יום א' האחרון אחה"צ , רק נכנסתי הביתה אחרי יום התנדבות כיועצת אנתרופוסופית ביוגרפית בבית רות, הטלפון מצלצל, מעברו השני של הקו, אורנה מורתי האהובה, מבקשת ממני לכתוב לתוכנייה את המדור שלפניכם, הכר את היועץ... (בראש חולפת מחשבה, יש לי רק 3 ימים...
איך אספיק?).
אתם בוודאי יודעים, כשאורנה מבקשת, אי אפשר לסרב ואני מתגייסת למשימה.
כוח רצון = זה אני!
אני חוגגת עשור להתעוררותי הרוחנית (תודה לכל המלאכים שלי) והערב גם הדלקנו נר אחרון של חנוכה, אולי אכתוב על האור בחיי? אולי על החושך? אולי על הקונפליקט ביניהם?
יום שני, חנוכה מאחורי, ועוד לא כתבתי כלום, אני מנסה לסיים את המשימה, יש לי שעה. מתיישבת, כותבת, מוחקת, חושבת, מהרהרת, מחכה להנחיה רוחנית...
ואז, הזמן נעצר והכל משתנה, תוך שניות, כאוס בבית, רגעי לחץ. הכלב שלנו - שלג החמוד - שחולה במחלה סופנית, מתמוטט, הוא סובל נורא, ואני מבינה שאין מוצא וחייבים לשחרר אותו, רצה לווטרינר, זהו, שלג מורדם. סוף !
כבר חצי שנה אני יודעת שיגיע היום הזה, אבל אינני מסוגלת לקבל את ההחלטה.
בלילה, מנסה להירדם ללא הצלחה, הלב כואב, תחושת אשמה וייסורי מצפון, עצב וצער גדול מציפים אותי.
יום שלישי בבוקר, מכינה סנדוויצ'ים לבנות. תחושת ריק גדול, חלל פעור בלב, אין מי שיברך אותי בקשקוש זנב, יבקש ליטוף ויזלול בשמחה גבינת קוטג'. ושוב אני לא מסוגלת לכתוב כלום, המחשבה נודדת לשלג החמוד, איך ראיתי כמה שהוא סבל, ולמרות זאת השארתי אותו בחיים, בשבילי
בשביל הבנות, למה נאחזתי? סליחה שלג.
שלג ליווה אותנו בדיוק עשור, הוא הגיע לביתנו בשעת משבר אמצע החיים שלי והיה מתנה גדולה, הוא הביא עימו הרבה טוב לב, אור, שמחה, ריפוי ואהבה, כמה סימבולי המוות שלו בסיומו של העשור. מרגישה שמשהו הסתיים היום, ואיתו נולדו כמה תובנות ואולי גם חדשות שעוד יגיעו
.
ואיך כל זה מתקשר עם דרכי הרוחנית, אותה קריאה פנימית שאני מכירה של "מות והתהווה", של הקרבת הישן כדי שהחדש יוכל להיכנס, הוויתור, הופיעה שוב, אך הפעם בצורה אחרת. הפעם נלקחה ממני יכולת קבלת ההחלטות, שאני בדרך כלל מצטיינת בה. שלג המתוק, "הוקרב" כדי שאתפתח.
המסר מעולם הרוח ברור: אינני חופשיה כמו שחשבתי. חוסר האונים, הפחד מהמוות ומהבדידות גברו על האנושיות והחמלה, ששלג כל כך היה זקוק להם.
חשבתי שאם אלך בדרך רוחנית, בהתמדה, בנחישות עם כוחות הרצון שלי - אצליח לזהות מיד את מה שאני אמורה לעשות, ולהתמודד בשעת משבר בהצלחה רבה. התבדיתי.
בפתחו של העשור החדש, אני בוחרת בחירה חופשית להיקרא אל הרוח, לחיות את הקונפליקט כפי שנפש התודעה מבקשת, והכאב. אני יודעת, הוא המחיר הראוי לשלם, כדי להזדקף מחדש מול גורלי, להאמין, לסמוך ולשחרר כל אחד לגורלו.
אם יש לכם תובנות נוספות, ביחס אלי ואולי גם אליכם, אתם מוזמנים לשתף אותי.
באהבה אסנת טופר
[email protected]