רק לא קו רציף - פואטיקה של טראומה: שירים מחדר הטיפול
גיא עינת
הוצאה עצמית, 2019
הספר מבקש בראש ובראשונה להיות קול. קול למטופלים שלנו - אלו שנפגעו, אלו שפגעו ואלו שהם גם וגם. קול לטראומה הלא מדוברת מספיק. או שהיא מדוברת באופנים סמויים, לעיתים הרסניים. קול למטפלים. אלו שמשאילים את עצמם שעה אחר שעה במשך שנים למען כאביהם של האחרים ונוגעים שוב ושוב בכאבם שלהם.
פעמים רבות שירה ואמנות בכלל, מבקשות להיות מסתוריות, אניגמטיות, מכוונות את הקורא לשאול שאלות, לחפש אחר תשובה אפשרית, או יותר טוב- כמה תשובות, או אף יותר טוב מכך – למצוא שאלות חדשות. השירה מעודדת לפתח עמדה מתבוננת כמעט פילוסופית.
הספר הזה נוצר מתוך תנועה הפוכה. הוא מבקש להניח את האמת כפי שהיא. כואבת, ברורה, ישירה. לא לטשטש, לא להסתיר, לעיתים להעדיף סימני קריאה. זהו אקט טיפולי אינדיבידואלי, פרטי – שיום, תיקוף, הכרה. אבל זהו גם אקט פוליטי. להנכיח את התופעה במרחב הציבורי. ומה יותר מתאים לכך מהמרחב השפתי? בהנחה שישנם קשרים הדוקים בין תרבות ושפה, הרי שלאזורי טאבו חברתיים ישנה גם משמעות לשונית-שפתית. הטאבו התרבותי גוזר שתיקה לשונית. במובן הזה הדיאלוג השירי הוא מרד נגד הטאבו, נגד ההדרה וההשתקה החברתית.
לכאורה
אני מקיצה מהשינה
והכל בסדר
הבוקר מחביא הבטחה
ליום טוב
הכאב מהלילה שכח
עד הערב
כמו סוללה משומשת
כבר אהיה
ריקה
מתקוות
אין אלוהים
בקליניקה שלי
בין תיקי המטופלים
יש תיק אחד עבה במיוחד
בעל כותרת באותיות קידוש לבנה:
״אין אלוהים״
ובפנים עשרות עדויות
שנאספו:
הנער שהוריו דוחים אותו
לכן מסריח כדיי לדחות אחרים,
האישה שאחיה אנס אותה בילדותה
ובבגרותה היא לוקחת כסף כדיי להיאנס כל יום,
הבחור שאביו הפליא בו את מכותיו
וכעת הוא מתעלה על אביו במכותיו שלו,
הילד שהרב חילל במצוות מתועבות
והיום הוא שוכח בעזרת סמים,
הנער שאיבד את הוריו כשיצא מהארון
ומאז הוא מחפש ומוצא אבות רבים, זמניים.
והעדויות עודן נאספות
ומחכות ליום שיוקראו על הדוכן
וההמון ישמע
ישמע ויפסוק:
אין אלוהים!
גיא עינת הוא קרימינולוג העוסק בטראומות מיניות, עבריינות מין והתמכרות למין. מדריך ומכשיר אנשי טיפול בתחום
-
עוד אודות הספר: מאמרה של אפרת הברון, ד"ר לספרות, ביביליותרפיסטית, מומחית לטיפול בנפגעות.