בפרק זה נלמד על שני גילים מכוננים, גיל 37 וחודשיים: מכונה גם – קשר ירח שני, וגיל 42: גיל לידת ’האני הרוחני‘ המהווה מעבר בין נפש התודעה השייכת לשביעון השישי, לרוח-העצמיות, בה נעסוק בהרחבה ביחידת הלימוד הבאה – ’רוח‘, כאשר נלמד על השביעון השביעי.

תהליך ההתנתקות של האדם מעברו מתחיל בגיל 18 ו7 חודשים (שביעון שלישי) קשר ירח ראשון, ועובר דרך נקודות נוספות:

גיל 21: כניסת ’האני‘ - הטבעת הצווים הקרמתיים המרכזיים (בין שביעון שלישי לשביעון רביעי) חדלה. על הצו הקרמתי והגשמתו נלמד בקורס ’הצו הקרמתי והגשמתו ההכרחית‘.

גיל 28: גיל מעבר סף (בין השביעון הרביעי לשביעון החמישי).

גיל 33: גיל ההיפוך (שביעון חמישי).

גיל 37 וחודשים: קשר ירח שני (שביעון שישי).

גיל 49: היציאה מעבדות לחירות (בין השביעון השביעי לשביעון השמיני) - שביעונים אלו יילמדו ביחידה הבאה.

גיל 37 וחודשיים הנו הגיל החשוב ביותר בשביעון זה (מלבד הקצוות 35,42 ) ומהווה נקודת הצלבה בין קרמת עבר לקרמת עתיד.

קרמת עבר מכונה 'קרמת ירח', קרמת עתיד מכונה 'קרמת שמש' ומיוצגת על ידי עקרון השמש - עקרון הידיעה העצמית.

באופן לא מודע, כל מה שנישא לתוך האדם ומעצב אותו מהעבר, כלומר מחיים קודמים, שייך לעיקרון הירח. מבחינת התודעה, קרמת-ירח היא קרמה חשוכה, לא מודעת, לא מוכרת, עליה אין לאדם שליטה; האדם מחויב להגשים את הקרמה המגיעה אליו מעברו; קרמה זו נקבעה מתוך החלטה שמימית, על ידי ההיררכיות הגבוהות וישותו הנצחית של האדם, לפני לידתו, על מנת שיוכל לתקן את הטעון תיקון בהווייתו, ולפתוח צוהר לקרמת עתיד.

"הכול צפוי והרשות נתונה" – (סדר נזיקין, מסכת אבות, פרק ג', משנה ט"ו)

קרמת עבר הנה מבחינת "הכול צפוי".

קרמת עתיד היא "הרשות נתונה".

השמש והירח על פי ההשקפה האנתרופוסופית

נזכיר בקצרה את ההשקפה האנתרופוסופית על הירח והשמש ועל האופן בו הם משפיעים על החיים האנושיים.

הירח

הירח הוא לווין הנתמך ע"י כדור הארץ והשמש, כשהוא מושפע מסביבתו וחורט בגופו הפיזי את מה שבא אליו מבחוץ. בראש וראשונה הוא קולט את אור השמש, ומחזיר אותה - במובן הזה, הוא לא 'אגואיסטי'. בנוסף, הכל נשמר בו, אין לו יכולת 'לשכוח'. הוא קשור לעבר, ליכולת החיקוי של השביעון הראשון, ופתוח להיקף ולסביבה. באדמה הוא קשור גם לתהליכים האתריים דרך השפעתו על מקורות המים בכדור הארץ.

בניגוד לשמש או לארץ, מתאפיין הירח בכך שהוא דומם לגמרי, אין בו דבר חי, הוא יבש ושקט. המרכז שלו קר אין שם כל פעילות של תנועה.

האטמוספרה בירח שונה לחלוטין מהאטמוספרה בכדור הארץ, לכן אין בו אוויר ומים, ומנגד אין במרכזו כוחות אש; זו הסיבה שהכל משתמר כפי שהוא 'לנצח'.

לירח יש חכמה מאוד גדולה, אך היא לא חכמה אינדיבידואלית, אלא חכמה אותה הוא סופג מהעולם.

הירח חולש על השביעון הראשון בחייו של האדם. בדומה לירח, התודעה של הילד היא תודעת חיקוי. הילד חי מאוד את מה שנמצא בסביבה, והסביבה חורטת בו רשמים. השביעון הראשון קשור לעבר, לקרמה איתה מגיע הילד לעולם, בשלב בו אין לו עדיין חופש לעצב את קרמת-העתיד.

קרמת-ירח מתעצבת דרך כל מה שהגיע מלפני הלידה: העובדה שהאדם נולד להורים מסוימים, היותו בן עם מסוים, מין מסוים (זכר או נקבה), מצבו החברתי - כלכלי, מצבו הבריאותי, כגון: מחלות גנטיות, הנטייה לבריאות או לחולי, כישרונותיו, מראהו הפיזי, מבנה נפשו, נטיותיו, ועוד...

כל זה מהדהד ומתגלה בחיים הנוכחיים, וקובע את עיצובו של האדם ואת אופן התפתחותו.

ההשקפה האנתרופוסופית על השמש

מקומה של השמש בתרבויות הקדומות היה משמעותי ביותר. השמש היתה גורם מרכזי בחיי בני האדם והיוותה עבורם מסתורין גדול. הם ראו בה 'כדור התלוי באוויר' אשר מפיק אור וחום והנו מקור של חיים, אהבה ושמחה. במהלך ההיסטוריה, תרבויות רבות העריצו את השמש ואת הישויות המאכלסות אותה. הם האמינו ב'אל השמש' והתפללו אליו. סביב אמונה זו נוצרו מיתוסים ואגדות. התבוננות על השמש מנקודת המבט הארצית, מגלה שהיא נמצאת בדיוק באמצע שבעת כוכבי הלכת המהווים את מערכת השמש, אליה משתייך כדור הארץ.

מבחינה סימבולית מסמלת השמש תודעה רוחנית גבוהה, והיא קשורה להתעוררות לקרמת-עתיד.

ע"פ האנתרופוסופיה את השמש מאכלסות ישויות גבוהות מאוד שמהותן היא האהבה ללא תנאי. ההיבט הפיזי של אהבה זו בא לידי ביטוי בכך שהשמש מאירה ומחממת את כל היצורים ללא הבחנה. השמש היא גם הסמל של 'האני הגבוה' באדם.

תנועת הירח סביב כדור הארץ, ותנועתו של כדור הארץ סביב השמש, משנה כל הזמן את את יחסי מיקומם ההדדי. הנקודות המשתנות הללו נקראות קשרי ירח-שמש. כל 18 שנה ושבעה חודשים הירח נמצא ביחס לשמש בזווית בה הוא היה ביום הלידה של האדם; מבחינת הביוגרפיה האנושית, חזרה זו היא משמעותית, ומהווה נקודת חיתוך בין קרמת עבר לקרמת עתיד, בין קרמת ירח לקרמת שמש. בהתאמה, בכל נקודת חיתוך כזו מתחזקים באופן הדרגתי כוחות העתיד, כוחות השמש, כוחות הידיעה העצמית, ונחלשים כוחות העבר, כוחות אי-הידיעה, כוחות ההכרח.

נקודות החיתוך בין ירח לשמש

נקודת החיתוך הראשונה בין שני כוחות אלו באדם מתרחשת כאמור בגיל 18 ושבעה חודשים, ומכינה את תהליך התגשמות הכוח של האני, כוח השמש, כוח העתיד בתוך האדם. (למדנו על גיל זה ביחידה מספר 1)

נקודת החיתוך השנייה מתרחשת בגיל 37 וחודשיים. על גיל זה כותב ר. שטיינר ביומנו הפרטי- העבר נגמר! הוא מתייחס לגיל זה כאל נקודת הזמן הראשונה בה החובות של האדם לעברו הסתיימו, וחופש חדש יכול להתחיל. באופן כללי וסכמתי, עד גיל 18 ו7 חודשים, כל מה שאינו פתור מהחיים הקודמים מהדהד בביוגרפיה. בין גילאי 18 ו7 חודשים ל 37 וחודשיים – האדם מוציא לפועל את האינקרנציה השנייה לאחור, מהרגע שנולדנו, כלומר שני 'גלגולים' לאחור מהחיים הנוכחיים.

על פי דבריו של שטיינר,אצל רוב בני האדם, האינקרנציה הנוכחית (השלישית) היא האינקרנציה המשמעותית (לפי העיקרון של התגשמות חוזרת חשובה כל 1000 שנה החל משנת 0 לספירה) . פירוש הדבר שכשאנו מגיעים לגיל 37 וחודשיים, אין לנו יותר 'חובות' לאינקרנציות קודמות וזו הסיבה לאפשרות להשתחרר מהעבר. מגיל זה ואילך העתיד יכול להתגלות בביוגרפיה. התגלות העתיד היא הדרגתית, והאדם נדרש להפעיל מאמץ קוגניטיבי, רגשי ומעשי על מנת להיחלץ מכוחות העבר הכובלים. לעיתים קרובות יוכל להתגשם בביוגרפיה של האדם בסביבות הגיל הזה דבר אשר היה חסום בפניו, בלתי אפשרי, פעמים רבות ללא סיבה 'ממשית'.

מדוע התמעט אור הלבנה - מדרש מן התלמוד

רבי שמעון בן פזי מקשה:

כתוב "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים" (בראשית א, טז), וכתוב (שם): " אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן"!

אמרה ירח לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?

אמר לה: לכי ומעטי את עצמך.

אמרה לפניו: ריבונו של עולם, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי?

אמר לה: לכי ומשלי ביום ובלילה.

אמרה לו: מה רבותא בכך? נר בצהריים מה יועיל?

אמר לה: לך, ימנו בך ישראל ימים ושנים.(על פי הירח יקבעו את כל לוח השנה והמועדים)

תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ס, עמוד ב (מתורגם מארמית)

דוגמאות לנקודות החיתוך בין קרמת ירח לקרמת שמש

בגיל 37 וחודשיים הרגישה שירה שהיחסים עם בעלה מתחילים לקבל תפנית; לדבריה עד אז היא הייתה מעין שומרת שלו, ובגיל זה היא התחילה להשתחרר מהתפקיד הזה.

אוריה, שילדה את בתה הבכורה בגיל הזה, מעידה על תחושה חזקה שעולה בה, שעד אותו הזמן הייתה בחייה מניעה קרמתית, והיכולת להפוך לאם נפתחה בפניה רק החל מגיל זה.

כיצד אני יכול/ה להגשים את דרכי?

בגיל 18 ו7 חודשים, השאלה שעולה בנפש, גם אם היא לא מתנסחת בצורה מודעת היא - מהי דרכי? הנער או הנערה המתבגרים מתחילים לחפש את דרכם האינדיבידואלית בעולם.

בגיל 37 השאלה משתנה ל – כיצד אני יכול להגשים את דרכי?

הגשמת הדרך כרוכה בקשר עם העולם. הכוח של העצמיות והאינדיבידואליות אשר עולה בנפש-התודעה, ויכולתו של האדם להתעניין בעצמו בצורה עמוקה יותר, מעלים את שאלת הקשר שלו לעולם מתוך הכרת הקרמה שלו ותפקידו בעולם. ניתן לכנות תהליך זה בשם: האובייקטיביזציה של הנפש. הנפש מתחילה להכיר את עצמה באופן אובייקטיבי, ללא קשר לסימפטיות, אנטיפתיות, תשוקות, פנטזיות, וכדומה...

תהליך זה מתקשר להתפתחות נפש-התודעה (עליה למדנו בהרחבה ביחידה הקודמת), וליכולתו של האדם להגיע להכרה של האמת, אודות העולם ואודות עצמו.

אייל - גיל שלושים ושבע וחודשיים

אייל, בחור אינטליגנטי ומוכשר, בעל כמיהה רוחנית שבאה לידי ביטוי מגיל צעיר, מספר שעד גיל 37, היו לו קשרים רבים עם נשים, אשר לעולם לא באו לידי מימוש והתגשמות מלאה ולא הפכו לקשר מחייב של נישואין. לדבריו, באופן לא מודע, הוא בחר בנות זוג אשר הזוגיות עמן הייתה הרסנית ואובססיבית והובילה בסופו של דבר לפירוק הקשר. וכך הוא כותב:

"בגיל 37 הכרתי את מיכל (שם בדוי), אשתי. היא הגיעה לעבוד במקום עבודתי והיא מצאה חן בעיני ממבט ראשון. היא הייתה מאוד יפה ועדינה, רגישה ומעניינת. השתתפנו באותו קורס ושם התקרבנו עד שהקשר הפך לרומנטי. לאחר מספר חודשים יחד, כשהבנתי שמיכל מחפשת בן זוג לחיים ורוצה למצוא בעל, נבהלתי. לא ידעתי אם אני מוכן להיכנס למחויבות של נישואין וילדים. אהבתי את האפשרות שתמיד הייתה קיימת ללכת להסתובב עם עצמי בערבים מול הים, אהבתי את ה'לבד', את זמני הכתיבה וההגות, זמן של Being. פחדתי שמשפחה וילדים ייצרו את צעדיי. אמרתי למיכל שאני רוצה להיפרד. התקופה בה היינו פרודים (כחודשיים) הייתה חשובה משום שבתקופה זו הגעתי להכרה שאני מאוד רוצה את הקשר איתה, שהאהבה עם מיכל היא אהבה טובה, שפויה ומזינה, והפוטנציאל לכאורה שהיה ביחסים הבלתי מחייבים, מעכב את התפתחותי. זו הייתה החלטה 'עם טעם חדש': הרגשתי באופן ברור שאני רוצה להתחתן עם מיכל ולהקים איתה משפחה. זו הייתה בחירה מודעת וצלולה, ממקום שלם. התייצבתי אצלה וביקשתי הזדמנות לחזור ולתקן, בגיל 38 נישאתי למיכל. החתונה הייתה מרגשת מאוד. כיום אנו הורים לשני ילדים."

הבחירה במחויבות אפשרה לאיל לצאת מקרמת-עבר, מחוסר אפשרות למימוש, שבא לידי ביטוי אצלו גם בהיבטים אחרים בחיים, ולהתחיל לבנות את עצמו לאור קרמת-עתיד. נסיגתה של קרמת-עבר באופן אובייקטיבי בגיל זה מהווה רק צד אחד של המטבע; נדרשת מהאדם גם החלטה אקטיבית וכוח רצון, אל מול כוחות העבר הכובלים.

מידע למתודת עבודה 1

חשבו על גיל 37 וחודשיים שלכם (או סביב גיל זה). מה קרה לכם? כתבו את האירוע ונסו לזהות סיום של דבר מה השייך לעבר, ותחילה של הזדמנות לדבר חדש להופיע בחיים.

אובייקטיביזציה של הנפש

גיל 42 הינו גיל של לידה שלישית בישות האדם - לידת 'האני הרוחני'.

גיל זה מהווה שיקוף של הלידה הפיסית ושל גיל 21, המכונה - לידת 'האני הארצי'. התהליך אשר החל בגיל 21, כאשר 'האני' נכנס לתוך המעטפות הגופניות והתגשם בגוף, מגיע לידי בשלות בגיל 42.

שטיינר מכנה זאת 'האני המאורגן' הכולל את: הנפש השכלית-רגשית, נפש התודעה 'והאני'.

סביב השנה ה-42 פורצות חוויות רוחניות באופן פתאומי. דבר זה נובע מהשתחררותם של כוחות חיים שעד כה היו קשורים לאורגנים הפיסיים. אנשים רבים חושבים שהם צריכים להדליק עכשיו 'שמש רוחית'. אבל טוב יותר להדליק 'אור קטן', למשל 'נר', אבל לדאוג לכך שזה לא יכבה. מי שעולה בשלב זה גבוה מדי ומהר מדי עלול ליפול יותר עמוק. (Burkhard, Taking charge, 1998)

ב-21 השנים שבין גיל 21 לגיל 42, פועל 'האני' להתמרת הגופים האסטרלי, האתרי, והפיסי, והפיכתם לנפש התחושה, הנפש השכלית-רגשית ונפש התודעה. זהו תהליך מסתורי ביותר שלא ניתן להרחיב עליו במסגרת זו. נוכל רק להדגים זאת באופן ראשוני, בכך שנצביע על האופן שבו 'האני' הופך את הגוף האסטרלי לנפש:

הרגשות הסוערים, התשוקות והמאוויים המאפיינים את השביעון השלישי, והשייכים לצד שמשותף לאדם ולחיה, מתמתנים ומנוהלים על ידי מרכז מסוים אשר נולד באדם בגיל 21. באופן זה קיים עידון של תכונות הקשורות יותר להיבט הפיזי ונובעות ממנו, והפיכתם לאיבר גבוה יותר, לנפש.

בגיל 42 מתחיל שלב חדש בהתפתחותו של האדם; זהו השלב הרוחני של חייו. ההתפתחות ב- 21 השנים הבאות (63-42) תלויה בעיקר בהשתנות שחלה בפנימיותו של האדם בין השנים 21 ל- 42.

21 השנים הראשונות של האדם הוקדשו לבניית הגופים ולעיצובו של האדם דרך כוחות העבר, שלב זה מכונה 'שלב ההכנה לקראת היות אדם', והוא מתאפיין בעיקרו בקבלה מן העולם.

השנים שבין 21 ל- 42 מוקדשות להתפתחות הנפשית, ומתאפיינות באיזון בין קבלה לנתינה.

21 השנים מ 42 ל- 63 מכונות 'שלב התגשמות האדם'. בשלב זה מבשילים פירות החיים והאדם יכול בהדרגה להתחיל למסור אותם לזולת. בשלב זה גוברת הנתינה על הקבלה.

במשך שנים אלו משתחררים כוחות חיים ששמשו לבניית הגוף ולגדילתו, מהמערכות הגופניות וקיימת אפשרות להתמיר אותם (transform to) לכישורים חדשים. זה השלב בו האדם השיג על פי רוב את מטרותיו האישיות, והוא יכול להתחיל ולשרת יותר את היעדים של האנושות.

כאשר האדם אינו משתמש בכוחות שמשתחררים מהאברים ומתעל אותם לכיוונים של נתינה הדבר עלול להשפיע לרעה על האורגניזם שלו ולבוא לידי ביטוי במחלות ממחלות שונות, הן פיזיות: מיומות ברחם, סרטן ועוד... והן נפשיות: שקיעה בדיכאון, חרדה וכדומה...

ביקום כולו קיים תהליך בו מתקיים המעבר מקבלה לנתינה, כחוק קוסמי, החל אף על ההיררכיות שנמצאת מעל האדם: על-פי חק זה, בכדי שתהיה בידי ישות כלשהי היכולת להעניק משהו לעולם, עליה להיות תחילה במצב של תלות וקבלה. גם ההיררכיות הגבוהות ביותר היו בראשיתן במצבים של תלות ונזקקות, והמעבר דרך שלב זה הוא שאפשר להן להפוך לישויות נותנות, יוצרות ובוראות.

"אנו יכולים להתבונן באופן בו הישויות הנשגבות מעמידות את תעצומותיהן. בתחילת דרכן הן נזקקות למשהו, מבקשות משהו מהעולם. מאוחר יותר הן מתפתחות כך שהן מסוגלות אז לתת משהו לעולם. הרוח הבסיסית ותכלית ההתפתחות היא המעבר מקבלה לנתינה."

שטיינר, 'ההיררכיות הרוחניות', 1909.

" יֵשׁ הַנוֹתְנִים מְעַט מִן הָרַב אֲשֶׁר לָהֶם וּבַכָּבוֹד חֶפְצָם

וּרְצוֹנָם הַמְסֻתָּר מַכְתִּים אֶת נְתִינָתָם;

וְיֶשׁ הַנוֹתְנִים אֶת כָּל הַמְּעַט אֲשֶׁר לָהֶם -

הֵם הַמַּאֲמִינִים בַּחַיִים, הֵם מֶלַח הָאָרֶץ וְטַנְאָם מָלֵא תָּמִיד;

יֵשׁ הַנוֹתְנִים בְּשִׂמְחָה, וְהַשִׂמְחָה שְׂכָרָם...

... טוֹב לָתֵת לַמְּבַקֵּשׁ

אַךְ מוּטָב לָתֵת בְּלֹא בַּקָּשָה, מִתוֹךְ הֲבָנָה.

רַחֲבֵי הַלֵּב הַמְּחַפְּשִׂים אֶת הַמְּקַבֵל

שִׂמְחָתָם בְּחַפְּשָׂם רַבָּה מִשִּׂמְחַת הַנְתִינָה."

חלקים מתוך "על הנתינה",ספר 'הנביא' מאת ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן

לקבל על מנת לתת

ע"פ תורת הסוד היהודית 'הקבלה', האדם נולד עם הרצון-לקבל שהנו עצם-עצמותו, כלומר - מהותו. נאמר בקבלה שאין רע בכך שהרצון גדול, משום שכאשר התשוקה לקבל גדולה, האדם יכול לפתח כלי גדול שבתוכו יכנס אור גדול, ידע רחב, חכמה גדולה,אהבה.

הבעיה מתחילה כשהרצון לקבל ממשיך להיות 'רצון לקבל לעצמי' בלבד. ומדוע?

כשם שעצם-עצמותו של האדם הנו הרצון לקבל, עצם-עצמותו של הבורא הנו 'הרצון להשפיע'. לפיכך, אם האדם רוצה להידמות לבורא, 'להידבק' בו, ולזכות בשפע של תכונותיו ובאושר עילאי, עליו להיות דומה לו מבחינת המהות. בין הרצון לקבל לרצון להשפיע קיים פער הניתן לגישור רק כאשר האדם יהפוך את הרצון לקבל שלו לרצון חדש, המכונה: 'הרצון לקבל בעל מנת להשפיע'. כלומר, לקבל את השפע בעולם, הארצי והרוחני, על מנת להטיב עם אנשים אחרים ועם הבריאה כולה. כך, הוא יוכל למלא את הרצון, 'הכלי' שלו בשפע אין סופי, ובו זמנית להיות קרוב לבורא, משום שברוחניות קרבה משמעותה דמיון, 'השוואת-הצורה'.

בדורינו, המקובל הגדול שפיתח את הידע הזה, ופירש אותו והנגיש אותו לבני זמננו, הנו המקובל יהודה אשל"ג זצ"ל.

מידע למתודת עבודה 2

האם אתם יכולים לזהות בביוגרפיה שלכם תהליך דומה, של מעבר מקבלה לנתינה, בהתאם לשלבים המתוארים כאן?

בגיל 42 יתחילו להבשיל גם הזרעים שנטמנו בגיל 33, גיל ההיפוך.

התהליך שהתרחש במעמקים, באופן נסתר, שהינו תהליך של היפוך בזהות האדם, יופיע כיכולת ממשית להזדהות יותר ויותר עם ישותו הרוחנית ולפעול מתוכה.

כפי שלמדנו בשיעור הקודם, נפש התודעה מקבילה בהתפתחות האנושית לתקופת התרבות הנוכחית, ומבחינה זו, אדם אשר נמצא בגיל של נפש התודעה נמצא מבחינה מקרוקוסמית בזמן בו נמצאת האנושות כולה, כלומר בהווה.

החל מגיל 42 ,מתחיל שביעון חדש בחיי האדם, בו יכולה להתפתח 'רוח העצמיות', על משמעותה של רוח-העצמיות נלמד בהרחבה ביחידה הבאה.

ע"פ האנתרופוסופיה האנושות נמצאת בתקופה הנוכחית בגיל המקביל לגיל 38-37 באדם היחיד. כל אדם בזמננו העובר גיל זה, 'מקדים' את האנושות וצריך לפלס דרך חדשה עבורה. הדבר יכול להיות מלווה בתחושה של בדידות, אך גם בתחושה של חופש חדש, פנימי ואינדיבידואלי. בגילים צעירים יותר ניתן היה להסתמך יותר על והדרכה מבחוץ; בשלב זה אדם צריך להישען על כוחותיו שלו, ולהסתמך על הקול הפנימי שלו שידריך אותו. הדבר כרוך בוויתורים על פנטזיות, אחיזה בדברים שתם זמנם, שינוי במבנה הנפשי ועוד...

התהליך של הפרדת כוחות הנפש, בו האדם לומד להבחין בין שלושת כוחות הנפש: הרגש, החשיבה והרצון, אליו נדרש הוא בתקופת נפש התודעה, יכול להוביל לכך שבגיל 42 הוא יוכל לזהות את עצמו 'כאני' דרך ההתבטאות הרוחנית שלו ולא דרך ההתבטאות הנפשית והגופנית שלו.

בגיל 42 מבשילה לראשונה יכולתו של האדם להתבונן על חייו מנקודת מבט יותר אובייקטיבית. מגיל זה ואילך אדם אמור לזהות עצמו פחות ופחות עם 'נכסיו': גופו, כישוריו והישגיו ולהתחבר יותר לאיכות הרוחנית הנצחית. האפשרות של האדם לחירות הולכת וגוברת קשורה ביכולת ההפרדה בין שלושת כוחות הנפש. תהליך זה טומן בחובו אפשרות לחירות שתלך ותתפתח עד לגיל 49 המכונה בשפה האנתרופוסופית גיל שחרור עבדים.

שטיינר מתאר את האופן שבו על תלמיד מדע הרוח להתאמן על מנת לפתח יכולת זו. אימון זה קשור באופן שבו התלמיד מתבונן על עצמו:

"אחד מהכללים הראשונים אפשר לבטא בשפתנו, בערך במילים אלה: "הכן לך רגעים של שלווה פנימית וברגעים אלה תלמד להבחין בין העיקר והטפל"... הכלל בנוגע לרגעי השלווה הפנימית הוא פשוט. גם לקיים את הכלל פשוט הוא. אבל אל המטרה מגיעים רק, אם שמירתו היא רצינית וקפדנית כשם שהוא פשוט... במשך הזמן הזה ישחרר התלמיד את עצמו לחלוטין מעמס חיי היום יום שלו...על התלמיד למצוא את הכוח לראות את עצמו, בזמנים מסוימים, דרך עיני הזולת.התלמיד יסתכל על עצמו בשלוה פנימית של המשקיף..אם מצליחים להגיע לידי סקירה מתוך שלוה פנימית, אז נבדל העיקר מן הטפל."

ר.שטיינר, כיצד קונים דעת העולמת העליונים.(2004) עמ' 27-28

מידע למתודת עבודה 3

בחרו אירוע שקרה לכם השבוע, אין צורך לבחור באירוע גדול או דרמטי, אך הוא צריך להיות כזה שהפעיל אתכם רגשית.

מומלץ לקרוא את הפרק העוסק בפיתוח שלוה פנימית, מתוך הספר "כיצד קונים דעת העולמות העליונים".

כתבו את מה שהתרחש באירוע תחילה באופן סובייקטיבי, כפי שהייתם מספרים אותו לאדם קרוב.
כעת כתבו שוב את האירוע, אך הפעם נסו לכתוב אותו באופן אובייקטיבי, כפי שהייתם מתארים אותו אילו הייתם משקיפים עליו דרך עיניו של אדם אחר או דרך עדשת מצלמה.
קראו את שני התאורים וספרו מה למדתם דרכם אודות עצמכם.
במהלך השבוע הקרוב, הקדישו לפחות 5 דק' בכל יום לתרגול ופיתוח של שלווה פנימית, ביחס להתבוננות על עצמכם, כפי שמתאר שטיינר בקטע הנ"ל. לאחר כל תרגול תארו בקצרה את ההתנסות שלכם, האם היא אפשרה לכם להתבונן על עצמכם באופן יותר אובייקטיבי? באלו נקודות נתקלתם בקושי? נסו לשער ממה נבע קושי זה.

משבר גיל הארבעים

אדם שמתעלם מהזרע הרוחני שהוטמן בו בגיל 33 ,עלול לחוות את גיל 42 כמשבר.

האמיתות שנטמנו בצורת זרע ולא זכו להכרה, יטפחו על פניו במהלך השנים שבין 33 ל- 42 בעוצמה רבה יותר. הדבר עלול להופיע בצורת משבר נפשי או גופני, או שניהם ביחד.

מעבר למשבר הגלוי מסתתר המשבר האמתי, הרוחני, שהוא משבר זהות. האדם עלול להרגיש כאילו הוא נמצא על פי תהום, וכל המוכר לו נשמט מתחת רגליו; כמו כן הוא יכול להגיע למצב בו לא יהיה לו מושג מה החיים מבקשים ממנו.

משבר זה הוא תחילתה של דרך להתפתחות ושינוי. בתרבות המודרנית הוא ידוע כ'משבר אמצע החיים' או 'משבר גיל הארבעים'.

אצל אנשים השקועים בשלב זה בקריירה שלהם, לעיתים קרובות גברים, אך כיום גם לא מעט נשים, עשוי המשבר להידחות לשלב מאוחר יותר. במיוחד בחברה המערבית המודרנית, השאיפה להצלחה, לססטוס גבוה יכולה לעקב את המפנה, שעניינו ויתור על הפרמטרים המגדירים את האדם מבחוץ. המשבר הוא הזדמנות לשינוי. כאשר השינוי לא נעשה האדם עלול לברוח להתמכרויות למיניהן: מין, אלכוהול, סמים, אוכל, קניות ועוד... על מנת לא לחוש את הריקנות.

גם גירושין, ניסיון לאחוז בכוח בנעורים הבא לידי ביטוי בחיפוש בן זוג צעיר יותר, או בהתמכרות לניתוחים פלסטיים, הם מענה נפול לבעיה ממשית. הכמיהה להיאחז בחיים יכולה גם להופיע ברצון לילד נוסף בגיל מבוגר.

"תהליכי המוות הגופניים, שהחלו כבר קודם נותנים לאדם להתחיל לחוש מה זו 'המיתה הגדולה'. עליו לשאול: מה הם הדברים להם אני צריך לאפשר למות בתוכי? ומה כדאי להחיות מחדש? הערכים שהוא השיג בשלב נפש התודעה מקבלים חיזוק. בשלב זה הוא אמור להשלים עם שגיאות החינוך של הוריו, לסלוח להם ולפתח עימם קשר חדש, ממקום בוגר יותר."

Burkhard, Taking charge, 1998

אריסטו ושביל הזהב

על-פי אריסטו, לכל פעולה אותה מבצע האדם יש תכלית לשמה היא מתבצעת; כל תכלית מובילה לתכלית גבוהה יותר, עד לתכלית העליונה, שאותה זיהה אריסטו עם האושר. האושר, על-פי אריסטו, אינו מושג מסיפוקם המידי של התאוות – שכן אלו הן זמניות וחולפות, ואילו האושר הוא מצב יציב, הנמשך באופן קבוע. הוא מושג על ידי חיים בהתאם למידות הטובות. את המידות הטובות כולן ראה כשמירה על איזון ראוי בין עודף לבין חוסר בתכונות שונות. האדם הנבון הוא מי שבוחר בעקרון "שביל הזהב", דרך האמצע, ומשתמש בו כהלכה, על ידי שימוש בשיקול דעתו בבחירת מעשיו.

מתוך: ויקיפדיה ערך – אריסטו

תיאור מקרה: אילנית - גיל 42

אילנית (שם בדוי) מספרת על גיל 42 שלה:

"במשך שנים רבות חייתי בניתוק מרגשותיי, ועם תודעה עצמית רדומה. בגיל 39 (נפש התודעה) התחיל אצלי משבר פנימי שלווה בתחושה של בור שחור שנפער בתוכי. שאלתי את עצמי שאלות בלתי פוסקות ולא קיבלתי תשובות שהניחו את דעתי. התחושה שהלכה והתגברה מיום ליום עד שהגיעה לשיאה בגיל 42 היתה שאני הולכת ומתה. בגיל 42 התפתחו אצלי כאבי גב קשים )שראשיתם כבר בגיל 7.18 ח'(. הגעתי למצב ששכבתי כמה חודשים ללא יכולת לתפקד עד למצב של שיתוק רגל ימין שגרם להחלטת הרופאים לכניסה לניתוח גב מידי. מאז גיל 7.18 חודשים אני מכילה בתוכי ידיעה שאם וכאשר אאלץ לעבור ניתוח גב אמות בו.

העובדה שהגעתי למצב של ניתוח בגיל 42 ,יחד עם המצב הנפשי בו הייתי באותה תקופה גרמה לחוויה של מוות ממשי בתוכי. לבסוף, לאחר ניתוח והחלמה ארוכה של כ- 3 חודשים, בהם התאוששתי בהדרגה, עברתי תהליך פנימי עמוק. בתקופה זו המשכתי לשאול את עצמי שאלות ולחפש אחר תשובות, תהליך שהוביל אותי בסופו של דבר, למציאת דרך של התפתחות רוחנית, אליה לא הייתי יכולה להגיע בשום אופן ללא חווית המוות הנוראה שחוויתי בגיל 42."

למרות שאילנית היא אדם בעל פוטנציאל רוחני מאוד גבוה, היא נמנעה במשך שנים רבות מעבודה תודעתית. כך קרה שבסופו של דבר 'ירד' פחד המוות וחדר אל הגוף, ושיתק אותה באופן פיסי; השיתוק הרוחני שבו הייתה נתונה במשך שנים רבות, הוביל לשיתוק פיסי. המעבר דרך השיתוק וחווית המוות שהייתה ממשית מאוד מבחינתה, הובילו אותה בסופו של דבר ללידה רוחנית.

לידתו הרוחנית של רבי עקיבא בגיל 40

כסמל ללידה הרוחנית היכולה להתרחש בגיל 42,ניתן לקחת את סיפורו של רבי עקיבא, אשר היה רועה צאן פשוט וחסר השכלה, והחל את דרכו הרוחנית בגיל 40.

רבי עקיבא בן יוסף היה תנא ארצישראלי, מגדולי חכמי ישראל שפעל במאה הראשונה והשנייה לספירה. הוא היה מנהיגו הרוחני של מרד בר כוכבא, וישנן עדויות להשתתפות תלמידיו במרידה. רבי עקיבא הטביע את חותמו על הלכות רבות ועל ערכים במסורת ובחשיבה היהודית. הוא מוזכר בתלמוד הבבלי כ-1,500 פעמים. נחשב לסמל למסירות נפש על התורה. נהרג על קידוש השם כאחד מעשרת הרוגי מלכות.

רבי עקיבא החל את דרכו כרועה צאנו של כלבא שבוע, אחד מעשירי ירושלים באותה תקופה, אביה של רחל. רחל ראתה שהוא 'צנוע ומעולה' והתקדשה לו בניגוד לרצונו של אביה, בתנאי שילך ללמוד תורה. אביה של רחל הדיר אותה מנכסיו והם התגוררו בבית תבן בעוני רב.

על פי המסופר, החל רבי עקיבא ללמוד תורה רק בגיל 40, ומעמדה כזאת זכה להיות גדול חכמי התורה. ב'אבות דרבי נתן' מתואר המהפך בחייו: "בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר, אמר: מי חקק אבן זו? אמרו לו: המים שתדיר נופלים עליה בכל יום. אמרו לו: עקיבא, אי אתה קורא 'אבנים שחקו מים'?! מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו: מה רך פיסל את הקשה, דברי תורה, שקשה כברזל, על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי, שהוא בשר ודם! מיד חזר ללמוד תורה. הלך הוא ובנו וישבו אצל מלמדי תינוקות. אמר לו: רבי! למדני תורה! אחז רבי עקיבא בראש הלוח, ובנו בראש הלוח. כתב לו אלף בית ולמדה. היה לומד והולך, עד שלמד כל התורה כולה. הלך וישב לפני רבי אליעזר ולפני רבי יהושע, אמר להם: רבותי! פתחו לי טעם משנה! כיון שאמר לו הלכה אחת הלך וישב לו בינו לבין עצמו, אמר: אלף זו - למה נכתבה? בית זו - למה נכתבה? דבר זה - למה נאמר? חזר ושאלן והעמידן בדברים... אמר לו רבי טרפון: עקיבא! עליך הכתוב אומר )איוב כ"ח ( 'מִ בְּ כִ י נְּהָ רוֹת חִ בֵּ ׁש וְּ תַ עֲלֻמָ ּה יֹצִ א אוֹר', דברים המוסתרים מבני אדם הוציאם רבי עקיבא לאורה."

המהפך שחל בחיי ר' עקיבא בגיל ארבעים שימש השראה לרבים לגבי האפשרות לחולל שינוי בחיים גם בגיל מבוגר. רבי עקיבא היה בקיא לא רק בהלכות אלא גם בהגות ובתורת הנסתר. התלמוד אומר עליו שהוא "נכנס לפרד"ס" (כינוי לתורת הסוד היהודית) ויצא ממנו בשלום, בניגוד לחכמים אחרים שהציצו ונפגעו. בין אמרותיו הידועות של רבי עקיבא "הכל צפוי והרשות נתונה". על הפסוק (ויקרא יט, יח), "ואהבת לרעך כמוך", אמר רבי עקיבא: "זהו כלל גדול בתורה".

במסכת אבות הובא בשמו שהיה נוהג לומר: "חָ בִ יב ָאדָ ם ׁשֶׁ נִבְּ רָ א בְּ צֶׁ לֶׁם" תפיסה נוספת שסבר שהאדם צריך לנקוט בה תמיד, היא שעשייתו של אלוהים הינה תמיד לטובה. "כל דעביד רחמנא - לטב עביד" (כל שעושה הקב"ה - לטוב עושה).

הרב קוק ראה ברבי עקיבא את 'איש האהבה' - דמות שמתמזגות בו כל האהבות: האנושית, הלאומית והאלוהית ביחד, באופן יוצא דופן.

על ספר שיר השירים אמר כי 'כל הספרים קודש ושיר השירים קודש קודשים'.

על פי האנתרופוסופיה אבולוציית האדמה, היא אבולוציית האהבה, בה צריכה להתקיים אמרתו של רבי עקיבא: ואהבת לרעך כמוך.

מתוך: ויקיפדיה, ערך: רבי עקיבא