"חשיבות גדולה נודעת לדרך האזנתו של התלמיד לאחרים בשעה שהם מדברים אליו. עליו להתרגל לכך, כי בשעת האזנה תהיה כל פנימיותו שותקת לחלוטין. בדרך כלל, כאשר האחד מביע דעה והשני מאזין, מתעוררת בשני הסכמה או התנגדות. יש ורוב האנשים גם קופצים מיד להבעת הסכמתם או התנגדותם, וביחוד התנגדותם. כל הסכמה וכל התנגדות – כל אלה חייב התלמיד להשקיט בפנימיותו. אין התלמיד מצווה לשנות לאלתר את דרך הגבתו, עד כדי כך שהוא יתאמץ להגיע בכל עת להשקטה פנימית מוחלטת כזו של תגובותיו. כדאי לו להתחיל בזאת רק במקרים בודדים, בהם הוא בוחר במיוחד. אז, אט אט ובהדרגה – כמאליה – "תתגנב" דרך לגמרי חדשה זו של האזנה אל תוך הרגליו. במחקר הרוח מתאמנים בכך בשיטתיות. לעיתים, מחויבים התלמידים להאזין לשם התאמנות, לדעות סותרות ביותר תוך כדי השקטה מוחלטת של כל הסכמה, וביחוד של כל ביקורת שלילית. המטרה היא להשקיט לא רק את השיפוט השכלי לבדו, אלא גם כל רגשות התנגדות, דחיה ואפילו של הסכמה. תשומת לב מיוחדת יפנה התלמיד לצורך לעמוד תמיד על המשמר, שמא רגשות כאלו, גם כשאינם על פני השטח, אורבים הם בסתרי הנפש. למשל, עליו להאזין לדברי אנשים אשר במובן מה הם נחותים מאוד בדרגה לגביו, ועם זאת לדכא בקרבו כל רגש של יתרון דעת או עליונות. מועיל מאוד להאזין בדרך זו לילדים. כי החכם ביותר ישכיל מהם לאין שיעור. כך משיג האדם את היכולת להאזין לדברי הזולת ללא כל מסויגות, כשהוא מתעלם לחלוטין גם מאישיותו הוא, גם מדעתו וגם דרך הרגשתו. כאשר הוא מתאמן בדרך הזו להאזין ללא ביקורת אפילו לדעה המנוגדת ניגוד קוטבי לדעתו שלו וגם אם משמיעים את "ההיפך הגמור" ממה שהוא מחייב – אז, בהדרגה הוא לומד להתמזג כליל עם ישות הזולת. אז הוא מקשיב לרחשי נפשו של הזולת דרך דיבורו. כתוצאה מהתמדה בתרגול זה, נעשה הקול לאמצעי מתאים לחוש בו את הנפש והרוח. אמנם ההתאמנות ממין זה דורשת את המשמעת הפנימית החמורה ביותר, אבל היא מוליכה אל המטרה הנשגבה. אם מתאמנים בתרגילים אלו יחד עם אחרים... אז מתפתח בנפש חוש שמיעה חדש... מתעורר הכושר לחוש את המילה הפנימית".

לקריאה נוספת על יכולת ההקשבה , קראו את נספח 1 ,מתוך הספר "מומו" מאת מיכאל אנדה.