ביאליק בעל גוף: תשוקה, ציונות, שירה
חמוטל צמיר
הקיבוץ המאוחד, 2019
במאה ועשרים (כמעט) השנים שחלפו מאז החל ביאליק לפרסם את שיריו נכתבו עליו אין-ספור מאמרים, ספרים, מסות, ממוארים ועוד - מחקר עשיר, ענף ומגוון מאד. ביאליק הוא כידוע המשורר הלאומי של תנועת התחייה הציונית, הוא נחשב למי ש"המציא" את ה"נפש" המורכבת, הסבוכה והמסוכסכת (בשירה לפחות), הוא נלמד בבתי-ספר, רבים משיריו הולחנו - בקיצור הוא מוכר וידוע, בעל מעמד מיתי ללא ספק. ובכל זאת (ואולי דווקא משום כך?), מדהים לגלות כמה "חורים שחורים" הותיר השפע המחקרי הזה: כמעט שלא נכתבה פרשנות לשיריו מזווית פמיניסטית ומגדרית (מה שמשכפל, בעצם, את הזיהוי של הגברים כ"חסרי-מגדר-כביכול"); כמעט כל המחקרים עליו נכתבו בידי חוקרים בכירים וותיקים - ומעט מאד נכתב בידי בני הדורות הצעירים; כמעט שלא נכתב עליו מפרספקטיבה ביקורתית-פוליטית - למשל ביקורת הלאומיות.
הספר "ביאליק בעל גוף: תשוקה, ציונות, שירה" ממלא כמה מה"חורים השחורים" האלה: ראשיתו בקורס שלימדתי על יצירתו של ביאליק, שבמהלכו גיליתי שבמרכזם של שירים רבים עומד דווקא הגוף - גופו של הדובר, שמתרחשים בו תהליכים מורכבים ועדינים של ייצור חומרים. הגילוי הזה הוביל והסתעף לגילויים רבים אחרים, הנוגעים למעמדו של ביאליק כמשורר לאומי, לייצוגי הנשים בשירתו, ליחסיו עם אמו (ועם דמויות-אם שונות), ליחסו לאל וליהדות - כל אלה סוגיות שהמחקר עסק בהן יותר או פחות, אבל בדרך-כלל בנפרד זו מזו, בדרך-כלל תוך הישענות אוטומטית-למדי על מידע ביוגרפי אודות חייו הפרטיים של ביאליק, תוך התעלמות מהגוף (וממקומו המרכזי ביצירה), ותוך הסתמכות על כמה תפיסות שנתפסו כאקסיומטיות - בלא שום נימוק או הצדקה.
ספר זה, שההתמקדות בגוף היא נקודת-המוצא שלו, מציע קריאה חדשנית ואף מהפכנית ביצירתו של ביאליק, ובעיקר בשירתו - ומגלה בה פנים חדשות לגמרי. הטענה העיקרית בו היא ששירתו של ביאליק מציבה ומציגה לא רק את נפשו (כפי שמקובל במחקר) אלא גם את גופו כאחת הזירות המרכזיות שבה מתרחש התהליך של כינון הסובייקט הביאליקאי. ובהבדל משמעותי מרוב הגישות הפרשניות הרוֹוְחוֹת במחקר, הרואות אותו כמי שחותר להפריד את עצמו מה"לאומי" ולהיות "אישי"-בלבד (כאילו יש ניגוד או הבדל ברור בין שני אלה).
ספר זה מראה שביאליק לוקח על עצמו לגלם בגופו ובנפשו את התשוקה הלאומית (את האומה כתשוקה), בד בבד עם כינון עצמו כסובייקט - ואף להוליד את האומה מגופו ויצירתו. זאת על-ידי ייצור אינטנסיבי של חומרים שונים מגופו. תהליך זה מובנה באנלוגיה לתהליך ייצור
הזרע, ותוך שאיפה ל"הפריה" של המציאות - לצורך "הוֹלָדַת" האומה (להבדיל מ"השחתת זרע לבטלה"). זוהי דינמיקה מגדרית – גברית במהותה ובמבנֶהָ – הנוגעת לבניית-האומה כמעשה של הוֹלָדָה מטאפורית, שיש לו השלכות מרחיקות-לכת גם על המיניות הפרטית-הקונקרטית,
על ייצוגי הנשים (הן האם והן האהובה) והיחסים עמן.
ד"ר חמוטל צמיר, מרצה בכירה במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון. עוסקת בשירה עברית מודרנית מפרספקטיבות של מגדר, לאומיות/ציונות/יהדות, והיסטוריה. ספרה הראשון, "בשם הנוף: לאומיות, סובייקטיביות ומגדר בשירת שנות החמישים והששים", ראה אור ב-2006, בס דרת "מסה קריטית" של הוצאת כתר ומכון הקשרים. השתתפה בעריכה של שני קובצי מאמרים.