גם אני פחדתי מלהתחיל לזוז.
לא מדברת איתך אפילו על אימונים, אלא פשוט על יציאה מאיזור הנוחות שלי. בגיל 31 פיטרו אותי לאחר שנים של עבודה בחברת הייטק, תחת ניהול קשוח מאוד, עם צוות לא הכי מפרגן.
לקחו לי את כל איזור הנוחות שהיה לי- אפילו שלא הכי היה לי טוב, היה מוכר. הפכו אותי ברגע למובטלת. כמה פחדתי לעשות מה שידעתי שאני צריכה לעשות- לעלות רמה באימונים שלי ולהתחיל לאמן נשים אחרות בצורה עצמאית.
נשבעת ששקשקתי מזה, אפילו שידעתי שזה יעשה לי טוב.
גם אני מרגישה שהסביבה תמיד רוצה שאני אהיה ״רגילה״, שאני אסתפק במה שיש לי ואגיד תודה, אפילו אם זאת התפשרות.
אבל גיליתי שרק כשאני חוצה את הגבולות של עצמי, עם הקושי, עם החרדה הגדולה ועם הדאגות-
רק אז אני מתחילה לראות תוצאות.
הבנתי גם שלרצות חיים טובים עם גוף שזז כמו שצריך מבלי לעשות כושר ולהתמיד, זו סיטואציה בלתי אפשרית לפתרון שהכי הגיוני לשנוא.
כשיצאתי מאיזור הנוחות לראשונה באופן מודע, בשל ושלם- התוצאות הפיזיות ובעיקר המנטאליות הגיעו מהר וככל שהתוצאות (וההצלחות) עלו, ירדה משמעותית גם השנאה ליציאה מאיזור הנוחות.