"חשיבותה של השפעת לוציפר מתבהרת כשאנו שואלים את עצמנו מה היה קורה אילו מאז התקופה הלמוריאנית לא היתה כל השפעה לוציפרית, אילו היו נשארים לוציפר וכנופייתו נבדלים מהאבולוציה של האדם? עד אמצע התקופה האטלנטית היה האדם מתפתח כישות אשר בכל אימפולס של גופו האסטרלי מציית היה להשפעותיהן של ישויות רוחיות עילאיות מסוימות שבדרגה גבוהה משלו. ישויות עילאיות אלה היו מחזיקות בשליטתן עליו עד לאמצע התקופה האטלנטית. 

אילו היה קורה דבר זה לא היו כושרות האדם לתחושה ולהשגת ידע מופנים אל העולם החומרי עד לתקופה מאוחרת הרבה יותר. במשך התקופות הלמוריאנית והאטלנטית המוקדמת שום תאוות, שום תשוקות לא היו בוקעות ועולות מתחושות החושים שלו. הוא היה מתייצב בפני עולם החישה במצב של תום – צייתן בכל פעולה ופעולה שלו לאימפולסים המוטבעים בו על ידי ישויות עילאיות.

האינסטינקטים הדוחפים אותו לפעולה לא היו בעלי טבע זהה בדיוק לאלה של בעלי החיים שברמה גבוהה היום, כי אם רוחיים יותר. עצם פועלו על האדמה היה מומרץ לא על ידי אימפולס גרידא אלא על ידי מעין אינסטינקט רוחי. במצב העניינים שהיה קיים, תחת השפעותיו של לוציפר הגיע האדם מוקדם יותר לשלב בו אמר: דבר זה מהנה אותי, דבר זה מושך אותי. הדבר ההוא דוחה אותי! הוא הגיע לשלב של הליכה אחר האימפולסים שלו מוקדם יותר מאשר היה אם לא כן. הוא נעשה לישות בלתי תלויה שיש לה חופש פנימי במידת מה. התוצאה היתה שהוא ניתק באורח מסוים מהעולם הרוחי. 

בקיצור, ניתן לומר: ללא השפעה זו של לוציפר היה האדם נשאר בהוויתו חיה בעלת רוחיות – חיה, שבהדרגה היתה מפתחת צורה מעודנת יותר ויפה יותר מזו שהיתה יכולה להתפתח באדם שתחת השפעתו של לוציפר. האדם היה נשאר ישות בעלת טבע מלאכי יותר אם לא היתה נותנת אותותיה השפעתו של לוציפר בתקופה הלמוריאנית. אך מצד שני היו הישויות העילאיות מדריכות אותו על ידי חוטים-מנחים. 

באמצע התקופה האטלנטית היה מתרחש בו לפתע משהו: עיניו היו נפקחות לרווחה כשרקמת כל עולם החושים החומרי כולו משתרעת היתה מסביבו ובהתבוננו בזה היה רואה, בעת ובעונה אחת, את הרוחי האלוהי, ועולם רוחי אלוהי, מאחורי כל עצם פיזי. כאשר, במצב תלותו הקודם, היה האדם מביט אל חיק האלוהי שממנו יצא, בראותו את אלי האור בשולחם את נגוהותיהם לנפשו, בשומרם אותו ובהדריכם אותו – דבר מה היה נסב בשבילו – אין זה תאור בלבד אלא תואם הוא ברמה גבוהה עם המציאות – כלומר, שעולם החישה בכללותו משתרע היה בשקיפותו לפניו ומגלה מאחוריו את הישויות העילאיות האלוהיות האחרות שהיו ממלאות מקומו של זה שעתה אבד. עולם רוחי אחד נסגר היה מאחוריו ועולם רוחי שני נפקח היה. 

האדם היה נשאר ילד בידיהן של ישויות רוחיות אלוהיות עילאיות. עצמאות לא היתה מתבססת בנפש אנוש. דבר זה לא ארע כך הואיל ולוציפר התקרב לאדם והסב לחלק מהעולם הרוחי שבתשתית להיות סמוי מראייתו. האינסטינקטים, התאוות והתשוקות שהתעוררו בגוף האסטרלי האנושי הפיצו ענן אפלה על פני הישויות הרוחיות העילאיות של העולם שממנו נולד האדם ואשר אילולא כן נשאר היה לנצח בתחומי ראייתו."

שטיינר, 'מפיסטופלס ורעידות אדמה', GA 107

אצל החרקים והפרחים חייב תהליך ההפריה להתרחש באביב, למשך מספר מוגבל של ימים; לאחר מכן, בבוא הקיץ, מאוחר מדי לתהליך להתרחש. לעומת זאת, בתהליך ההפריה העצמית הזמן אינו מהווה אילוץ מחייב. 

אצל הדבורים מהווה הזמן גורם משמעותי ביותר. קיים פרק זמן של ימים ואף שעות בו ניתן להפרות את המלכה. אם ההפריה לא תתרחש בפרק הזמן הזה – המלכה תעלם. 

בהפריה מינית נוצר אילוץ נוסף – הקשר עם האחר וההתמודדות עם קשר זה.

עריצות הזמן שייכת להתפתחות הקוסמית, לחופש הבחירה. ובאדם – גם לבניית הכלים באינקרנציה. בניית הכלים חייבת להסתיים עד גיל מסוים; לאחר מכן, קורה תהליך הפוך של אקסקרנציה, תהליך בו משתמש האדם בכלים שנבנו באינקרנציה עבור התפתחותו הרוחנית ונתינה לעולם – ברמה הגבוהה של הפוטנציאל שלו.

לדוגמא, עריצות-הזמן מאלצת גברים ונשים להתחתן על מנת להספיק להביא ילדים לעולם. יצירת התא המשפחתי מאפשרת – דרך החיכוך והחיים בצוותא עם האחר – לשיעורים הקרמתיים של כל אחד מחברי המשפחה לקרות, על מנת שתתרחש התפתחות. 

בשלב האינקרנציה ממלא לוציפר תפקיד קוסמי מהותי. תפקידו הוא לפתות את בני האדם הקשורים בקשר קרמתי להתקרב זה לזו, ולהתאהב זה בזו. לוציפר הוא הזרז, הקטליזטור; בלעדיו הכול היה נמשך 'על מי מנוחות' ולא הייתה חלה התפתחות. 

כשלוציפר פועל על האסטרלי קיימת סכנה שהוא ישתלט על האני, והאדם יפעל באופן לא חכם ואף בלתי מוסרי. חשוב להבין שבאסטרלי אין מוסר. המוסר מגיע מהאני. לוציפר נמצא באסטרלי; לכן הוא יכול לפתות ולשקר מבלי שיחולו על מעשיו חוקי המוסר. 

ישנם אנשים שמעשיהם נראים מוסריים ביותר, ולכאורה הם אינם נותנים ללוציפר דריסת רגל בחייהם. בבדיקה מעמיקה יותר, פעמים רבות נגלה שאנשים אלה אינם מסגירים את רגשותיהם. בחקירה מעמיקה של המניעים שלהם ניתן לגלות כי קיימים שם גם רגשות ומניעים לוציפריים, כגון – תשוקה לכוח, רצון להרגיש טובים ולהיתפס כטובים, יהירות וכיוצא בזה. זאת למרות שמבחינה חיצונית יראה אדם כזה כמשקף את חכמת הקוסמוס.

נחזור לשאלה שנשאלה בראשית הפרק – 

כיצד יתכן שישות רוחנית תעשה מעשה אנטי-מוסרי כפיתוי?  

המוסר קיים רק באני. כאשר מעשה נעשה בטווח האסטרלי הטהור – אין בו מודעות, ולפיכך שאלת המוסר אינה קיימת. בטווח האסטרלי קיימים היצר, התשוקות, והרגש המגיע מהחושים ומתקיים כולו בהווה. תחושת הרוע וחוסר המוסריות קיימת רק באני המתבונן על המעשה, ולא באסטרלי. 

באדם עולה המודעות לחוסר המוסריות ולמעשים הרעים, רק בזמנים בהם האסטרלי והאני נמצאים ביחד, בסוף כל שביעון, בהם הופך הזמני למרחבי – כאשר הן האסטרלי והן האני נמצאים בו זמנית. הדבר קורה בסוף כל שביעון, אך גם בחלק השני של החיים, בתקופת האקסקרנציה. 

באופן ארכיטיפי, הדבר מתאפשר החל מגיל 33 (בפועל מגיל 42, תחילת רוח-העצמיות והחירות האינדיבידואלית). עד אז – ההכרח בבניית הכלים מטשטש את ההבחנה המוסרית. ישנם אנשים שלא יתעוררו להתנהגותם הבלתי מוסרית גם לאחר גיל ההיפוך – אלו הם האנשים שאינם עושים עבודה נפשית-רוחנית, ואינם לוקחים אחריות על מעשיהם הבלתי מוסריים. 

אצל אנשים הבוחנים את עצמם בכנות מופיע רגש הרוע-העצמי, עם תוצאות המעשה והשפעתו על העולם ועל האנשים האחרים. רק אז האני מתעורר ובעקבותיו המוסר, והאדם יכול להרגיש את מעשי העוול אותם הוא עשה בדרכו לרכישת הכלים. 

חשוב להבין שבזמן עשיית המעשה האדם חי את מעשיו ואינו בוחן אותם. החלק הקונספטואלי של החשיבה בוחן את המעשה רק בדיעבד. 

אנשים רבים עושים מעשים בלתי-מוסריים מתוך הממד האסטרלי שבהם, ואינם חשים ברוע של מעשיהם; נהפוך הוא, פעמים רבות מלווה המעשה בתחושה של התרגשות והנאה. התודעה לרוע עולה רק בדיעבד, הרבה זמן לאחר המעשה. 

הדבר בולט הרבה יותר אצל ילדים; ילדים עושים מעשים רעים כלפי ילדים אחרים ואינם מרגישים את הרוע במעשיהם. 

הזיכרון הוא מרכיב של האני. מכיוון שבממד האסטרלי אין זיכרון, רוב הסיכויים שבמצבים בהם הם ירגישו רגש הדומה לרגש שהפעיל אותם בפעם הראשונה (כעס, תסכול, וכיוצא בזה), הם יחזרו על מעשיהם – אלא אם כן התבנית הרגשית שלהם תיהרס, בין אם על ידי איום רציני על מבנה הנפש שלהם או על חייהם – או לחילופין, דרך עבודה רוחנית על עצמם

כמו כן, המעשה וההשפעה שלו הם שני דברים שונים עד כדי כך, שבמשפט האנושי דנים את האנשים בעיקר על תוצאות מעשיהם ולא על המעשים עצמם. 

ההיסטוריה האנושית על מלחמותיה, מבוססת על פעולות אסטרליות של אנשים ללא הפעלת האני. תוצאת הפעולות האלו הייתה והינה השמדה של עשרות אלפי אנשים בשדות הקרב. 

רבים מהאנשים שששו אלי קרב, כשהם חמושים ברוח לחימה ופוגעים האחד בשני בנשקים השונים – בחרב, בחנית, ברובים, בטנקים או בפצצה אטומית (האסטרלי). הרוע, האסון והשבר התגלו לאחר תוצאות המעשה (האני). 

האסטרלי הוא החושים והרגש.

האישה מרגישה כי 'טוב העץ למאכל ותאווה הוא לעיניים ונחמד העץ להשכיל'. זהו רגש אסטרלי טהור, תמים לחלוטין. רק לאחר מכן – כשנכנסת המודעות של האני – נאמר: וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם; בראשית ג' ז

זהו הקונפליקט בין האסטרלי לאני, כאשר לוציפר, הנחש, הוא המפתה. בגן העדן מייצג אלוהים את האני והמוסר המשקפים את חכמת הקוסמוס; לעומתו, מייצג לוציפר את האסטרלי. 

אלוהים לא מאשים את אדם וחוה ברוע! הנושא החשוב ביותר בהתפתחות האדם והאדמה אינו הרוע כשלעצמו – אלא הקונפליקט המאפשר התפתחות. 

טז אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר, הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ--בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ. {ס} יז וּלְאָדָם אָמַר, כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ--אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. יח וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ, אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. יט בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב. בראשית ג'

"מעל לרוחות-הצורה קיימות ישויות, המשתייכות לספרה נטולת זמניות. אך ביניהן יש כאלו ה'מתחפשות' לישויות של זמן, וחוברות לספרת הזמניות – והן הישויות הלוציפריות. ומה שהיה פועל מחוץ לזמן בנפש הזמן, מוּרַד על ידי רוחות אלו, אל תוך ספירת הזמניות, כך שיש דברים – רוחיים בעיקר – אשר עקב כך נעלמים לתוך הזמניות, למעשה לתוך השכחה".

שטיינר, 'רוע - מקורו ותפקידו ביקום', 2018, הרצאה 3, עמ' 64-65

במהלך חיינו אנו חווים התרוממות נפש ורוח הקשורה לעשייה וליצירה; זהו החיבור לחכמה הרוחנית. כתוצאה מכך, אנו עלולים להרגיש נעלים על אחרים, מעין 'אלוהים'. לאחר זמן מה לוציפר עוזב, ועם עזיבתו אנו מרגישים מרוקנים וחסרי השראה. 

הרגשת התרוממות הרוח חולפת מכיוון שאנו קשורים לטבע הגוף-נפש שלנו, המגביל את יכולתנו הרוחנית ומונע מאתנו לשהות ברוח לאורך זמן מבלי לחזור לגוף ולנפש. 

תקופות רבות בחיים מאופיינות באידיאלים רוחניים נעלים. בתקופות אלו בני אדם רוצים לעשות דברים מופלאים – להציל את האנושות, להציל את הטבע, את יערות הגשם, לשנות את העולם.

"כל התכניות הנפלאות להפיכת העולם למקום טוב יותר, כל הרעיונות הנפלאים ליצירת תור זהב – נובעים מהזרמים הלוציפריים הזורמים לתוכנו".

שטיינר, 'רוע – מקורו ותפקידו ביקום', 2018, הרצאה 3, עמ' 52

שטיינר, 'רוע – מקורו ותפקידו ביקום', 2018, הרצאה 3, עמ' 57

הקמת מדינת ישראל הייתה מעשה בעולם הארצי שלוּוה בחזון רוחני גבוה. על מנת להגשים את החזון נדרשה פעולה בחומר. כל המפעל החלוצי, הציונות, הקמת המושבים והקיבוצים – היו פעילויות שלוּו בתחושה של התרוממות והתעלות. תחושות אלו קשורות ללוציפר; בלעדיו לא ניתן היה לבנות את הארץ. הרוח שפיעמה בחלוצים הייתה רוח לוציפרית אותנטית; ועל מנת להגשים את החלום בחומר הם היו מוכנים להקריב דברים רבים.

אלא שרוחניות זו הייתה רוחניות בררנית (selective), לוציפרית, שלוותה במעשים בלתי-מוסריים. הרעיון הנאצל של כיבוש העבודה העברית לוּוה בגירוש התושבים הערבים מאדמותיהם (לדוגמא, בפתח תקווה, לוד, רמלה ובמקומות רבים אחרים). גם הקיבוצים גזלו אדמות מערבים פלחים שהיו מחוסרי יכולת להתגונן.

לוציפר מעניק לבני האדם את האפשרות לעשות מעשים רוחניים ולהרגיש טוב; הוא יעודד אותם להקריב את עצמם ואף את חייהם למען מפעל בו הם מאמינים. 

אבל הרוחניות של לוציפר נשענת על החומר; לדוגמא, מדינה אינה נבנית באוויר רק מרעיונות – על מנת לבנות מדינה צריך חומר. לא ניתן לבודד את העשייה מהרוע והשקר הלוציפרי הקשור לטבילתה של הרוחניות בתוך החומר. אנשים שאינם מוכנים לגעת בחומר אינם יכולים להיות שותפים לעשייה. 

אך ביום מן הימים יידרש התשלום למעשים הלוציפריים ההכרחיים. התשלום קשור להתפתחות הרוחנית האמיתית ולהרס התבניות הלוציפריות; בני אדם צריכים לקחת אחריות על מעשיהם ולהתפתח. 

אחת מצורות התשלום הינה החזרה לאחור על מנת לעזור לאותם האנשים שהתפתחנו על חשבונם. המשאבים שנגזלו מהאחר על מנת שאני אוכל להגשים את האידיאל שלי – חייבים לחזור אליו ולאפשר לו להתרומם למקום אליו אני הגעתי. אם לא נעשה זאת, יחזור אלינו הרוע שלנו בצורת פגיעה וסבל.

לוציפר מתיישב בתוך הגוף האסטרלי של האדם ומשתלט עליו. כתוצאה מכך, נשלט האני על ידי הגוף האסטרלי – כלומר, על ידי התשוקות, התאוות, היצרים והגחמות שלו. אלו הם הדברים הגורמים לרוע ולטעויות אצל האדם. 

באסטרלי אין מודעות ואין משמעות. בזמן האינקרנציה, נשלט האסטרלי על ידי לוציפר, הגורם לאדם לקחת החלטות נכונות מבחינת הייעוד הרוחני. 

לדוגמא, אדם המהווה דמות מרכזית במקום כלשהו יעזוב את המקום ואת התפקיד וילך למקום אחר הקשור לקרמה שלו, גם במחיר פגיעה באנשים שראו את עצמם תלויים בו. 

בין גילי 33-42 המשוב (feedback) למעשים הבלתי מוסריים יגיע ברמה האסטרלית ולא ברמה הפיזית – בעיקר ככאב נפשי, תחושת בדידות, ריקנות, חוסר טעם וכדומה. וזאת למרות שהמעשה קשור לפעולה פיזית.