חודש כסלו. חנוכה מעבר לפינה. בבתי הספר חנוכה מסמל תמיד את סוף רבעון א' ותחילת רבעון ב' – בואכה תעודות המחצית. ימי ההורים בפתח בהם ימסרו ההערכות המורים הראשוניות לשנה זו להורים (רשמו לפניכם ימים ראשון ושני, 8-9/12...).    

בנר שני של חנוכה נחגוג את יום המורה וחנוכת חדר המורים המשופץ. נדליק שני נרות כהלכה המסורה לנו מבית הלל: "בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך; ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך" (תלמוד בבלי, שבת, כ"א, ב'). אחד הנימוקים לקבלת דברי בית הלל במחלוקת זו הוא "מעלין בקודש ואין מורידין". תמיד עלינו לשאוף לצמוח, לגבוה, להעמיק. להוסיף בכל פעם על מעשינו הקודמים. לא להפחית. אין לנו היתר לנוח על זרי הדפנה. אין לנו היתר להתבשם מהעבר ולהחסיר מהעתיד.

בהשאלה – קבלת תעודות ההערכה ברבעון הינן שלב בסולם. מכאן עלינו להמשיך ולהשתפר. להמשיך לעלות. להחסיר פחות, להתאמץ יותר. גם אם הערכות הרבעון מלמדות על קושי, על חושך כלשהו, ניתן לגרש אותו ולהפוך אותו לאור. (אני יודע שזה נשמע בדיוק כמו הדברים המצופים ממנהל לומר, ועדיין – זה בידינו. אור קטן יכול להפוך לאור גדול).

שיר הילדים המקסים הזה לחנוכה הושר גם בהפגנת התמיכה בראש הממשלה השבוע. יש חושך, ליקוי מאורות, טענו המפגינים בהגשת כתבי אישום כנגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו. יתכן. כפי שאמר ראש הממשלה בעצמו: על בית המשפט להכריע בסוגיה. אבל בינתיים נשמעות בציבוריות הישראלית אמירות קשות כנגד התקשורת, המשטרה, הפרקליטות, פרקליט המדינה והיועץ המשפטי לממשלה. הביקורת אינה מסתפקת בהטלת ספק בממצאי החקירה ובכתבי האישום. הביקורת, שקונה לה אחיזה בחלקים גדולים בציבור מטילה ספק בלגיטימיות החקירה. בלגיטימיות החוקרים. בלגיטימיות המשפטנים. הביקורת שעלולה להפוך להסתה, אם לא חצתה כבר את הקו הזה, עלולה להוביל לאסון שאף אחד, גם לא מי מהמבקרים, איננו רוצה בו.

זה המקום להזכיר את מחלוקות בית הלל ובית שמאי שוב: "אמר רב אבא אמר שמואל: שלש שנים נחלקו בית-שמאי ובית-הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: 'אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והלכה כבית-הלל'. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן ... ללמדך, שכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו, וכל המגביה עצמו הקב"ה משפילו; כל המחזר על הגדולה, גדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה, גדולה מחזרת אחריו" (תלמוד בבלי, עירובין, י"ג, ב').

הלכה כבית הלל מפני שהיו צנועים. מפני שאף שחשבו שהלכה כמותם, לא נמנעו מללמד את הדעה הנגדית של בית שמאי, ולא זו בלבד אלא שלימדו את דברי בית שמאי לפני שלימדו את דבריהם שלהם. ללמדך שכל הפוסל דעתו של חברו, כל המתנשא על חברו – סופו שיושפל. כל הבורח מפני הגדולה – גדולה רודפת אחריו. מותר לבקר. חשוב לבקר. יש ללמוד לעשות זאת בלי לשבור את הכלים. בלי "לשפוך את התינוק עם המים". בלי לקעקע את יסודות החברה.

בית הלל לימדו אותנו צניעות. לימדו אותנו להוסיף בקודש ולא להפחית. אי אפשר לגרש את החושך, אי אפשר להבריח אותו מפני האור כשלא שומרים על איפוק. כשלא נזהרים בכבודו של האחר. בית הלל ובית שמאי נחלקו כמעט על כל דבר ועדיין ידעו לשמור על החברה מאוחדת, לשמור על החברה מפני פילוג שאולי לא ניתן היה להשיבו. זה הזמן ללמוד מהם. כל אחד מאתנו הוא אור קטן. יחד אנחנו אור איתן.

חנוכה שמח (בקרוב),
ישראל וילוז'ני
מנהל בית הספר​ ​