שמו המלא של אלוהים, אותיות י ה ו ה בצורתן המלאה, הינו בגימטריה 72- ע"ב. ע"פ הקבלה זהו השם המחולל ניסים, שהיה רשום על המטֵה, איתו חולל משה רבינו ניסים לישראל. לפיכך, עניינו של שם זה הינו האופן בו מתנים את הטבע ומחוללים בו ניסים, משודדים את כוחותיו.
שם זה הוא השם הגבוה ביותר בקבלה המעשית, והשימוש בו, על פי רבי אברהם אבולעפיה הוא שימוש מעשי על מנת להפוך לרואה-רוחי (נביא).
המספר 72 קשור ע"פ הקבלה לפן החירות.
בספר במדבר, פרשת חוקת, מופיע הסיפור על שבעים הזקנים המתייחדים באוהל מועד להיות ההנהגה האחרונה אחרי משה, לא במובן הלמדני, אלא ששרתה עליהם רוח הקודש. מספר חברי הסנהדרין, שהם זקני השבט אותם לקח משה והפך לממשלה כנגדו, כשהוא משמש כנשיא וראש-
היה שבעים. בעת ובעונה אחת מסופר על אלדד ומידד, המתנבאים מחוץ למחנה, ונהפכים לשני צינורות עצמאים, השואבים את היניקה מכוח עצמם, ולא ממשה רבינו. וכך נהפך מספר האנשים החכמים, עליהם שורה רוח הקודש, משבעים לשבעים ושתיים. יהושע רוצה לאסור מהלך זה,
אך משה מתירו באמרו: וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה, נְבִיאִים--כִּי-יִתֵּן יְהוָה אֶת-רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם. במדבר, יא כט. משה מעודד מהלך של התנבאות אישית, כאשר כל אחד יונק משורשיו הוא, ואינו חושש ממנה.
"לימוד הקרמה מאפשר לנו להתוודע לקשרים שבין חיי אנוש כאן עלי אדמה, לבין המתחולל ביקום רחב הידיים. אנו רואים את חיי אנוש בנוטלם מסלולם עלי אדמה, בהשתרעם עד שנת החיים ה- 70 לערך, המגיעים בהקשר מסוים מעבר לזה, למה שמהווה למעשה חיים המוענקים בחסד. המצוי מתחת
לגיל זה- נמצא בחסות השפעות קרמתיות....אפשר להעריך את חיי אנוש עלי אדמה ב-72 שנה לערך. והנה, 72 שנה , נראים בהתייחסם לרזי הקוסמוס כמהווים מספר ראוי לציון, שמשמעותו האמתית מתחילה לנגוה עלינו רק כאשר אנו מעמיקים להתבונן במה שביכולתי לכנותו- הסוד הקוסמי
של החיים האנושיים הארציים.
מציינים היינו כבר מהו עולם הכוכבים מנקודת ההשקפה הרוחנית, משנכנסים אנו לחיים ארציים חדשים חוזרים הננו, הבה ונאמר, מעולם כוכבים לחיים אלה עלי אדמה. בנקודה זו, מה מפליא האופן בו עולות שוב אידיאות עתיקות – אף אם איננו נוטלים את נקודת המוצא שלנו מן המסורת-
פשוט עולות שוב מבלי שאילצנו אותן לכך, בהתקרבנו למישורי חיים אלה, בסיוע המדע הרוחי המודרני. ראינו כיצד ממלאים חלקם כוכבי הלכת וכוכבי השבת השונים בחיי אנוש, ובכל החודר אלי חיי אנוש אלה עלי אדמה. אם לפנינו הוויית חיים ארצית, המגיעה למלוא מסלולה- הוויית
חיים ארציים שאינה מגיע לקיצה מהר מדי, זו שעוברת דרך מחציתו לפחות של הזמן הארצי המוקצב- כי אז בניסיון אחרון, אנו מוצאים מחדש אמת זו: הישות האנושית, בבואה מטה ממרחבים רוחיים קוסמיים אלי חיים ארציים- מגיעה תמיד מכוכב מוגדר. אנו יכולים להתחקות אחר עצם
כיוונו שלו, ואין זה בלתי מציאותי. אדרבה- מדויק הדבר ביותר לומר: לישות אנוש יש כוכב משלה. אם ניטול את המתרחש מעבר לכל מרחב וזמן בין המוות לבין לידה מחדש, ומתרגמים זאת אלי דימויו המרחבי, נוכל לומר: לכל אדם כוכבו שלו, ויש לו משמעות בקביעת הדבר אותו הוא
משיג בין המוות לבין לידה מחדש.
הוא מגיע מכיוונו של כוכב מסוים. אכן אנו רשאים לקלוט תפיסה זו לתוך נפשותינו. את כל הגזע האנושי כולו, המאכלס את האדמה, ניתן למצוא מצד אחד בהסתכלות מסביבנו עלי אדמה, בעוברנו דרך יבשות רבות, ובמוצאנו אותן בהיותן מאוכלסות על ידי בני אדם שעתה בהתגשמות.
ואחרים, שאינם מצויים עתה עלי אדמה, היכן נמצאים ביקום? מה הוא הכיוון אליו אנו צריכים להסתכל, אם נפנה נפשנו אליהם- בהניחנו שחלף זמן מסוים מאז עברו הם דרך שער המוות? התשובה היא, שאנו מסתכלים בכיוון הנכון, בשאתנו מבט כלפי מעלה אל השמים המכוכבים, שם נמצאות
הנפשות- אול פחות מראי הכיוון שיאפשרו לנו למצוא את הנפשות החיות חייהן בין מוות לבין לידה מחדש. אנו רואים ומבינים באורח מקיף את הגזע האנושי כולו המאכלס את האדמה בהסתכלנו כלפי מעלה וכלפי מטה.
רק את אלו המצויים עתה בדרכם לשם, או בשיבתם משם אנו מוצאים באזור הפלנטרי. אך לבטח לא נוכל לדבר על שעת חצות של הוויות הקיום בין המוות לבין לידה מחדש, מבלי לחשוב על כוכב כלשהו עליו כמו דרה הישות האנושית בין המוות לבין לידה מחדש (אלא שעלינו לתת דעתנו
תדיר למה שאומר הנני אודות הישויות של הכוכבים).
אז ידידי היקרים, ניגש אל הקוסמוס חמושים בידע זה. הרחק מצויים הכוכבים, האותות הקוסמיים, שמהם מנצנצים ונוגהים מטה עלינו, חיי הנפש של הללו המצויים בין המוות לבין לידה מחדש. ואז מתוודעים לכך, שיש ביכולתנו אף להתבונן במערכות הכוכבים, כשאנו אומרים לעצמנו:
כיצד קשור כל זה בו אנו צופים במרחבים הקוסמיים, לחייו של האדם? אנו נושאים מבטינו כלפי מעלה- בלב ונפש המתמלאים מחדש- אל הירח הכסוף, אל הבוהק המסנוור של השמש, אל הכוכבים המנצנצים לעת לילה- ואנו חשים עצמנו מלוכדים אף במשמעות אנושית עם כל אלה. את הדבר
הזה השג תשיג האנתרופוסופיה לבסוף, למען נפשותיהם של בני האדם; ואכן, יחושו עצמם מלוכדים אף באורח אנושי עם הקוסמוס כולו. בנקודה זו מתחילים לראשונה לנגוה עלינו סודות מסוימים מהווית הקיום הקוסמית.
השמש זורחת ושוקעת; הכוכבים עולים ושוקעים, יכולים אנו לעקוב אחרי שקיעת השמש, ולדוגמא, באזור בו מצויות קבוצות מסוימות של כוכבים. אנו יכולים להתחקות אחר הקרוי עתה מסלול הכוכבים הסובב לכאורה סביב האדמה. אנו יכולים לעקוב אחר מסלולה של השמש, ב- 24 שעות
סובבת השמש סביב האדמה 'לכאורה', כפי שאנו אומרים בימינו- וגם הכוכבים סובבים סביב האדמה, כך אנו אומרים. אך אין זה נכון לגמרי. כי אם נתבונן שוב ושוב בשימת לב מרובה, במסלול הכוכבים והשמש- נראה לבסוף שהשמש אינה זורחת תמיד באותו מקום ביחס לכוכבים. היא עולה
מאוחר יותר מפעם לפעם, יום אחר יום היא מגיעה מאוחר יותר קמעה, לאותו המקום בו הייתה ביום הקודם ביחס לכוכבים. מרווחי זמן אלה, בהם נשארת השמש מאחורי הכוכבים במסלולם, מצטברים עד היעשותם לשעה אחת, לשעתיים, לשלוש שעות ולבסוף ליום תמים. כך מגיע לבסוף הזמן
בו אנו יכולים לומר: השמש נשארה מאחורי הכוכב ביום תמים.
ועתה, הבה ונניח שמישהו נולד בראשון למרס בשנה מסוימת, והבה ונאמר שהוא חי עד לסוף שנתו ה- 72. הוא חוגג את יום הולדתו תמיד בראשון למרס, כי השמש אומרת: יום הולדתו חל בראשון למרס. והוא יכול לחגוג זאת כך, כי במשך 72 השנים של חייו ( על אף שמתקדמים הם בזיקה
אל הכוכבים), הוסיפה השמש להאיר בשכנות לכוכב שנגה לעת רדת האדם אלי אדמה. אולם בחיותו 72 שנים – יום תמים עבר. הוא הגיע לגיל בחיים, בו השמש עוזבת את הכוכב אליו נכנסה בהתחילו את חייו. ביום הולדתו עתה, מצוי הוא מעבר לראשון למרס; דברי הכוכב אינם מזדהים
לדברי השמש; הכוכבים אומרים שזהו השני למארס; השמש אומרת שזהו הראשון למרס. הישות האנושית איבדה יום קוסמי, כי הדבר אורך לשמש 72 שנה בדיוק להישאר מאחורי כוכב.
במשך זה, בו יכולה השמש להימצא במחיצת כוכבו, יכול האדם לחיות עלי אדמה ( בתנאים נורמליים, כשהשמש אינה מצויה כבר שם כדי לעודד את כוכבו למען חייו עלי אדמה, כשהשמש אינה אומרת עוד לכוכב: "מצוי הוא שם למטה, ואני, מתוכי אני, מעניקה לך את מה שהוא- ישות אנושית
זו- צריכה לתת לך; ולעת עתה, בכסותו אותך, אני עושה למענו את מה שאתה עושה עבורו בין המוות לבין לידה מחדש." כשהשמש אינה יכולה כבר לדבר באופן הזה אל הכוכב- מזמין הכוכב את האדם חזרה אליו.
כך ניתן להשיג אפוא, שהתהליכים בשמים קשורים מיידית לקיום אנושי עלי אדמה. במסתרי השמים אנו רואים את האופן בו בא לידי ביטוי גיל חיי האדם. האדם עשוי לחיות 72 שנה, כי לעת זו נשארת השמש יום אחד מאחור. לאחר עת זו השמש אינה יכולה להעניק כבר עידוד
לכוכב, אותו הייתה עשויה להעניק בהתייצבה לפניו, ובכסותה אותו. הכוכב משתחרר למען פעילותו הנפשית-רוחית של האדם בתוככי הקוסמוס. "
שטיינר, 'יחסי קרמה 3', 1983, הרצאה 3, עמ' 17