האדם והאדמה כישויות הקונפליקט - שיעור 3 - ההשתלשלויות של סימפטיה ואנטיפתיה

"אנו מפתחים בתוכנו את עולם הרגשות, המהווה פעולת חילופין מתמדת, סיסטול ודיאסטול, בין סימפטיה לאנטיפתיה. פעולה הדדית זו מתרחשת בנו כל הזמן. האנטיפתיה, ההולכת לכיוון האחד, משנה בתמידות את חיי הנפש שלנו לחיי דימויים; הסימפטיה, ההולכת לכיוון השני, משנה בעבורנו את חיי הנפש לגורם שאנו מכירים כרצון-הפעולה שלנו, כהחזקה-בתור-נבט של הגורם שמהווה לאחר המוות מציאות רוחית. כאן אתם מגיעים להבנה אמיתית של החיים הרוחיים-נפשיים; אנו יוצרים את הזרע של חיי הנפש כריתמוס של סימפטיה ואנטיפתיה."

שטיינר, 'ידע האדם', הרצאה 2, עמ' 25

במסע בעולם הרוח שלפני הלידה, נבנית ונארגת הקרמה - המציאות הרוחית - של האדם, בהתאם למעשיו בחיים קודמים, ולקראת התגשמותו החוזרת לחיים הבאים על-פני האדמה. עם ההתגשמות (הלידה), 'נשכח' התוכן הרוחני שנבנה והאדם מתגשם עם אנטיפתיה כלפי עולם הרוח, כלומר: דחייה של התוכן הרוחני של חייו. הלך נפש זה נדרש למען התגשמות נכונה ובטוחה במחצית הראשונה של החיים.

לאחר אמצע החיים, מתוך עבודה רוחנית וחקירה קרמתית של אירועי חייו, יכול האדם לפתח סימפטיה כלפי עולם הרוח, כלומר: להסיר את המסך ולגלות את המשמעות הרוחנית של אירועי החיים, למען הכרת הקרמה ואיזון קרמתי. זוהי התפתחות הזרע לחיי הנפש באינקרנציה הבאה.

בשיעור זה נכיר את ההשתלשלויות של הסימפטיה (הכוח המושך) והאנטיפתיה (הכוח הדוחה), בחיים הנוכחיים על-פני האדמה, ממהותם הרוחית ועד התבטאויותיהם בגוף הפיזי. זהו מצב של'התעבות'. התעבות פירושה התקרבות לחושים - מכוח נפשי-רוחי אל התבטאות פיזית חושית.

* להעשרה והשלמה מומלץ לקרוא את הרצאה 2 בספר 'ידע האדם כבסיס לתורת החינוך', שטיינר, הוצאת תלתן 1997 GA 293

"בעת ירידתנו זו אנו מפתחים אנטיפתיה כלפי כל מה שהנו רוחי, וכך מקרינים חזרה את המציאות הרוחית הטרום-לידתית באנטיפתיה הבלתי מודעת שלנו. אנו נושאים את כוח האנטיפתיה בתוכנו ומשנים באמצעותו את האלמנט הטרום-לידתי לתמונת דימוי* בעלמא."

שטיינר, 'ידע האדם', הרצאה 2, עמ' 25

*דימוי = תמונה גשמית.

בין מוות ללידה חדשה נחתמות באדם 'תמונות' של פעילותו ומעשיו בחיים הקודמים. בהתגשמותו על-פני האדמה הוא נושא במחשבתו את התמונות הללו, שהן למעשה המציאות הרוחית מלפני הלידה. האנטיפתיה היא הכוח הדוחה את המציאות הרוחית - את ההקשר הקרמתי של קיום תמונה זו באדם - והופך אותה לתמונה גשמית, ארצית.

לדוגמא: אדם שהיה לוחם באינקרנציה קודמת, מטביע בנפשו תמונת לוחם בחיים שבין מוות ללידה חדשה. בהתגשמות חוזרת, לאחר הלידה, הוא לא מרגיש את עצמו לוחם אך נמצא בחייו משיכה לאלמנטים של לחימה ולמחוות מלחמתיות.

***

על מנת שאדם יוכל להתגשם, עליו לפתח אנטיפתיה לעולמות הרוח טרם לידה

הבחנה, זיכרון וקונספט כעיבוי של האנטיפתיה

האנטיפתיה לאירוע הביוגרפי היא דחייה של התוכן הרוחני שלו – המשמעות הקרמתית של האירוע נעלמת מעיני התודעה של האדם. באנטיפתיה, האדם מחובר לחלקים הנמוכים והגשמיים שלו, ובכך מזמן את הופעת הצדדים המכוערים והארציים של החיים: הרגשות שמופיעים בזמן שהאדם שרוי באנטיפתיה למשמעות הרוחנית של האירוע יהיו רגשות קשים - שינאה, בילבול, האשמה, פחד, קינאה.... כאשר האדם חש רגשות אלה הוא באנטיפתיה לעולם הרוח ואינו מודע לפעילות הרוחנית של הההיררכיות מאחורי הקלעים באירוע זה.

גם החשיבה, שבבסיסה היא רוחנית, הופכת לגשמית - חסרת יצירתיות , לוגית וחד צדדית.

אנטיפתיה היא אקט (פעילות) של אינקרנציה - בהתגשמות הישות מפרידה עצמה מהאחדות של עולם הרוח. החלוקה לקטגוריות שנדונה בשיעור 2 היא פעילות של הבחנה, סיווג, הבדלה. על מנת להיכנס למימד של זמן ומרחב המאפיינים את עולם החומר, הישות מתבקשת לעבור דיפרנציאציה.

מצב זה של דחייה, ניפרדות, 'קור' רוחני, הוא עיבוי של אנטיפתיה, והוא שיוצר את התמונה הגשמית, המפורטת, ההפוכה לאחדות חובקת-כל שמאפיינת את הסימפטיה.

לדוגמא: אדם שנפגע מהתנהגות של חברו ו'מוחק' אותו, שולל את קיומו ומדיר אותו, תוך כדי ביטול האחר כאדם שלם עם צדדים טובים יותר או פחות, ושלילת כל מערכת היחסים שהתקיימה ביניהם עד אותו אירוע. הפגיעה 'צובעת' את האדם הפוגע בצבע נפרד ומוחקת כל הסתכלות רחבה על האחר כאדם שלם.

האנטיפתיה והזיכרון:

האנטיפתיה לתוכן הרוחני – למשמעות הקרמתית – של האירוע תגרום לאדם לזכור אותו: האירוע 'נפרד' מרצף האירועים המתמשך ויוצר תמונה גשמית בזיכרון. האדם זוכר כל מה שהוא היה צריך לדחות מעליו, להפריד ממנו (בניגוד לאירוע שהאדם 'בולע' לתוכו, מתמזג איתו, ואז הוא לא נחתם כזיכרון – על כך בהמשך הפרק בנושא 'סימפטיה').

התמונה הגשמית הופכת למושג, מתעבה ומתגבשת לקונספט – הפשטה והכללה.

שטיינר מתאר בסדרת ההרצאות, 'יחסי קרמה כרך ב' אדם שהיה אמיד ואף גזלן בחיים קודמים,אשר, בשלב מסויים של חייו, כל רכושו נשדד ונגזל ממנו. בחיים הבאים, אדם זה אינו מחובר לרגש הקנאה והטינה, ולחילופין הרגש הופך לקונספט: של 'שיוויון לכל'. האישיות בה מדובר הינה קרל מרקס, הוגה הסוציאליזם. הקונספט מגן עליו מפני גילוי הרוע שלו מחיים קודמים (עושרו על חשבון אחרים), ומשרת את האנטיפתיה לרגשות הקשים הנמצאים בתת מודע שלו.

האנטיפתיה, כיוצרת זיכרון, משרתת תמיד את הקרמה: הקרמה תזמן לפיתחו של האדם אירועים הקשורים לאיזון הקרמתי שאמור להתקיים. כל אדם יזכור את האירועים המסויימים המופיעים בחייו כצו קרמתי וכקומפנסציה על מעשיו בחיים קודמים, בילדות, ובמהלך חייו הנוכחיים. אירועים אלו יזכרו 'בזכות' האנטיפתיה של האדם כלפיהם - הם טומנים בחובם משמעות רוחנית שהאדם מבקש לדחות ולא להרגיש.

בתהליך הביוגרפי נדרש לחזור אל הזיכרון הארצי מהילדות, ולחפש שם את התוכן הרוחני אתו הגענו ושאותו דחינו.

זהו תהליך חקירה אמיץ ובלתי מתפשר, שכן התוכן הרוחני הוא בדרך-כלל כואב וחושף את הרוע וחוסר המוסריות מחיים קודמים.

כאשר האדם לא מסוגל להכיל את המשמעות הרוחנית של האירוע הוא יסבול מטראומה. לדוגמא: הלומי קרב,עולי צפון אפריקה בשנות החמישים, העליה האתיופית של שנות התשעים ועוד. היכולת להכיל את הטראומה כנסבלת או להיפטר ממנה טמונה באפשרות למצוא את משמעות האירוע מבחינה רוחנית.

דוגמא להתעבות האנטיפתיה בביוגרפיה

במצגת לפנינו דוגמא לאירוע בילדות – ילד שהוחרם ע"י חברי הכיתה החזקים והדומיננטיים בחבורת הילדים.

הילד, שאינו אמור להבין בגיל זה את המשמעות הרוחנית של האירוע, מרגיש מבודד, דחוי ואולי אף מותקף.

ההתנסות נחווית בנפשו ומקבלת תמונה של פיראט רדוף על אי בודד שנאלץ להגן על אוצרותיו.

בזכרונו נצרבת תמונת האדם המבודד מול העולם המתנכל.

הזיכרון מתגבש לקונספט של מלחמה למען חלשים, כוחניות אל מול עוולות ואי-צדק וכדומה.

מבחינה קרמתית יתכן שחקירה ביוגרפית תחשוף שבחייו הקודמים הוא היה בתפקיד התוקף ומעולל העוולות לחלשים ממנו.

 לחצו על החיצים להפעלת המצגת

אנטיפתיה - הילד לא מבין את המשמעות הרוחנית של האירוע.

שלב נכון ורצוי במחצית הראשונה של החיים למען התגשמות בטוחה בעולם הארצי.

הבחנה - דיפרנציאציה

האירוע הופך לתמונה ארצית גשמית

זיכרון

התמונה הופכת לזיכרון שהאדם נושא איתו לאורך חייו.

קונספט

התעבות והתגבשות הזיכרון והתמונה מהאירוע לכדי קונספט מכליל ומופשט.

התוכן הרוחני של האירוע

האדם פעל נגד חלשים והתנכל להם בחייו הקודמים ולאורך הביוגרפיה הנוכחית.

בילדות, ולמעשה במחצית הראשונה של חיי האדם (באינקרנציה ) הוא נמצא באנטיפתיה לעולם הרוח. משמעות הדבר, שהמפגש עם כאב באירוע מסויים יחווה רק דרך הסבל הנפשי הארצי. האנטיפתיה, מונעת מן האדם את התוכן הרוחני של האירוע זאת על מנת שתתרחש הקומפנסציה כחלק מהתגשמות הקרמה של האדם במחזור חיים זה. הסבל חייב להיות מורגש כסבל ממש ללא 'הריכוך' שיכולה לתת המשמעות הרוחנית של האירוע.

האנטיפתיה מבססת למעשה את המסלול הנכון של ההתגשמות. הדיפת הרוח, והמפגש עם הסבל במחצית הראשונה של החיים יבנו את הכלים הנכונים לטרנספורמציה ולהיפוך של אמצע החיים.

דבר זה יימנע מהאדם שכבר בראשית דרכו מצוי בסימפטיה עם ההתרחשויות של חייו ועם עולם הרוח.

לדוגמא : ילדה שגדלה בנוכחות אמא חולה. (או אפשרות של הורה נכה, מוגבל). הילדה תחוש כעס ותסכול על המוגבלות של ההורה שמונעת ממנו להיות כמו שאר הילדים. לשחק, לטייל עם ההורה וכיוב. הכעס והסבל של הילדה הם נכונים והם כמובן חלק ממפת הגורל שלה ומהתגלויות הקרמה המשותפת לה ולאמא. האנטיפתיה למשמעות הרוחיח של מצב זה מחוללת את הסבל ההכרחי .

הבנה מוקדמת מדי של הילדה לסבל שלה ושל האמא, קבלת הנסיבות המכאיבות בהסכמה – זוהי סימפטיה בטרם עת. סימפטיה לוציפרית (הרחבה על כך בפרק 2). היא מונעת את המפגש עם הסבל שיביא בהמשך למפגש של האדם עם עצמו, עם הקרמה שלו, חוסר המוסריות והרוע מחיים קודמים.

בחדר הייעוצים נוכל לראות אם המיועץ היה באנטיפתיה או סימפטיה, האם הוא פיתח קונספטים ומה האמת הרוחנית שעומדת מאחורי קונספטים אלו.

"אנטיפתיה הנעה לצד אחד, הופכת את הנפש לפעולות הדימוי, כלומר עוצרת תכנים רוחניים. הסימפטיה שנעה לכיוון ההפוך, הופכת את חיי הנפש למה שאנו מכירים כרצון לעשייה, דהיינו שמירה במצב של נבט את מה שיהפוך אחרי המוות למציאות".

שטיינר, 'ידע האדם', הרצאה שנייה, עמ' 25

כאשר אנו דוחים אנשים אחרים מעלינו, אנו פועלים באנטיפתיה. פעולה זו מתקיימת לעתים כבר בגיל הצעיר, כאשר הילד דוחה את הוריו. אך הדיפת ההורה, או בני אדם אחרים מעלינו, מעלה בנו גם רגש של בדידות.

אנו חשים את הבדידות, אך איננו מודעים לעובדה שאנו עצמנו יצרנו אותה כתוצאה מפעולת הדחייה של העולם. איננו מודעים לכוחה של האנטיפתיה, בדיוק כשם שאיננו נותנים את דעתנו לכוחות פיסיקליים.

האנטיפתיה מבססת את עצמיותו של האדם, ולכן היא ממלאת תפקיד חשוב בחייו ובאבולוציה האנושית. היא מאפשרת מעבר, ממצב של טבילה בים של אחדות ואובדן זהות, למצב של מודעות עצמית.

באנטיפתיה אנו דוחים את החלק הרוחני הגבוה של העולם, ונותנים לדברים המכוערים, הנמוכים והגשמיים לעבור מבעד למסננת שלנו. האנטיפתיה מחבלת גם ביכולת החשיבה, שכן החשיבה במהותה היא איכות רוחנית.כאשר אנו דוחים את הרוחי, הופכת החשיבה להיות גשמית, מעובה ונוקשה. אנו מאבדים את היכולת האובייקטיבית לראות את התמונה השלמה ולהסיק מסקנות נכונות. לדוגמא, אנו יכולים לשנוא אדם ולשפוט אותו לרעה בעקבות מעשה אחד ויחיד שפגע בנו, ולשכוח לחלוטין את המעשים הטובים הרבים שעשה כלפינו במהלך השנים; השיפוט שלנו לקוי, לא רציונלי.

תקופת האנטיפתיה מאופיינת באי היכולת להכיר תודה לעולם, לאנשים ולאלוהים; אנו חשים עצמנו כקרבנות ותחושה זו משפיעה על מחשבתנו ומעוותת אותה. האנטיפתיה יכולה להיות מלווה בתחושת קנאה באנשים הנראים לנו מאושרים.

כאשר אנחנו מאשימים אדם אחר בכך שהוא פועל כלפינו מתוך רוע, אנו דוחים את האמת הרוחנית שמאחורי מעשהו. האנטיפתיה שלנו לרוח העומדת מאחורי המעשה שלו, נובעת מהפגיעה הפיזית או הנפשית שחשנו. אנטיפתיה לרוח באה לידי ביטוי כאנטיפתיה לאדם ששימש כשליח, הנחווה כפוגע בנו.

המעשה ה"רע" פוגע בנו אך ורק בגוף ובנפש; אין ביכולתו לפגוע ברוח שלנו. הזדהותנו המוחלטת עם גופנו ונפשנו, מולידה בנו אנטיפתיה, הדוחה את האמת הקרמתית שמאחורי המעשה.

התקדשות - אליזבת הייך

הדוגמא הבאה מצביעה על חוסר באנטיפתיה ההכרחית לרוח בגיל הצעיר. מתקדשת מצרית צעירה ומלאת כוחות חיים, מגלה סימפטיה יתרה לעולם הרוח והנזירות, לפני שהתנסתה באהבה ארצית. ההתעקשות שלה לחיות חיי נזירות טרם זמנה, מביאה לאסון נוראי בחייה, לנפילה, ולהכרח להתגשם פעמים רבות על מנת לתקן את הנזק שנגרם לגופים הגבוהים שלה.

- שהיא רוצה להתקדש לפני שהתבססה בארצי וחוותה את ההתנסויות הגשמיות.

"זה אינו אפשרי, ילדתי. להיעשות מודע לכוחות היוצרים האלוהיים במישור הנמוך ביותר של סולם ההתגלמויות, פירושו: לחוות אהבה גופנית. עלייך לחכות עד שגבר צעיר מתאים יעורר וילהיב את ליבך, בקרינתו החיובית-זכרית, ויעורר בך את הכוח הנקבי השלילי. עלייך להכיר כוח זה של האהבה, כי עד שלא תחווי חוויה זו, לא תוכלי לשלוט בה. היא תשאר לגבייך פיתוי מתמיד הכרוך בסכנה הגדולה שתדרדרי למישור תודעה נמוך יותר מזה שבו את מצויה עתה."

"אבי נשמתי, לעולם לא אהיה לטרף לאהבה גופנית! אהבה איננה פיתוי לדידי ואיני פוחדת מסכנה זו, כי היא באמת אינה סכנה לגביי! אנא, הרשה לי להתקדש."

פתאהוטפ מרצין שנית ואומר: "ילדתי, את רק חושבת שאהבה אינה יכולה להוות סכנה עבורך, משום שאינך מכירה את הכוח העצום הזה. אומץ לב כלפי סכנה שאיננו מכירים אינו אומץ-לב ואינו כוח, אלא רק בורות וחולשה! עקב חוסר הניסיון שלך אינך מכירה את פיתויי האהבה, ואת מאמינה כי תוכלי לעמוד בפני הכוח הזה. אך אל תשכחי, כי האהבה היא גם התגלמות הכוח היוצר האלוהי, ולכן היא חזקה כאלוהים עצמו! אינך יכולה להשמיד כוח יוצר זה, את יכולה רק להתמירו. אך אם אינך מכירה אותו, אינך יכולה לדעת כיצד ניתן להתמירו. היי עכשיו ילדה טובה ולכי הביתה, וחכי עד שגורלך יזמן לך את הניסיון הזה. כאשר תגלי מהי אהבה במלוא ממשיותה, כשתתנסי בה ותדעי בבירור מהו הכוח הזה, אז תוכלי לחזור אליי ואני אקדש אותך."

אליזבת הייך, 'התקדשות', הוצאת לאור 1983, עמ' 144

הזיכרון של וולדמורט

לפניכם קטע מתוך הספר 'הארי פוטר והנסיך חצוי הדם', ובו הגיבור, הארי, רואה זיכרון בו המג השחור, וולדמורט, כילד, מגלה את האפשרות לחיי נצח. ידע זה עיצב את חייו ויישותו של הילד טום רידל והפך אותו לוולדמורט הרשע.

הקטע ממחיש הן את הסכנה הטמונה בחשיפה לידע על-חושי רוחני בגיל צעיר, והן את האופן בו מתעבה האנטיפתיה לתמונות זיכרון שונות, בהתאם לאדם שזוכר את האירוע.

כאשר הזיכרון הוא של פרופסור סלאגהורן, המורה של רידל – הוא זוכר שבאירוע הוא לא נותן לילד את הידע המבוקש. זוהי תמונת זיכרון מעוותת, שמסירה מהפרופסור כל אחריות או קשר להיווצרות המפלצת וולדמורט.

כאשר הזיכרון הוא של הילד טום רידל – הוא שואל ומבקש מענה על האפשרות שהתגלתה לו לחיי נצח, ומאז מתגבש בו הקונספט של חיי נצח על-חשבון אחרים ומתהווה ישות הרוע וולדמורט.

הסימפטיה גורמת למשיכה הדדית בין חלקי הנפש (נפש תחושה, נפש שכלית, נפש תודעה). האנרגיה של הסימפטיה בפנימיות הנפש באה לידי ביטוי במצב המכונה עונג. כל הפחתה של הסימפטיה גוררת הפחתת העונג בנפש. משיכה הדדית בין שני חלקים בנפש מלווה בעונג, ובסופו של דבר בהִבּלעות של חלק אחד בתוך האחר.

דוגמא למשיכה הדדית בין חלקי הנפש:

בקריאת ספר מרתק קיימת משיכה בין הנפש הנבלעת לתוך הספר – נפש התחושה ובין הנפש השכלית-רגשית, הקשורה לפעילות הקריאה ומאפשרת אותה. ניתן לומר שגם היא נבלעת לתוך הסיטואציה. שתי הנפשות שרויות בעונג והקורא נבלע בתוך העלילה, מבלי שישים לב למילים או למשפטים הבודדים.

דוגמא נוספת: התאהבות גורמת להבלעות של בני הזוג האחד בתוך השני ותחושה של אחדות הרצון, הרגש והמחשבה ביניהם.

'הסובלת' היא נפש התודעה; בזמן ההבלעות, התודעה ונוכחות האני הגבוה נמוכים.

ההנאה הלא מודעת גוררת אחריה ירידה ברמת התודעה. לירידה זו יש גם צד חיובי: היא מאפשרת לכוחות האתריים, כוחות החיים, לפנות עצמם מהשקעת האנרגיה בחשיבה, ובכך להתפנות לריפוי.

סימפטיה ופנטזיה

כפי שלמדנו בשיעור 2, ההיררכיות הגבוהות פועלות על האדם דרך שלושת כוחות הנפש - מחשבה, רגש ורצון, לכינון אנטיפתיה וסימפטיה כלפי עולם הרוח בהתאם לגיל ולשלב ההתפתחות.

בחיים שבין לידה למוות עובר האדם מאנטיפתיה מוחלטת לעולם הרוח אל סימפטיה הולכת וגוברת לתכנים הרוחניים המופיעים באירועי חייו. עבודה רוחנית אמיצה וכנה יכולה להעלות את האדם אל אזורי הסימפטיה הגבוהים, ולכוון אותו להתפתחות להגשמת ייעודו הרוחני כבר באותו מהלך חיים.

אופן פעולת ההיררכיות בחיי האדם היא שיקוף של המתרחש בעולם הנפש לאחר המוות.

דרגות האנטיפתיה והסימפטיה בחיים הארציים הן שיקוף של איכויות אלו בממד הרוחני שלהם בחיים בין מוות ולידה חדשה.

הדרגה 'הנמוכה' ביותר – אזור אפס(ראה שיעור 2) היא של אנטיפתיה מוחלטת. הדרגה הגבוהה ביותר – אזור 4 – היא של סימפטיה מוחלטת.

בעוד שבעולם הרוח – סימפטיה במובנה הגבוה ביותר היא היות האדם ברוח ללא כל הביטויים הנפשיים שדבקו בה. אדם הרוח.

האדם יכול, בחייו הארציים, להתקרב יותר ויותר לדרגות אלו של סימפטיה - מתוך תודעה ועבודת האני. אולם ישנו הצד הנפול של סימפטיה ברמתה הגבוהה והיא הפנטזיה .

בסימפטיה האדם 'בולע' לתוכו את הסובב אותו, אין קיטלוג והבחנה, אין עירנות במחשבה, התודעה רדומה ולכן לא משתמשת ביכולותיה להפרדה; מתקיים עירוב מוחלט. תהליך האנטיפתיה לא מתקיים והאדם שרוי בפנטזיה, באשלייה.

לדוגמא: התאהבות - מונעת מהנאהבים לראות את הפגמים של האחר, את מגבלותיו, את נסיבות הקשר ועוד. הזוג שרוי בפנטזיה של אחדות, בהזדהות.

כאשר יופיע אירוע ביוגרפי משמעותי הוא יחווה כהפתעה, על-אף שבחקירה יתכנו סימנים מקדימים, הסימפטיה גרמה להתעלמות מהם ולשקוע בחוסר עירנות, בפנטזיה.

על פני האדמה יכולה הפנטזיה להיצבע בסימפטיה המתוארת בדרגה ארבע (סימפטיה מוחלטת). אז ייווצר מצב בו חלקי הנפש השונים, הנמשכים זה לזה, יבלעו האחד בתוך השני. הדבר יבוא לידי ביטוי בהיבלעותה של נפש התודעה בתוך הנפש השכלית ולפעמים גם בנפש התחושה, ובהיעלמותה בהן, כך שהמטרות לא תהיינה קשורות למציאות. כזכור, היבלעותה של נפש התודעה על ידי הנפש השכלית ונפש התחושה, מלווה בעונג.

לדוגמא, פנטזיה המאפיינת את בני הנעורים יכולה להיות שינוי העולם, הפיכתו להרמוני, לצודק – ללא חיבור למציאות הממשית. הרצון לשנות את העולם מלוּוה במֵמד של פנטזיה, ולא נשאלות כלל שאלות כגון: האם צריך לשנות את המצב? האם ניתן לשנות את המצב?

דון קישוט

הארכיטיפ של הפנטזיונר, הינו הדמות הספרותית דון קישוט. דון קישוט רואה תחנות רוח, מדמה אותן לענקים רעים האורבים לו ויוצא לתקוף אותן. משרתו סנצ'ו פנצ'ו רואה את האמת.

"הביטוי: דון קישוטי (באנגלית: Quixotic, בספרדית: Quijotesco) נועד לתאר אדם המנותק מהמציאות ומתעקש להילחם למען רעיונותיו וגם אדם תמים ואידאליסט, הנלחם למען רעיונות נשגבים במלחמה חסרת סיכוי. אדם המתאפיין בהתנהגות דון קישוטית מכונה לעתים 'דון קישוט'".

(מתוך הויקיפדיה)

סימפטיה ו - Imagination

המטרות של הסימפטיה, הבאות לידי ביטוי בפנטזיה, מאבדות את הקשר עם המציאות. על מנת להפוך את הסימפטיה והפנטזיה למציאות, אנו צריכים לדמיין את האופן בו יכול הדבר להתממש.

השלב הבא לאחר הפנטזיה הוא – אימגינציה (imagination), דמיון. האימגינציה היא תכנית הפעולה הנובעת מהפנטזיה; לכן, האימגינציה מחוברת יותר למציאות. כפי שקונספט נובע מזיכרון כך ה – imagination נובע מהפנטזיה.

" בדיוק כפי שמתוך האנטיפתיה נוצר הזיכרון, כך נוצר הדמיון היצירתי מהסימפטיה. ואם אתם מקבלים את הפנטזיה באופן חזק מספיק, דבר המתרחש בחיים הרגילים רק באופן בלתי מודע, היא הופכת כה חזקה, שהיא חודרת לתוך האדם שבכם עד לחושים, ואז אתם מקבלים את האימגינציה, שבאמצעותה אתם יוצרים דימויים על הדברים החיצוניים. כפי שהמושג נוצר מהזיכרון, כך נוצרת מתוך הדמיון האימגינציה, המפיקה את תפיסת החושים."

שטיינר,'ידע האדם', הרצאה שנייה, עמ' 27

בשלב האימגינציה עלינו להתבונן על המציאות, ולראות האם היא תואמת את הפנטזיה שלנו, תוך כדי לקיחה בחשבון את האנשים המעורבים בדבר, את התנאים הקיימים ועוד... והגעה למסקנות מושכלות.

לפעמים, בהיכשל פנטזיה אחת, אנשים לא מתחברים ישר ל –imagination . במקום זה, הם עוברים לפנטזיה אחרת, המייצרת שוב עולמות מדומים. לדוגמא, פנטזיה ראשונה – אנחנו מפנטזים להגיע לעמדה כלשהי. פנטזיה זו נכשלת, ואז מתפתחת ועולה פנטזיה שנייה, בה אנו מייחסים לזולת את האחריות על הכישלון שלנו להגיע לעמדה הנכספת.

דוגמא נוספת:

כאשר אנחנו נפגעים מאדם אחר, אנו מרגישים את עצמנו ואת עלבוננו, ואיננו משתמשים בחושינו על מנת לחוש אותו ואת רגשותיו. כך אנו מייחסים לו פגיעה בזדון - דבר שהוא בגדר פנטזיה.

שימוש בחושים והקשבה להם, עוזרים לי לחוש את מצבו הרגשי של האדם ממנו נפגעתי: אולי הוא מותש, עצבני, פגוע ממני וכדומה.

מפנטזיה לאימגינציה - מלוציפר להתפתחות רוחנית

הפנטזיה החופשית מכבלים וחישובים, קשורה לפעילותו של לוציפר. מקומה הנכון בעולמות הרוח המשוחררים מהחומר. לוציפר שואף להחילה על הקוסמוס כולו. כל פעם שהפנטזיה הופכת לאימגנציה, אנחנו פועלים נגד הכוח הלוציפרי, השואף להרחיקנו מהמסלול ההתפתחותי הנכון שלנו – מימוש רוח בחומר והתמרתו של האחרון.

"הישויות הלוציפריות והאהרימניות מתנגדות לסדר שנוסד בין ה'בלתי ניתן לחישוב' ובין 'הניתן לחישוב' – על ידי הישויות האלוהיות - רוחניות, שהתאחדו עם האדם מזמנים בראשיתיים. הן מתנגדות ליצירת ההרמוניה של הקוסמוס על ידי הישויות האלוהיות - רוחניות דרך 'מידה, מספר ומשקל'. לוציפר לא יכול לאחד שום דבר הניתן לחישוב עם טבעו, אותו הוא העניק לעצמו; האידיאל שלו הינו, פעילות קוסמית בלתי מותנת של האינטליגנציה והרצון.

נטייה לוציפרית זו עולה בקנה אחד עם הסדר הקוסמי, בעולמות בהם אמורים להיות מאורעות חופשיים; שם לוציפר הינו עוזר רוחני מהימן להתפתחות האנושות. בלי עזרתו, החירות לא יכולה להיכנס לחיי הנפש והרוח של האדם, הבונים את היסוד של הטבע הגופני ה'ניתן לחישוב'. אך לוציפר רוצה להרחיב את הנטייה הזו לקוסמוס כולו. ובכך, ניצבת הפעילות שלו בקונפליקט עם הסדר האלוהי - רוחני, אליו שייך האדם במקורו".

שטיינר, 'מחשבות מנחות', עמ' 177

המעבר מפנטזיה לאימגינציה - אירוע ביוגרפי

בעבודה ביוגרפית על סיפור הלידה של פזית עלה נושא המוכר לה מהמשך הביוגרפיה - אמת, שקר וסיפורי אגדות.

למטרת כתיבת סיפור הלידה עבור החקירה הביוגרפית, שאלה פזית את אביה לפרטים שהוא זוכר, שכן אמא שלה כבר לא בחיים. בסיפור היא כתבה:

"אבא – כששאלתי על הלידה אז הוא התחיל להמציא לי דברים", וכן כותבת פזית "פעם אמרו לי ששמחו שאני בת שלישית. לא יודעת אם שמחו או לא שמחו". בשיחה היא מפרטת - "היו ממציאים לי סיפורים כדי שאהיה מרוצה."

בחקירה מתקבל שהלידה מתחילה בספק – בסיפור 'אגדה', אולי אפילו בסוג של שקר. יכול להיות שהם שמחו ויכול להיות שהם לא שמחו - עולה שאלה של אמת או לא אמת.

בביוגרפיה של פזית מופיע בתחומים רבים עיניין הספק באמת. פזית היא ישות רודפת אמת, וחשוב לה בכל נושא, גדול ככקטן, לברר את האמת על בורייה ולדייק אותה.

הפנטזיה העולה מהסיפור: הורים שמחים בבת שלישית, קוראים לה 'פזית' כי היא יקרה להם מפז, הסיפור שלם ושמח.

האימגינציה עלתה מההערה של פזית לגבי אביה - "אבא ממציא לי סיפורים שאהיה מרוצה". האמת התגלתה באחת - פזית יודעת במעמקי ליבה שסיפורי האגדה המוגשים לה אינם האמת בשלמותה. לכן יש בישותה חלק שמחפש את האמת ללא הרף ולא מוצא מנוח.

הפנטזיה הופכת לאימגינציה: סיפורי האגדה אינם האמת.

אימגינציה - התפתחות דרך החושים

התפתחותו של האדם מתקיימת דרך החושים, העוברים התמרה הולכת וגוברת לכיוון רוחני יותר. מתוך התמרת החושים, מתפתח החוש לאמת והיכולת לחוש את המתרחש בנפש האחר. בשלב זה, הופכים החושים הרגילים להיות על - חושיים. זהו השלב בו נמצאים המלאכים, שלב המכונה רוח העצמיות. למלאך יש את היכולת לחדור לנפש האדם ולקרוא אותה.

בניגוד לקונספט (שהינו השלב המקביל באנטיפתיה), הלוקח את הזיכרון ומפעיל עליו חשיבה מארגנת מופשטת – באימגינציה שולטים החושים, עולם המציאות החושית ולא המחשבתית.

הסיבה לכישלונן של אידיאולוגיות רבות, היא הניסיון שלהן להגשים את הפנטזיות, ולטפח אותן דרך החשיבה, ולא דרך הפעלת החושים על המציאות.

לדוגמא: הליכוד בראשותו של בנימין נתניהו, זכה בבחירות ב - 2015 מעל ומעבר לכל הצפוי, והכה מכה מוחצת את המפלגות האחרות, בעיקר את מפלגת השמאל של המחנה הציוני שלא חשה את השטח, וחיה בקונספטים ובחשיבה על מהפך. מכיוון שנפש התודעה נבלעה בתוך הנפש השכלית והתחושתית, המחשבות של הפוליטיקאים בישראל לא היו מחוברות למציאות; הם לא חשו את השטח.

לעומת זאת נתניהו חש את הפחד הקיים בעם, ופרט עליו באמירתו הבלתי נשכחת: "הערבים נוהרים בכמויות לקלפי".

***

בלי חיבור לחושים לא ניתן להתחבר לאמת, למציאות.

אידיאולוגיות גדולות כגון הסוציאליזם, הקומוניזם, הנאציזם – מאופיינות גם הן בבליעתה של נפש התודעה בנפש השכלית - רגשית, בין היתר בגלל העונג (נפש התחושה) שהרעיון מסב להוגי האידיאולוגיה, המתאהבים ברעיון שלהם ואינם מחוברים למציאות. בהעדר חיבור לחושים, הם הוציאו להורג מיליוני אנשים מבלי להניד עפעף, ומבלי להרגיש את הזוועה שבמעשיהם.

ניתן לתרגל חיבור לחושים במערכות היחסים שלנו עם בני אדם אחרים – לדוגמא, כשאנחנו שופטים אדם אחר לרעה על התנהגות שלו, עלינו לנסות לחוש אותו מבפנים – האם הוא באמת רע או שזוהי רק הפנטזיה שלנו?

על מנת לחדד את הדברים נשתמש בדוגמא נוספת: נבחר בחפץ מקסים ביופיו – יצירת אמנות, מוסיקה, ריקוד, פרח ואפילו חיית מחמד. כאשר משהו מקסים אותנו, עולה בנו סימפטיה ומיד יש לנו רצון להתבונן בו ו'להבלע' בתוכו.

אמנים דגולים חייבים לעבוד עם החושים; אסור להם להישאר בשלב הפנטזיה. לדוגמא הפַּסל היווני פידיאס, האמנים לאונרדו דה וינצ'י, מיכאלאנג'לו ורבים אחרים.

אצל אמנים אלה מזינה הפנטזיה את ה-Imagination והתוצאה של החיבור בין שניהם יוצרת את היצירה הנשגבה (אפולו, דוד) בתנוחה וביציבה הנכונות והמתאימות למציאות.

פנטזיה לבדה אינה מספיקה. מצד שני – ללא פנטזיה, הופכת היצירה לחסרת השראה, לקונספטואלית.

בתמונה: לאונרדו דה וינצ'י חקר ותאר ברישומים מפורטים ומדויקים את גוף האדם ותנועותיו. עבודותיו מהוות תרומה חשובה ומרכזית לתחום האנטומיה, הוא ביצע ניתוחים במתים, חקר את מבנה העין, והיה הראשון שתיאר ברישומיו את תנוחתו של העובר ברחם אימו. ידיעותיו הרבות במגוון תחומי החיים אפשרו את יצירותיו הנשגבות ומלאות ההשראה.

מאימגינציה לרצון

לאחר שהפנטזיה עברה את השלב של העימות עם המציאות, והתקבלה אימגינציה לגבי האמת של האירוע והפעילות הרוחנית עומדת מאחוריו, תהפוך ההכרה החדשה למעשה בעולם - זוהי פעילות הרצון.

מתוך הכרה אימגינטיבית תנבע פעילות הרצון הטהור.

לדוגמא: במקום לחפש משפחה אחרת להגשמת הפנטזיה להרמוניה זוגית ומשפחתית, יבחר בן הזוג, על אף הסבל, להישאר במשפחה המסבה לו כאב, מתוך הכרת הפעילות הרוחנית שמביאה לפיתחו מפגש עם כאב זה למען התפתחותו לעבר חירות מול משפחתיות דיסהרמונית.

הרצון כסימפטיה

"נתבונן בצורה דומה על הרצון. עבור התודעה הרגילה, הרצון הינו חידתי באופן יוצא מן הכלל. הוא ה"צלב" (אבן הנגף) של הפסיכולוגים, כיוון שעבורם הוא מושג מאוד ריאלי, המשולל כל תוכן ממשי שהוא. אם תשאלו פסיכולוגים מהו עבורם תוכנו של הרצון, הם תמיד יגיעו לכך שהוא נובע מדימוי (Vorstelung) . מלכתחילה הרצון משולל תוכן משל עצמו; הרצון הוא הנבט למה שלאחר המוות יהפוך בנו למציאות רוחית - נפשית."

שטיינר, ידע האדם, הרצאה שנייה, עמ' 24

***

"הרצון הוא הנבט למה שאחרי המוות יהפוך בנו למציאות רוחית - נפשית"

הכוונה במילה רצון היא למעשים אותם אנו עושים במהלך חיים אחד, אשר את פריים נקטוף רק במהלך החיים העוקב. מעשים אלה קשורים למהלך החיים הבא, בכך שתוצאותיהם יבואו לידי ביטוי רק אז. בכך, מהווה הרצון ביטוי לסימפטיה (משיכה) לעולם הרוח, בו נקבע מהלך החיים הבא.

"בכל אופן, יש לומר שכל האידיאות מכילות משהו מן העתיד, למרות שהאידאות אותן אתם מפתחים בהיותכם חיים במאה העשרים שייכות למאה העשרים, האידיאות אותן אתם צריכים עבור ההתגשמות הבאה שלכם נמצאות כאן מתחת לפני השטח. הן נמצאות בגוף האסטרלי וב'אני' שלכם, ותצטרכו לקחת אותן עמכם כפֵּירות של התגשמות זו. כל אחד כבר נושא מעט מן העתיד, אך בדרך כלל זה לא בא לידי ביטוי בחיים האלה. האידיאות* עבור ההתגשמות הבאה נמצאות כבר כאן, בפעולה במוח, כפי שהזרע נמצא בצמח."

שטיינר, חידת האנושות, עמ' 22.

בהרצאה זו מתאר ר. שטיינר את דמותו של אדם צעיר ומפורסם בשם אוטו וינינגר, אשר חי בסוף המאה ה - 19 תחילת המאה ה - 20. וינינגר היה פילוסוף בעל רעיונות ואימגינציות מרשימים, בהם היה הד לאמת, אם כי בצורה מעוותת ביותר. ההסבר לכך הוא שמה שהיה מבחינת זרע, נבט לאינקרנציה הבאה – 'נדחס' לתוך הגופים הנמוכים (הגוף הפיזי והגוף האתרי) והוציא פרי בוסר, קלוקל ורקוב באותו מהלך חיים עצמו.

*שטיינר מדבר כאן על אידיאות הנמצאות בדרך כלל בגוף האתרי, אך מכיוון שהוא מציין שהן נמצאות בגוף האסטרלי ובאני, סביר להניח שהוא מתכוון לכך שהאידיאה מניעה את הרצון, והופכת למעשה - כי הרצון נמצא באני.

אוטו שלמה ויינינגר

אוטו שלמה ויינינגר היה פילוסוף אוסטרי-יהודי. ויינינגר היה שוביניסט ואוטואנטישמי שהתנצר ושם קץ לחייו בגיל 23.

ויינינגר נולד בווינה, בן שני להורים יהודים. במשפחה היו שלושה בנים וארבע בנות. משפחתו של ויינינגר הושפעה מתהליך האמנציפציה וההתבוללות בחברה נוצרית הסובבת. על ילדותו של אוטו לא ידוע כמעט דבר חוץ מכך שבגיל 14 חודשים היה דיבורו רהוט.
עוד בילדותו יצא לויינינגר שם של ילד פלא. הוא שלט בשפות רבות ובהן לשונות קדומות, והתבלט בכישרונו בלימודי מתמטיקה. עם זאת היה ויינינגר נער מרדן וביקורתי, והפנה עורף לדרך שסלל לו אביו, שייעד לו קריירה של מדינאי ודיפלומט. ויינינגר פנה ללימודים אקדמיים בתחומי הפילוסופיה, הפיזיקה והפסיכולוגיה.

קודם לכן התחולל תהליך ההגדרה הלאומית הגרמנית. הגרמנים החלו להרגיש אומה אחת. בהגדרה עצמית זו לא נכללו ה"זרים" בארצם. באווירה זו גדל וחונך ויינינגר, תחת מודעות לשוני שבו, עם רצון להשתלב בחברה. כמו כן, באותה תקופה עלתה לסדר היום תורת הגזע.
במשך לימודיו שינה ויינינגר את דעותיו בנוגע לתאוריות הפילוסופיות. לקראת סוף ימיו החל לעסוק לעומק בשאלות מוסריות של הטוב והרע.
באותו יום בו הוענק לו תואר דוקטור עבור חיבורו 'מין ואופי', המיר את דתו ועבר לכנסייה הפרוטסטנטית, מתוך ייאוש ושנאה לעיקרון היהודי המקנן בתוכו (עליו כתב בספרו) ומתוך נאמנות לתפיסתו. אך התנצרותו לא גאלה את נפשו.
בווינה לא נותרו בו רצון ולא כוח לחיות. ברשומותיו האחרונות כתב כי "איש הגון, כאשר הוא חש בקלקלתו הגמורה, הריהו הולך מרצון לקראת המוות".
ואכן, בלילה שבין 3 ל-4 באוקטובר 1903, שכר חדר (באותו בית שבו נפטר לודוויג ואן בטהובן בווינה). באותו ערב שלח מכתב אל אביו להודיע כי הוא מתאבד. בחדר בו התגורר הוא ירה בעצמו.

(מתוך ןיקיפדיה)

"... בכל אופן, מה שקרה לוינינגר לא צריך לקרות. הגוף האסטרלי והאני העצמאיים לא היו צריכים להשפיע על הגוף הפיזי והגוף האתרי שלו כפי שהשפיעו. זה משהו שהיה צריך לקרות רק בתקופה שבין מוות ללידה חדשה, כשהגוף נמצא בתהליך התהוות עבור ההתגשמות הבאה. אז, היה זה נכון שהאידיאות תידחסנה אל תוך הגוף, הגוף העומד להיווצר. כך, אתם רואים במה מדובר: ההתגשמות הנוכחית וזו הבאה אחריה אינן נמצאות בהרמוניה. הן מפריעות זו לזו, במקום להישאר נבדלות זו מזו כיאות. ההתגשמות העתידית פורצת אל תוך ההתגשמות הנוכחית. מה שיהיה משמעותי ונכון עבור ההתגשמות הבאה, פורץ את דרכו אל תוך הגוף של ההתגשמות הנוכחית, שבה הוא גורם להפרעות ומופיע בה כקריקטורה".

שטיינר, חידת האנושות, עמ' 22

"שני הפכים אלו הינם בקונפליקט האחד עם השני בעולם. לא נבין את הקונפליקט ביניהם עד שלא נכיר באמת בכך שקיים אכן מאבק בתוכנו בין היסוד העצבי, ובין יסוד הדם".

שטיינר, לעבר אימגינציה, הרצאה 2

הניגוד בין הסימפטיה לאנטיפתיה מופיע בגוף דרך מערכות העצבים והדם; מערכת העצבים היא אנטיפתיה גופנית ומערכת הדם היא סימפטיה גופנית. כך הופכת מהות נפשית (סימפטיה) למהות פיזית (דם). האנטיפתיה יוצרת באדם את העצבים; הסימפטיה יוצרת בו את מערכת הדם.

"תיארתי בפניכם את האדם הנפשי הקשור במישור הפיזי עם האדם הגופני. כל הנפשי מתבטא ומתגלה בגופני, כך שמצד אחד מתגלה בגופני כל אשר מתבטא באנטיפתיה, זיכרון וקונספט. אלה קשורים למערכת הגופנית של העצבים".

שטיינר, ידע האדם, הרצאה שנייה, עמ' 27

מערכת העצבים כעיבוי גופני של האנטיפתיה

מערכת העצבים היא המערך אשר מיישם בצורה פיזית את המכלול: אנטיפתיה, זיכרון וקונספט.

כל מבנה פיזי ניתן לתיאור על ידי מכלול של מילים ואינפורמציה. לדוגמא, בתעשייה כותבים לכל מוצר מפרט. המפרט צריך להיות מדויק על מנת שתתקבל התוצאה הרצויה; המילים מחליפות את החומר.

האנטיפתיה מאופיינת בשתי תכונות עיקריות:

חוסר חיים.
סגירות בתוך עצמה, ללא מעורבות עם דבר מה אחר.

בדומה לבבואה חסרת החיים שבמראה, המשתקפת אלינו כשאנו, הדמויות בעלות החיים מביטים בה, דוחה האנטיפתיה את הדברים הרוחניים ומותירה את החסר-חיים, את תמונות המראַה. ניתן גם להשוות את האנטיפתיה לצל של גוף תלת ממדי.

***

הראש הוא סמל לאנטיפתיה, זיכרון וקונספט. 

"כשאנו נכנסים לעולם הרוחי האמיתי, שום דבר אינו מזכיר לנו את העולם הפיזי; שם אנו נכנסים לעולם אותו אתאר בעזרת ביטוי מהסף שלי, סף עולם הרוח: "עולם של ישויות מחשבה חיות". החשיבה שלנו בעולם הפיזי דומה לתמונות - צל; צללים של חשיבה, שאת מהותם, את הסובסטנציה האמיתית שלהם, אנו מוצאים בעולם הרוחי. סובסטנציית - חשיבה זו יוצרת שם את הישויות, אליהן אנו יכולים להתקרב ולהיכנס לתוכן."

שטיינר, סודות הסף, הרצאה 4, עמ' 82

החומר הפיזי המוצק (בניגוד לנוזל או לגז), הוא שיאה של האנטיפתיה. הוא קבוע, בלתי משתנה, לא חי. גם הזיכרון הוא דבר שאינו משנה את צורתו; הוא יציב, אין בו תנועה.

האנטיפתיה הגדולה ביותר נמצאת בראש – שם נמצא מערך העצבים הרב ביותר. העצב הוא ייצוג פיזי של תכונות האנטיפתיה של הזיכרון.

מערך של עצבים יוצר קונספט; עץ – קונספט מורכב מכמות גדולה מאוד של קונספטים, המתחברים ביניהם, ולבסוף מגיעים לקונספט-על אחד.

מערכת הדם כעיבוי גופני של סימפטיה

מערכת הדם היא שיאם של הסימפטיה, הפנטזיה, הדמיון ופעולות הרצון.

"כאן אנו מגיעים לגורם חשוב מאוד באדם. עליכם ללמוד להבין את כל מכלול האדם: רוחית, נפשית ופיזית. באדם נבנה כל הזמן דבר מה, שיש לו נטייה מתמדת להפוך לרוחי. אך מאחר שהאדם שואף להחזיק בו באהבה גדולה, כמובן באהבה אנושית, אין הוא יכול לעולם להיעשות לרוח; הוא מושמד בגופניותו. בתוכנו קיים דבר מה המהווה חומר, אך שואף בלא הרף לעבור מן המצב החומרי למצב רוחי, אולם אנו איננו מניחים לו להפוך לרוחי – אנו משמידים אותו בו ברגע שהוא שואף להיות רוחי; זהו הדם, ניגודה של מערכת העצבים".

שטיינר, ידע האדם, עמ' 28

דוגמא נפשית לרצון לשמר רוחניות בגוף, הינה האהבה האגואיסטית; אהבה אגואיסטית היא סימפטיה מעורבת באנטיפתיה. המשמעות של שימור הרוחניות בתוך הגוף היא: רוחניות מענגת – שתי מילים אשר נוגדות זו את זו, כי העונג קשור למערך הגופני.

סימפטיה היא רוחנית, אך כשהיא ניזונה מאהבה לאידיאלים ולרעיונות, היא עלולה להפוך לגופנית ולהתמוסס בגוף, כמו הדם. היעלמותה של הרוחניות מעידה על כך שהאהבה הראשונה לאידיאלים, לרעיונות ולאנשים, הייתה אהבה אגואיסטית ולפיכך בעלת גוון אנטיפתי.

דוגמא לכך הוא הרעיון הקיבוצי, שנולד מתוך אידיאל רוחני עם אהבה רבה, אך התמוסס ולא היה ביכולתו להתרומם למקום רוחני טהור.

הדם הוא הניגוד לעצבים. החדירה של הדם לכל התאים ולכל מקום בגוף, מבטאת פעולה של רצון וסימפטיה אמיתיים. תכונתו הרוחנית של הדם היא האקטיביות שלו. לעומת הפסיביות של העצבים – הדם הוא אקטיבי, רוחני. הוא נדחף על ידי אימפולסים קבועים של הלב, כדי לפקוד את כל חלקי הגוף הפיזי.

גם ההיררכיות הרוחניות נמצאות בכל חלק וחלק מגופו של האדם, והדם הוא הביטוי הגשמי יותר שלהן.

פעמים רבות תחושת סימפטיה ועונג הופכת לרצון לצרוך 'עוד מהדבר המענג'. צריכה זו גורמת לעונג להפוך מתחושה להנעה, למוטיבציה. זוהי טרנספורמציה של העונג, מעונג צרוף, הקשור לנפש התחושה, לפעולה להשגת עונג נוסף – פעולה הקשורה לנפש השכלית. כך נובעת מתוך הסימפטיה מוטיבציה "להשיג עוד". עם כניסת הנפש השכלית, נכנסת גם האנטיפתיה. וכך נוצר מצב שבו – לאחר תקופה מסוימת – תהרוס האנטיפתיה את המוטיבציה ואת העונג.

דרך הרס המוטיבציה האתרית, מאפשרת האנטיפתיה למודעות להיכנס. בכך משרתת האנטיפתיה את תהליך התפתחות התודעה באדם ושל האבולוציה בקוסמוס כולו.

תנועת המטוטלת בין סימפטיה לאנטיפתיה קורית לרוב כל שלוש שנים, אך זה עשוי גם לקרות בתקופות קצרות יותר – ימים ואפילו שעות: תחושת סימפטיה נפלאה ולאחריה תקופה של אנטיפתיה.

מיידע למתודת עבודה