ביותר, את התגלמות ההגשמה, ועם זאת הוא מכלה את כוחותינו, וכאשר אנחנו מאמינים שהגענו לשיא ההגשמה, אנו צונחים לנקודה נמוכה יותר מאשר קודם לכן. אנו מאבדים כמות עצומה של אנרגיה ומרגישים לאחר האירוע מסכנים כקבצנים. פתגם לטיני עתיק גורס, שבעלי-חיים ובני-אדם עצובים לאחר האיחוד הגופני.... אני חיפשתי אושר מתמיד ונצחי - לא מה שהמין מסוגל לתת. מה נותר מהתענוג המיני הגדול ביותר למחרת? שום דבר, פרט אולי לתשישות! ומצב עניינים זה יחזור ויישנה תמיד? זהו מאבק נואש להשגת איחוד שאינו ניתן להשגה. לעולם לא יגיע בן-אנוש להגשמת שאיפותיו, לעולם לא יוכל לחוות איחוד אמיתי ולהתמיד בו לנצח. קודם היה לפחות כוח מסוים - כוח המשיכה - שקישר שני יצורים שחיפשו זה את זה. לאחר מכן, כוח זה בא על סיפוקו ונשארת ריקנות, וכל אחד נותר לבדו, בודד עד ייאוש, בודד לנצח..."  התקדשות, אליזבת הייך, עמ' 76  

חוש המגע תמיד 'מאכזב', אנו חשים בו זמנית את הקרבה ואת הריחוק. הוא לא מאפשר לנו התאחדות אמתית. הדרך לחזור ולהתאחד הינה רק דרך השביל פנימה, ההתפתחות הרוחנית. דרך המגע הופך העולם לחידה בלתי חדירה, לגירוש מגן העדן- השביל הרוחני הינו הדרך לפתרון החידה. חוש המגע הוא הביטוי הראשון של הניסיון 'לחזור הביתה', בראש וראשונה דרך יחסי המין. עם הגירוש מגן עדן התחילה המיניות באדם כאקט של ניסיון לחזור. בחוש המגע טמונה הכמיהה לחזור לאחדות עם הקוסמוס. חוש זה נותן לנו בטחון קיומי לגבי עצמנו ולגבי מה שקיים בחוץ. זו הסיבה שתינוקות וילדים רכים, אך גם המבוגרים, זקוקים למגע. 

חוש המגע הנו החוש החד ביותר בקצות האצבעות, מסיבה זו אפשר להגיע אתו לכל מקום, שלא כמו העין למשל. 

חוש המגע מגיע לבשלות רק סביב גיל שלוש עם הזדקפות 'האני', כשהילד אומר אני על עצמו, ובכך מפריד את עצמו מהעולם. מבחינה אנטומית הזרועות שלו מתחילות להיות ארוכות מספיק כדי לגעת בכל מקום בגופו. זהו החוש החשוב ביותר בילדות, הוא יקבע את האופן בו התינוק פוגש את העולם בהווה ויפגוש אותו בעתיד. 

חשוב להלביש ילדים בבגדים צמודים כדי שלא ירגישו את ההפרדה אלא את האינטימיות. רצוי שילבשו בגדים שנעשו בעבודת יד כדי שאהבה תועבר דרך חוש המגע. מגע אוהב של ההורים מחזיר את הילד לגן העדן. דגדוג הוא מגע שאינו מתאים לילדים קטנים.

 ישנם ילדים הבאים לעולם עם רגישות יתר / תת רגישות בחוש המגע - כמו גם בחושים נוספים - חוסר הויסות הקיים אצלם ישפיע על כל חווית המפגש שלהם עם העולם אשר עלולה להחוות ככואבת ומאיימת. מצב של רגישות יתר, או בלתי מספקת וחסרה, מצב של תת רגישות. 

מצב של חוסר ויסות קיצוני בתחום החושי קיים אצל ילדים ואנשים הסובלים מאוטיזם ומהווה את אחד ההסברים לתסמונת זו ולאופן הטיפול בה. המפגש הראשוני של התינוק במקרה זה עם העולם הוא בלתי מותאם, ובלתי נסבל ועל כן הוא נסוג ומתנתק אל עולמו הפנימי ו"מנתק מגע" עם העולם החיצוני. 

ללא חוש מגע לא היינו יכולים להיות מודעים לאלוהות ועל כן מכונה חוש זה במדע הרוח בשם 'החוש לאלוהי'. שכן הוא מאפשר מעבר בין 'אני' ובין הזרות של החוץ - משהו גדול נשגב שאני מחובר אליו אבל הוא לא אני. רק ההפרדה הפיזית מאפשרת לנו זאת. בלא חוש מגע לא היינו יכולים לפתח רגשות דתיים. (הפלנטה האחראית על רגשות דתיים היא ונוס הקשורה גם לאהבה ולמיניות). מגע, מיניות ורגשות דתיים הינם שני צדדים של אותה מטבע - זו הסיבה לכך שמורים רוחניים רבים נכשלים נופלים בהיבט המיני. מין ודת נובעים מאותה האנרגיה - אנרגיית הקונדליני; ניתן לתעל את האנרגיה הזו למטה למין או לחילופין למעלה לכיוון הרוחני. 

ביהדות ניכרת הבנה לצורך במגע והדבר בא לידי ביטוי בנישוק המזוזה, הנחת תפילין, נישוק ספרי הקודש ועוד. בתורות המזרח התפתחה הטנטרה, הפסלים למגע, נישוק הידיים של הגורו וכדומה... חוש המגע קשור בעיקר לגוף הפיזי ולרצון. הפרדוקס: תחושות ההפרדה, הבדידות והזרות ובו זמנית האינטימיות עם האחר מהווים פרדוקס. 

"מה שמכונה חוש התנועה הוא פנימי יותר, פנימי יותר מבחינה פיזית, פנימי יותר מבחינה גופנית. באמצעות רגשות של סיפוק או של אי שביעות רצון, חוש החיים עושה אותנו מודעים למצבו של האורגניזם כולו. מצד שני, חוש התנועה מאפשר להיות מודע לדרך שבה חלקי גוף נעים זה ביחס לזה. אינני מתייחס כאן לתנועות של האדם כולו- זה משהו אחר. אני מתייחס לתנועות כמו כיפוף יד או רגל, או תנועות הגרון בזמן דיבור. חוש התנועה הופך אותנו מודעים לכל התנועות הפנימיות שכרוכות בשינויים במצבם של חלקים נפרדים של האורגניזם." (שטיינר, 2008, עמ' 99).

חוש התנועה קשור גם להפעלת הרצון. אין הכוונה רק ליכולת שלנו לנוע, אלא גם באפשרות שלנו להבחין בכך שאנו נעים. כאשר אנו מביטים בתנועה של אדם אחר, אנו רואים מבחוץ את התנועה. אך כשאנו מניעים יד או רגל שלנו, אנחנו  מודעים לתנועה מבפנים. זהו חוש התנועה העצמית, שמבוססת על השרירים. 

דברים רבים בגופינו אינם בשליטתנו: איננו יכולים ליישר אף נשרי, להגביר את צמיחת השיער או להפסיקה, להצמיח מערכת שיניים שלישית וכדומה... רק איברים ספורים, חיצוניים נמצאים בשליטתנו. אנו יכולים להניע רגליים וידיים הודות לשרירים שלנו ולתהליכי החיים המתקיימים בגופינו. 

החלק עליו יש לנו שליטה מלאה זה החלק המודע שבנו. אנו מודעים לכך שאנו נעים, אנו יודעים שאנחנו אלו שנעים (ניבהל מאוד אם היד שלנו תתחיל לנוע מעצמה). אנחנו יכולים לבטא את עצמנו באמצעות תנועה. את המודעות הזו לתנועה שלנו נוכל לכנות בשם חוש התנועה העצמית, או בקיצור- חוש התנועה.

העיקרון הדינאמי שמאפשר את היכולת לנוע מכונה בשם: גוף אסטרלי. בממלכת הצמחים הגוף הזה לא קיים. אף על פי שלצמחים יש גוף אתרי המאפשר גדילה וזרימה, הם אינם יכולים לנוע ממקום למקום מכיוון שהם נטולי גוף אסטרלי. 

מעצם טבעו, הגוף האסטרלי הוא בעל תשוקה. התשוקה שלו באה לידי ביטוי בתנועה לקראת מטרה. בגוף האתרי אין תשוקה. הגוף האתרי כמעט ולא משתנה במהלך החיים, למעט מקרים של התקדשות או חוויה של כמעט מוות. הגוף האסטרלי יוצא כל לילה מהגופים הפיזי והאתרי, עולה לעולם הרוח ומתחדש. רק התנועה מאפשרת שינוי. 

הגוף האסטרלי מכוון למטרה - המטרה מעוררת את התשוקה לתנועה. אנחנו מציבים יעד, ולאחר מכן היעד מושך אותנו אליו. באופן תודעתי אנחנו כבר ביעד, ולאחר מכן אנו מתקדמים אליו באופן פיזי. כך,  הושטת יד לכוס על מנת לקחתה, מעוררת תנועה הפוכה שבה הכוס מושכת את היד אליה. 

התנועה מופנית אל העתיד. כשאנו קמים בבוקר אנו הולכים אל העתיד שלנו. כאשר אדם שרוי בדיכאון, ולא רואה עתיד באופק, הוא לא יקום וילך. התנועה על כן היא מעשה של רצון. 

סיפור חיינו יתגלה לנו רק בדיעבד, ביומנו האחרון, כשנסתכל לאחור ונבחן את התנועה שלנו לקראת העתיד. התנועה היא הבסיס לגורל; על מנת שנפגוש את גורלנו אנו צריכים להיות במקומות שונים. בגוף שלנו קיימת חכמת חיים שיודעת את סיפור חיינו, ומובילה אותנו למקום הנכון. יש לי בגוף חוכמת חיים שיודעת את הסיפור שאני רוצה / מחפש ואני מובל לשם. 

חוויית התנועה היא חוויה של חופש; התנועה מזרימה את הכוחות, מבריאה את הנפש ופותחת הזדמנויות.

מרכז התנועה במוח מחובר למרכזים רבים ביותר. במוח יש הרבה מאד תאי עצב, וכאשר משהו חדש נלמד נוצרים קשרים חדשים. בחינוך האנתרופוסופי דברים רבים נלמדים דרך תנועה.

 

בתהליך הייעוצי אנו מפתחים הקשבה לחוש החיים של עצמנו ושל הלקוח; אנו פוגשים את הכאב ומנסים להבין מה הוא בא ללמד אותנו. גם מבחינה פיזית אנו נדאג לרווחתו של הלקוח: האם הוא יושב בנוח? האם נעים לו מבחינת הטמפרטורה? ובאופן כללי: מה הם הרגלי האכילה שלו? האם הוא ישן טוב? כיצד הוא נראה מבחינת החיוניות שלו וכדומה. 

חוש שיווי המשקל שואב את הזקיפות שלו מנפש התודעה. נפש התודעה מסוגלת להגיע לשיא הנפרדות מהעולם ומשם למצוא את הייעוד, החלק המשותף עם העולם. בנפש התודעה אנו חשים שהקרקע נשמטת תחת רגלינו ואנו מאבדים את שיווי המשקל ונדרשים להמציא אותו מחדש מתוך פנימיותנו. נפש התודעההיאהנפש האינדיבידואלית ביותר מבין הנפשות, אך מצד שני היא מאפשרת התקרבות מחדש לאחר, מתוך מקום אובייקטיבי. קיים פה אלמנט פרדוקסאלי- שיא ההפרדה מחזיר אותנו לאחדות, כפי שקרן אור שנשלחת חוזרת בחזרה. 

חוש שיווי המשקל ממוקם באוזן, שהיא מקום משכנו העיקרי של חוש השמיעה. חוש השמיעה משויך למזל סרטן. 

לעומת הגדי, חוש שיווי המשקל אצל הסרטן גרוע מאוד, והוא נעזר בסביבה על מנת לשמור על שיווי המשקל. בשריון שלו נמצאים גרגרי חול על מנת שיישמר שיווי המשקל. אנחנו לא שולטים על הצלילים של העולם החיצון שנכנסים לאוזן שלנו דרך חוש השמיעה. ניתן להשתלט על האני של האדם, על זקיפותו ושיווי משקלו דרך חוש השמיעה. ישנם סוגי מוסיקה ש'אונסים' את 'האני' של הקהל ומקהים את חוש שיווי המשקל שלו. לא בכדי רוק כבד וסמים הולכים יחד יד ביד...  

הארכיטיפ של חוש זה הוא הנשר או העקרב. הנשר הוא הארכיטיפ הגבוה של האדם, והעקרב מסמל את הניתוק מההרמוניה הקוסמית - זו הסיבה שיש לו מעט כוחות חיים. אך הכאב מזכיר לנו את הנפילה מהמקום הגבוה, מהבית, ונותן לנו מפתח, מצפן לחזור אליו. מאחורי הכאב נפגוש באור האמתי. העקרב מפגיש אותנו עם הכאב, עם החשכה, מזכיר לנו את האור שעזבנו, ומאלץ אותנו להתנתק מהחושך ולחזור לכיוון האור.