קולנוע החיים - אמתי עבודי יב5
בקולנוע החיים
ישנם הרבה סרטים
קשה לבחור במה לצפות
ברצונך לבכות או לצחוק?
במופע של החיים
אין צופים רבים
רק אחד ויחיד
שיישאר שם לתמיד
ומיד בסוף הסרט
הוא יקום וילך
לא יחשוב על שעבר
ויתכונן אל ההמשך

למה אנחנו צריכות ללכת ברחוב ולהרגיש ערומות - נטע קלצ'בסקי יא4
מישהו יכול בבקשה להסביר לי למה אנחנו צריכות ללכת ברחוב ולהרגיש ערומות?
למה בגלל כל גבר שהולך ברחוב, אנחנו צריכות לפחד ולהתחיל ללכת מהר יותר?
למה זה נראה לגברים לגיטימי לתת מבט?
לזרוק הערה?
לבחון?
לבהות?
לשרוק?
למה בכל פעם שאנחנו יוצאות מהבית אנחנו צריכות להרגיש כאילו מפשיטים אותנו,
במבט.
למה הגענו למצב שכשאישה נמצאת בחברת גברים בלבד היא לא מרגישה בנוח?
איך הגענו למצב שבמקום לחנך אנשים לא לפגוע, להשפיל או לאנוס אנחנו מלבישים בנות "צנוע" יותר?
המדינה שלנו והאנשים שמנהיגים אותה, מעבירה על סדר היום מתן פרס הערכה לאייל גולן, שהואשם בעבירות אונס של קטינות! את "הבילויים" של יאיר נתניהו! איך?! למה?!
ואיך לעזאזל אנשים מסוגלים להאשים את הקורבן? "זה הרי ברור שהיא נאנסה כי היא לבשה שורטס וגופייה".
למה כשגבר אומר "לא" זה מאוד ברור למה הוא מתכוון וכשאישה אומרת "לא" פתאום יש למילה פרשנויות רבות?
לא זה לא!
והאבסורד פה הוא שיש הכחשה ואפילו זלזול, ולא רק מצד "האנשים חסרי ההשכלה" אלא גם ה"מושכלים", הנאורים, הליברלים. האמירה ש"אולי פשוט תגידו שכל הגברים הם סרסורים" כתגובה לתנועת MeToo, אי ההבנה שהדברים האלה קורים! יום-יום!
הביטול של מה שאנחנו מרגישות, חוות, את התחושות של אמא שלךָ, אחותךָ, בת דודה שלךָ, חברה שלךָ וכל אישה אחרת בעולם הזה. אם היית מודע לכך שזה קורה להן, גם היית מזלזל ככה?
למה ילדה, בת פחות משתיים עשרה, צריכה לעבור חוויות ששום אישה בשום גיל לא צריכה לעבור? זה לא אונס, ממש לא וטוב שכך אבל זה אירועים דפוקים כל כך, שמי יודע מה יקרה אם אותם אנשים ימשיכו להתנהג באותה צורה.
הרמה של חצאית עם מקל של משמרות זה"ב, נשמע קצת מצחיק לא? ומזל שהיו לי מכנסונים מתחת למי שדואג. ווואלה אולי בפעם הראשונה זה באמת קרה בטעות, אבל אמרתי "די!" ואמרתי את זה יפה מאוד כמו שאני יודעת להגיד. והוא עשה את זה שוב אלא מה?, ידעתי להתמודד עם זה, אבל אתם יודעים מה הכי הפריע לי? מה שהמחנכת עשתה, או יותר נכון לומר לא עשתה. כשאמא שלי דיברה איתה אחרי שחזרתי הביתה בוכה היא לא ביקשה שהמחנכת תיתן לאותו ילד עונש, אלא היא ביקשה בקשה פשוטה, שהמחנכת תעביר שיעור בכיתה ותסביר שכשאומרים לא זה לא, וכשאומרים די זה די. נחשו מה קרה? כלום. אז היא ביקשה שוב, עזר? ברור שלא. וככה זה עבר. אני אפילו לא זוכרת אם הוא קיבל עונש או לא, אולי אפילו לא שיחת נזיפה.
יום אחד הלכתי ברחוב, בצהריים, בערך בכיתה ח', באותו יום הייתי עם גופייה אדומה, צמודה, לא חושפנית במיוחד ולמען הסיפור וכדי שלא יגידו ש"זה היה מתבקש", כדאי לציין שאני מה שנקרא "שטוחה", אין ולא היה הרבה. אני הולכת ברחוב, מסתכלת ישר לכיוון ההליכה, עוברת ליד איזה אתר בנייה, לא משהו מסוכן, על אבא הלל, היו הרבה אנשים ברחוב. פתאום אני מרגישה שמישהו מסתכל עליי. אני מסובבת את הראש ורואה איזה פועל אחד, עלוב, שבוהה במה שאין לי, ומחייך. אותו עלוב הרגיש את הצורך העז לזרוק איזו הערה נחמדה, "איך יפה לך אדום" והמשיך לבהות. כאילו שזה לא היה מספיק, ממש עשה לי את היום מה שנקרא.
אלה שני סיפורים נבחרים אבל הם ממש לא חריגים, לא אצלי ולא אצל שום אישה אחרת. אני בטוחה שלא קיימת אישה בעולם הזה שלא חוותה הטרדה כזו או אחרת, מבט, הערה, גיחוך. והדבר שהכי עצוב לי כאן הוא דווקא אחותי הקטנה, למרבה הצער אותם דברים יתחילו לקרות גם לה עוד מעט, ואין לי איך למנוע את זה. אפילו לא איך להכין אותה לזה. הרי איך ילדה בת 11 תבין את זה? איך היא תבין שהיא תלך ברחוב ויסתכלו עלייה כעל חפץ, כדמות מין מהלכת, כשהיא עוד לא בת 12 אפילו, והיא חסרת אונים לא תדע מה לעשות עם עצמה, לאן לברוח.
אני כותבת זה ורועדת, לא כי אני באיזו טראומה אלא כי אני מבינה באיזו מציאות דפוקה אנחנו חיות. רק שתבינו שגם היום בדרך הביתה איזה נהג דפק לי מבט. ולכל יפי הנפש, זה לא היה מבט חברי, נחמד, תאמינו לי שכבר למדתי לזהות; והוא היה מבוגר ואני עם ילקוט, הוא ידע היטב מה הוא עושה. אני רועדת כי זה מעצבן אותי, כי זה מרגיז, מתסכל, מייאש, ומה לא. אבל נשבעתי לעצמי שאת הילדים שלי, הבנים והבנות, אני אחנך לא להתנהג ככה, להתייחס לאדם באשר הוא אדם, לכבד אותו, ובטח ובטח לא להתנהג כמו שהתנהגו אליי. ויתר מזה, שאם הם רואים מקרה כזה שיתערבו, שיעירו, שיעזרו, שיהיו בני אדם!
אז בפעם הבאה שעולה בכם הזלזול הזה מכחישים יקרים, תזכרו בזה בבקשה.
בשני המקרים הקצרים שסיפרתי לכם, ואין לכם מה לנסות לדמיין את התחושה, כי עד שתחוו אותה לא תצליחו להבין איך זה מרגיש, כי אלו שני סיפורים מתוך הרבה שקרו לי, ואני אחת. עכשיו תכפילו במספר הנשים בעולם.
האם זה עדיין נראה לכם כל כך תלוש מהמציאות?
ותבינו שאנחנו לא מגזימות, אולי אין לנו את היכולת להסביר לכם איך זה מרגיש אבל אתם גם לא רוצים לדעת איך זה מרגיש.
אתם לא רוצים לשנוא את הכמה דקות הליכה מתחנת האוטובוס הביתה,
את העלייה במעלית עם גבר זר,
ללכת ברחוב ריק,
אפילו באור.
אני רוצה שתבינו שאנחנו לא באות להפלות או להנמיך גברים, אנחנו מנסות לתת לכם קצה של מושג על מה אנחנו חוות כל יום.
ואם אתם עדיין בדעתכם בבקשה תסבירו לי למה אנחנו צריכות ללכת ברחוב ובשביל להרגיש טיפת ביטחון אנחנו צריכות להגביר מהירות, להיות עם מישהו, לדבר עם בטלפון, לעשות כאילו אנחנו מדברות בטלפון, ללכת כפופות כדי להקטין את קיומנו ברחוב או ללבוש שכבות בגדים נוספות, שיכסו הכל?
למה אנחנו צריכות לכסות את עצמנו כדי להרגיש בטוחות?!
היצירות המופיעות בטור זה התפרסמו לראשונה בחוברת ביכורי יצירה.