חוט השני- יחידה 2: נפש - שיעור 5 -קרל יונג

קרל גוסטב יונג (1875 - 1961) היה פסיכיאטר שווייצרי, מייסד זרם הפסיכולוגיה האנליטית. עבודתו של יונג השפיעה לא רק על הפסיכיאטריה, אלא גם על תחומים נוספים: פילוסופיה, אמנות, דת, פרשנות ספרותית, וכמובן – על זרמים רבים בתחום הטיפולי על ענפיו השונים.

יונג גדל בעיר קטנה בשוויץ. אביו, כמו שמונת דודיו, היה כומר, ורבים מזיכרונותיו המוקדמים קשורים בגלימותיהם השחורות, בנעליהם המבריקות ובהספדיהם. ילדותו המוקדמת של יונג הייתה עשירה בחוויות היופי והסכנה שבתופעות הטבע.

הקשר של יונג עם הפן הרוחני, מתחיל כבר מלידתו ומשנותיו הראשונות.

"חיי הם סיפור מימושו של הלא-מודע... האדם אינו יכול להשוות את עצמו ליצור כלשהו – הוא איננו קוף, לא פרה, לא עץ. אדם אני, אך מהו אדם? ככל הוויה אחרת אני רסיס מן האלוהות האינסופית, אך איני יכול להבחין את עצמי מכל חיה, צמח או דומם. ידיעה מוחלטת של האדם על עצמו אינה אלא מקסם שווא... סיפור חיים מתחיל בנקודה כלשהי אשר היינו אמורים לדעתה, אך גם אז היה הדבר נשגב מבינתנו. איננו יודעים כיצד נהיה הדבר. על-כן, לסיפור אין התחלה וסופו מי יישורנו. החיים תמיד נדמו בעיני כצמח החי על קנה שורש. חייו האמתיים בלתי נראים, חבויים בקנה השורש. החלק המופיע מעל הקרקע מתקיים רק עד תום הקיץ ואז קמל, בן חלוף וקצר ימים. כשחושבים אנו על גדילה שלא תושלם ועל בליה בלתי נמנעת של אדם ושל תרבות, איננו יכולים להימלט מתחושת אפסותנו. עם זאת, מעולם לא איבדתי את תחושת קיומו של משהו שחי וקיים מתחת לזרם התמורה הנצחית, הנראה לעיננו מלבלב וכלה, רק קנה השורש נותר... בסופו של דבר רק אותם מאורעות בחיי שבהם חדר הנצחי לתוך מה שהוא בן חלוף, ראויים שאספרם, מטעם זה אני כותב בעיקר על חוויותיי הפנימיות, בהן אכלול חלומות וחזיונות. אוסף המאורעות החיצוניים בחיי דהה ונעלם. אבל המפגשים שלי עם המציאות האחרת, עם הלא-מודע, חרוטים לנצח בזיכרוני. בממשות הזו היו תמיד אוצרות בשפע, ובהשוואה לאלה כל מה שאינו משם הפך לחסר ערך. בדומה לכך, דמויות אחרות קיבלו ערך בזיכרונותיי, אך ורק אם קיומם היה רשום במגילת גורלי, כך שהמפגש עמם היה בבחינת היזכרות מחודשת. אני יכול להבין את עצמי רק באורם של מאורעות פנימיים. זה מה שעושה את הייחודיות של חיי, ובאלה עוסקת הביוגרפיה שלי."

, 'זיכרונות, חלומות, מחשבות', עמ' 18-17

בפרק זה בחרנו להביא בפניכם את הביוגרפיה הייחודית של הפסיכיאטר הנודע קרל גוסטב יונג, על מנת להמחיש את האופן בו החוקיות הביוגרפית – עליה למדנו עד כה ועוד נמשיך ונלמד בהמשך הקורס – באה לידי ביטוי מחד בביוגרפיה אינדיבידואלית ומאידך, מייצגת ביוגרפיות אנושיות אחרות.

ההתבוננות על הביוגרפיה של אדם כלשהו, חייבת להיות תמיד דרך הפריזמה הייחודית והחד-פעמית, גם אם היא מלווה בהכרת חוקיות אוניברסלית.

"כשם שהדמיון הפיסי של בני האדם מתגלה בבהירות לעין הפיסית, כן מתגלה השוני של צורותיהם הרוחיות למבט הרוחי הבלתי-משוחד. קיימת עובדה בולטת מאוד בה מתבטאת אמת זו. קיומה של הביוגרפיה של האדם מהווה עובדה זו. אילו היה האדם בן-מין בלבד, אז ביוגרפיה לא הייתה קיימת. מהותם של האריה, או של היונה, מובנת על ידי שייכותם למין האריה, או היונה. הישות היחידה הזו, על כל מהותה, הובנה לאחר שהמין שלה תואר. אין זה משנה אם יש כאן עניין עם אב, בן או נכד. החשוב בהם הוא המשותף להם, לאב, לבן ולנכד. אבל אצל האדם, הדבר החשוב מתחיל, לא בהיותו אחד מבני מינו, אלא רק מכוח היותו יחיד, אישיות בפני עצמה. עדיין לא הבינותי את מהותו של פלוני מאי-שם, אם תיארתי את בנו או את אביו. עלי לדעת את הביוגרפיה שלו עצמו. המתבונן במהות של הביוגרפיה מבין כי מבחינה רוחית מהווה כל אדם מין בפני עצמו."

שטיינר, 'גוף, נפש, רוח', 2006 ,עמ' 47-46

גיל 3 – פרידה מעולמות-הרוח

בגיל 3 חווה יונג נטישה מצד אמו, בעקבות מחלה ממושכת שלה אשר גרמה להיעדרה מהבית. מאז, לדבריו, המילים – אישה ואהבה, היו מלוות בחוסר אמינות. נוסף לחוויית הנטישה, חווה יונג בגיל שלוש חוויות של נפילה וסכנת מוות, אשר מעידות לדבריו על התנגדות נחרצת לחיים בעולם הזה.

בשיעור על השביעון הראשון הצבענו על כך, שבגיל שלוש מתחילה פרידה ראשונית של הילד מעולמות-הרוח, אליהם הוא היה מחובר עד אז, ודחייתם על מנת שיוכל להתגשם כישות ארצית, ולפתח תודעה ארצית. לראשונה בגיל זה לערך, הילד אומר – אני. זהו גם הגיל בו נולד הזיכרון; הזיכרון הוא כוח של האני.

ניתן לראות כי התעוררותו של יונג לחיים הארציים, והפרידה שלו מעולמות-הרוח, שהיו כל כך טבעיים עבורו במהלך כל חייו, מלווה בסבל, בקושי ובהתנגדות. אמו – אשר בהמשך החיים נתפסה עלי ידו כדמות הרוחנית במשפחה, והיוותה עבורו את האל עצמו – נוטשת, ובחווייתו הוא ננטש לא רק על ידה, אלא על ידי האלוהות. חייו של יונג רצופים בקושי ובמאבק להתגשם, ובכמיהה עזה לחבור שוב אל עולמות-הרוח.

"אחרי מותם, חווים בני האדם את נתיב חייהם הארציים בעולם-הרוח; הם נכנסים לאזור שבו, במידה הולכת וגוברת, הם נטמעים בתוך עולם-הרוח, בו מורכבים חייהם מעבודה משותפת עם ישויות מהיררכיות גבוהות יותר, אזור שבו כל פעולותיהם קשורות לעולם-זה של ממשות רוחית. אולם, מגיע זמן שבו שוב הם מתחילים להסב את תשומת לבם אל האדמה.

במשך זמן רב לפני לידתם הארצית, מתאחדות ישויות אנוש ברמה נפשית עם הדורות אליהם שייכים ההורים שיולידו אותם – לא רק עד לסבי הסבים, אלא עד לדורות מאוד מרוחקים. מרבית הנפשות בימינו מסתכלות לכאורה מטה אל האדמה מעולם- הרוח, ומגלות עניין מלא חיים במה שקורה לאבות אבותיהם. נפשות אלה נעות במגמה השלטת של החיים המודרניים. לעומת זאת קיימות מספר נפשות, במיוחד בהווה, שהתעניינותן, עם התקרבותן לחיים חדשים על פני האדמה, מופנית פחות למאורעות גשמיים מאשר לשאלה: כיצד הן יכולות לפתח בשלות בעולם-הרוח? ההתעניינות שלהן מופנית אל עולם-הרוח ממש עד הרגע בו הן מוצאות את דרכן אל האדמה. כתוצאה מכך, כשהן מתגשמות, הן מגיעות עם תודעה שמקורה נמצא באימפולסים רוחיים. עם שאיפותיהן הרוחיות, הן נוטשות את סביבתן, ולכן נועדו והוכנו ללכת בדרכן שלהן.

כך, ניתן לחלק את הנפשות שירדו מהוויית קיום קדם-ארצית אל הוויית קיום ארצית, לשתי קבוצות. קבוצה אחת, שאליה עדיין משתייכים כיום רוב בני האדם, כוללת את אותן הנפשות שמרגישות נוח מאוד על האדמה; שמרגישות מאוד נוח בקן החם שלהן, שמאוד הקסים אותן לפני רדתן אל האדמה... נפשות אחרות... הן הנפשות-חסרות-הבית... הדברים שנפשות אלו מחפשות אחריהן בדרכים הצדדיות של החיים, הרחק מהדרכים המרכזיות, מתגלים בדרכים רבות. אם האחרים לא היו שוקעים בנעימות של הדרכים הסלולות היטב, ולא היו שמים מכשולים בדרכן של הנפשות חסרות-הבית, הרי בני דורם של הנפשות הללו היו יודעים שקיימות נפשות רבות כאלו. היום ניכר לעין שלנפשות רבות יש רמז להעדר-הבית שלהן.

ניתן לחזות מראש את הנטייה למצב זה של היות חסר-בית: העדות ההולכת וגוברת של כמיהה בנפשות-חסרות-בית אלו לגישה שונה לחיים מזו שבעבר, כמיהה לרוח בתוך הכאוס של החיים הרוחניים בהווה."

שטיינר, התנועה האנתרופוסופית, 1923

ניתן לשייך את יונג לסוג השני, אותם האנשים 'בני-בלי-בית', שכבר משחר ילדותם חווים כמיהה רוחנית, ורק שייכות חלקית לעולם הארצי.

גיל 5 – לידת התודעה הגופנית ופיתוח דפוס התנהגות

סביב גיל 5 חווה יונג חוויה מכוננת. באחד הימים, בעודו משחק בחול, ראה יונג דמות של גבר לבוש שחורים, שנראה לו כמחופש לאשה. קדמה לכך שיחה בין אביו לכומר אחר אודות הישועים, לה היה עד, שהבהירה לו כי הישועי הוא אדם רע ונתעב שצריך להיזהר ממנו.

יונג לא ידע מהו ישועי אך המלה התקשרה לו למילה 'ישו', וכאשר האיש התקרב אליו הוא התמלא בחרדת מוות והיה בטוח שזהו הישועי עליו דיבר אביו, שהנו בעל כוונות זדון. יונג רץ הביתה והתחבא בעליית הגג זמן ממושך.

באותה תקופה הוא חלם חלום, בו הוא מגיע לבור אפל מרובע באדמה ובו מדרגות אבן המוליכות מטה. הוא מגיע לחדר אשר במרכזו מונח שטיח אדום, ובו עומד כיסא מלכות מפואר עשוי זהב על במה מוגבהת. לדבריו של יונג היה זה כס אמתי של מלך. על הכס מזדקר דבר עצום, אותו, לאחר מכן, הוא מפרש כפאלוס ענקי, ומעליו הילה של זוהר. בחלומו הוא מרגיש שהדבר יכול לזחול לעברו ולתקוף אותו, והוא משותק מפחד. לפתע הוא שומע את קולה של אמו אשר אומרת לו: "כן, רק הסתכל בו, זהו אוכל האדם."

במשך זמן רב לאחר מכן הוא פוחד מהחלום המלווה אותו שנים רבות. הוא מזהה את הפאלוס עם ישו, ולדבריו – "הפאלוס של החלום נראה כאל תחתון שאין לקרוא בשמו, וכך הוא נותר בכל תקופת ילדותי, שב ומופיע בכל מקרה שבו מישהו דיבר בהזדהות ובהערכה על אדון ישו. אדון ישו מעולם לא מקובל ונאהב שכן מולו התייצב תמיד ניגודו המשלים, התחתון."

יונג, 'זכרונות חלומות מחשבות', עמ' 27-24

גיל 5 - מקרמת עבר לקרמת עתיד

ע"פ הידע הביוגרפי-אנתרופוסופי, נולדת בגיל חמש התודעה הגופנית של הילד. לראשונה הוא מתחיל לחוות את עצמו כאזרח האדמה; לידת התודעה הגופנית מלווה בפחד המוות. פיענוח גיל 5 מתייחס לחוויה שאירעה לילד בגיל הזה אליה מגיב כל ילד באופן הייחודי לו. חוויית גיל 5 מצביעה הן על קרמת עבר והן על קרמת העתיד, מבחינת: ”מנין באת ולאן אתה הולך.“

קרמת העבר של יונג, הגלגול הקודם אתו הוא הגיע לחיים האלה מאופיין בניגודים ובחוסר יכולת לעשות אינטגרציה ביניהם.

הביוגרפיה של יונג רצופה בניגודים החיים בתוכו בצורה חזקה, ובאים לידי ביטוי באירועי גיל 5 דרך דמות הגבר המחופש לאשה, אשר, מצד אחד מתקשר אצלו לישו 'הטוב והקדוש', ומצד שני – לדמות מעוררת אימה; גם בחלומו עולה הקיטוב בין עליונים לתחתונים. הדפוס המתקבע אצל יונג בגיל 5 הוא דפוס של הסתרה; הסתרת הפן האפל, הנסתר, העמוק, הקשור גם להבנתו הרוחנית העמוקה ולייעודו הרוחני; הסתרת האפל מאפשרת ליונג את הביטחון הקיומי לו זקוק כל אדם במהלך הילדות.

קרמת העתיד של יונג, שאותה הוא הצליח להגשים, הינה היכולת לעשות אינטגרציה בין הניגודים.

החל מאמצע החיים, שב יונג וחוזר לפן מוכחש זה בחייו. לצד דפוס ההסתרה, ישנו ניסיון מתמיד ליצור אינטגרציה בין הניגודים – בין העליונים לתחתונים, הנשי לגברי, הארצי לרוחני. מאוחר יותר, יבוא דבר זה לידי ביטוי בתיאוריה שלו, דרך ציורי המנדלה, ודרך הארכיטיפים – על מנת לחזור לשלם.

יונג - גיל 9 , לידת התודעה העצמית

בגיל הזה אהב יונג להדליק אש ולשמור שלא תיכבה – "רק האש שלי הייתה יצור חי אפופה הילה של קדושה".

מבין ארבעת היסודות, מסמלת האש את 'האני'.

"בשנת חיי העשירית הוליכו אותי הקרע שבתוכי וחוסר הביטחון בעולם הגדול, למעשה שבזמנו היה בלתי מובן. הייתה לי באותה תקופה קופסת עפרונות צהובה, קלמר. לקופסה היה סגר והיה לי גם סרגל. בקצהו של הסרגל גילפתי אישון זעיר, סנטימטרים ספורים גודלו. הייתה לו גלימה, כובע מחודד ומגפיים שחורים מבריקים. השחרתי אותו בדיו, ניסרתי אותו מן הסרגל ושמתי אותו בקופסת העפרונות, שם סידרתי לו משכב. אף תפרתי לו מעיל מחתיכת צמר. באותה קופסא הנחתי חלוק אבן שחור ארוך שלקחתי מן הריין, והוא היה מונח זמן רב בכיסי. צבעתי אותו בצבעי מים שייראה כאילו הוא מחולק לחצי עליון וחצי תחתון. הייתה זו האבן שלו – כל זה היה סוד כמוס.

בסודיות רבה לקחתי את הקופסה אל עליית הגג האסורה שבמרומי הבית, והחבאתי אותה כך שאיש לא יגלה אותה לעולם. ידעתי שנפש חיה לא תגלה זאת לעולם, איש לא יגלה את סודי ויהרוס אותו. הרגשתי שבטחוני שב אלי, והסכסוך המענה שבתוכי נעלם כלא היה. בכל מצב קשה, בכל עת שעשיתי מעשה רע או שרגשותיי נפגעו – הייתי פונה במחשבתי אל האישון... מזמן לזמן, לעיתים במרווחים של שבועות, התגנבתי בשקט לעליית הגג, והכנסתי לקופסא מגילה קטנה שבה רשמתי את המצאותיי בסתר. לנכס סודי זה הייתה השפעה רבה על עיצוב אישיותי. בדומה לכך שלא סיפרתי לאיש על חלום הפאלוס ועל הישועי. הדמות הזעירה המגולפת בעץ הייתה ניסיון ראשון, עדיין ילדותי ובלתי-מודע לתת צורה לסוד. תמיד נלכדתי בסוד זה והרגשתי שעלי לרדת לחקרו".

יונג, 'זכרונות חלומות מחשבות' עמ' 35-32

גיל תשע מכונה גיל לידת התודעה-העצמית; לידה זו מלווה בפרידה מהשלם ובמפגש עם הבדידות. הבדידות – שהינה שקולה לחוויית מוות בלתי נסבלת עבור הילד – תגרום לו לוותר באופן בלתי-מודע על אותו החלק בתוכו, אשר הפגיש אותו עם הבדידות.

'חלק' זה בישותו השלמה יחזור אליו החל מגיל שלושים ושלוש, תוך כדי תהליך התפתחותי הכולל מוכנות לכאב ולוויתור.

התודעה העצמית של יונג מתעוררת בגיל זה דרך המשחק עם האש. האש היא סמל של 'האני'. כמו כן, האישון המגולף נושא בתוכו את הניגודים, את העליונים והתחתונים אשר הופיעו באירוע גיל חמש, הן דרך דמות "הישועי" והן דרך החלום. בגיל תשע, בהמשך להתנסות של גיל חמש, מחליט יונג באופן בלתי-מודע לוותר על החלק הרוחני בישותו, החלק המכיל בתוכו את הניגודים, את העולמות העליונים והתחתונים ואשר נוגע במקומות אפלים, עמוקים, ואסורים – ולהשאירו במסתור. חלק זה בישותו מפגיש אותו עם הבדידות, הבושה והפחד, ועל מנת שיוכל להתגשם בבטחה, עליו לוותר עליו למשך תקופה ארוכה.

גיל 12

גיל שתים עשרה בחייו של יונג הנו גיל מאוד משמעותי, בו הוא חווה מספר אירועים שיש להם קשר. בגיל זה הוא חש תחושת כישלון ושעמום מבית הספר, ותחושת נחיתות מול חבריו לכיתה העשירים.

להלן האירוע של גיל שתים עשרה שלו: באחד הימים בבית הספר, כתוצאה ממכה שספג בראשו מאחד הנערים, מאבד יונג את הכרתו. מאז אותו אירוע הוא לוקה בעילפון בכל פעם שהיה צריך להגיע לבית הספר, ובכל פעם שנכפה עליו להכין שיעורים. כתוצאה מכך,נעדר יונג מבית הספר למשך חצי שנה ולמעשה פורש מהעולם. הוא מתכנס לתוך עצמו, קורא, מצייר, מטייל בטבע, וחי בעולם של פנטזיה מרהיבה. בו זמנית הוא חש ייסורי מצפון, ומודע לכך שלמעשה הוא בורח מעצמו.

באחד הימים שומע יונג את אביו אומר לידיד שבא לבקר בביתו כי הוא חושש לגורל הילד, ולכך שהוא לא יוכל לכלכל את עצמו בעתיד. בו ברגע מבין יונג כי עליו לחזור ללמוד. הוא מתגבר על ההתקפים, מבין שהוא עצמו גרם לכל האירוע להתרחש, על מנת לברוח מהחיים הארציים. לדבריו, באותם ימים נבטו בו ניצני מצפוניות אמיתית.

בגיל זה הוא חווה אירוע נוסף – לשבריר שנייה הוא מרגיש כאילו הגיח מענן דחוס כבד – באותו רגע הוא יודע – 'אני מי שהנני' – "באותו רגע חזרתי ופגשתי את עצמי, לפני כן התקיימתי אבל נפעלתי, הדברים קרו לי; עתה הייתי אני עצמי, עתה ידעתי, אני עצמי עתה, אני קיים, עכשיו רצוני הוא. הייתה בי אוטוריטה."

יונג, 'זכרונות חלומות מחשבות', עמ' 45-41

"אני מי שהנני"

בנוסף לכך, בגיל זה הוא חש בתוכו שתי אישיויות – האחת היא זו של תלמיד נכשל וחסר ביטחון, והשנייה הנה אוטוריטה של אדם זקן, אשר חי במאה השמונה עשרה, בעל אישיות שאין לזלזל בה וסמכות עליונה. זיכרונות מן המאה השמונה עשרה מתחילים לעלות בו, כאילו הוא אדם זקן בעל מרכבה. בו זמנית, הוא חש את עצמו חי בשתי תקופות, ונושא שתי אישיויות שונות.

יונג מבין, כי על מנת להמשיך ולמלא את תפקידו בחיים היומיומיים, עליו לבחור באישיות מספר אחת, זו של התלמיד הנכשל וחסר הביטחון, אותה הוא מגדיר כפחות מושכת; אישיות זו תלווה ותאפיין אותו עד אמצע חייו.

לפי הביוגרפיה-האנתרופוסופית, חווים הנערים והנערות בגיל שתים-עשרה פיצול ברבדים שונים של ההוויה: בין עליונים לתחתונים, בין המינים, בין טוב ורע, וכדומה... מתוך פיצול זה מתחילה לעלות הגדרה עצמית, ארצית. יונג חווה את הפיצול בין עליונים לתחתונים, המאפיין גיל זה דרך שתי האישיויות; אישיות מספר אחת מסמלת את העולם הארצי, ואישיות מספר שתיים את העולם-הרוחני. גם כאן נאלץ יונג לוותר באופן זמני על הפן הרוחני, אליו הוא נמשך כל-כך, וזאת על מנת להתגשם בבטחה. בעקבות אירוע העילפון הוא מבין שעליו לתפקד בעולם הארצי כאישיות מספר אחת, ולקחת אחריות על חייו הארציים. חווית היציאה מהענן הדחוס, "אני מי שהנני" מצביעה על התחלה של הגדרה עצמית ארצית אותה הוא יכול לחוש רק כאשר הוא שב ובוחר להיות אזרח האדמה, עם כל הקושי הכרוך בכך עבורו.

גיל 17 - שנת השמש

בגיל שבע עשרה חווה יונג התפתחות ועיסוק רב בתחום הפילוסופיה. לדבריו, עד לזמן ההוא הוא היה ילד - ולאחר מכן נער - ביישן, מסוגר, חיוור, חסר ביטחון ולוקה בבריאותו. בגיל זה הפך התיאבון שלו לבריא, הוא השתנה כך שהיה מודע לרצונותיו והלך בעקבותיהם. הוא הפך לתקשורתי, כשהוא יוצר קשרים רבים ועמוקים יותר. כמו כן, החל לחוש קרקע מוצקה מתחת לרגליו, ואף רכש עמדה ואומץ לדבר בפתיחות על רעיונותיו.

במקביל, נתקל יונג שוב במבוכה, דחייה ועוינות. עולה אצלו דימוי של רמאי, דימוי שעלה גם בעבר. הוא שוב נעשה זהיר, ומבין שהוא לא יכול לדבר עם אף אחד על עניינים אזוטריים ועל עולמו של אלוהים. שוב עולות בתוכו אישיות מספר אחת, הפעם כנאחזת במדע, עסוקה בדאגה לעתיד, למקצוע וכו', ואישיות מספר שתיים, אשר, לדבריו – הופכת לבלתי נסבלת; אישיות זו עסוקה ב"עולמו של אלוהים" והוא שואף להיפטר ממנה. לאחר לבטים רבים לגבי המשך לימודיו הוא בוחר ברפואה. הוא מגיע למסקנה שגתה,[1] הפילוסוף, המשורר, ואיש האשכולות הגרמני, הנו אביו הרוחני.

יונג חולם חלום, ובעקבותיו הוא מגיע למסקנה הבאה: "אור המודעות הוא האור היחיד אשר היה לי. תובנה היא אוצרי הגדול והיחיד. על-אף היותו קטן לאינסוף וחלוש בהשוואה לכוחות החושך, הרי אורי שלי הוא. האור היחיד אשר לי."

יונג, 'זכרונות חלומות מחשבות', עמ' 93-92

1 גתה מופיע כדמות משמעותית ביותר גם בחייהם של שטיינר ושל זיגמונד פרויד.

גיל 21

בגיל עשרים ואחת נולד ’האני‘, שהנו המרכיב הרוחני של ישות האדם. ’האני‘ חודר פנימה למרכז האדם, ומתחיל לעצב את האדם מבפנים.

בהיותו בן עשרים ואחת נפטר אביו של יונג. לאחר פטירתו של האב, חולם יונג פעמיים שאביו שב מחופשה, והוא כועס על עצמו שחשב על האב כעל מת. לראשונה מתעוררות אצל יונג מחשבות על החיים שלאחר המוות. כאן המקום לציין, שנושא הישארות הנשמה וחיים חוזרים העסיק את יונג לאורך הביוגרפיה שלו, אך בניגוד לשטיינר, הוא לא עבר סף-מסוים בו הוא היה מוכן להודות בקיומן הממשי של ישויות רוחניות; יונג דיבר על ארכיטיפים ועל בלתי-מודע קולקטיבי, כמהויות רוחניות-נפשיות, שאינן קיימות במציאות, אלא בנפש האדם.

מאז ומתמיד חש יונג ריחוק מאביו הכומר וחווה קושי מולו. האב ייצג עבורו תפיסה דתית שמרנית של הכנסייה; יונג חווה את האמונה ואת הקשר עם עולם-הרוח באופן בלתי אמצעי, דרך תחושותיו הישירות כלפי הטבע, תחושת האחדות והיכולת לראות את הטוב בכפיפה אחת עם הרע. לאחר מות אביו אומרת לו אמו: "מותו בא בזמן המתאים לך".

בשנותיו האחרונות של אביו, ניסה יונג להתעמת אתו ולהוכיח אותו על הדוגמתיות והצביעות אותן הוא זיהה בכנסייה, אך כאשר הדבר לא עלה בידיו הוא נמנע מכך והמשיך לחקור את רגשותיו בפנימיותו. יונג חש שהאופן אשר בו מציגה הכנסייה את הדת והאמונה הוא שיקרי ודיכוטומי והיה עסוק בחיפוש אחר 'האמת'. מותו של אביו "שחרר" אותו מהדת הכפויה של הכנסייה, ואיפשר לו להתחיל לעצב את תפיסתו הדתית-אמונית באופן גלוי יותר.

יונג עבר להתגורר בחדרו של אביו ולקח על עצמו את עול הפרנסה. הוא הרגיש שגבריותו וחירותו התעוררו לחיים. בתקופה זו הוא חווה עוני ממשי, עליו התגבר בזכות תעצומות נפשו. למרות עוניו הוא מתאר את התקופה כטובה מאוד, תקופה של חיות אינטלקטואלית ופילוסופית וקשרי ידידות רבים. הוא חש כי נפתח לו צוהר אל הבלתי-נודע. בקרבו התעוררו שאלות רבות הנוגעות לדת ואמונה, והוא חיזק את תפיסתו על רוח הקודש כהתגלות של האל הבלתי נתפס, כפי שחווה אותו בילדותו. הוא התוודע לכוחה של הנפש, לאחריותה לתובנה, ואף נפגש בספר קטן העוסק בתופעות ספיריטואליות, והחל לחבר את אלה לפעולתה של הנפש האנושית.

התגלות ’האני‘ בגיל עשרים ואחת היא התגלות של חסד. כוח ’האני‘ ניתן לאדם עדיין לא בזכות הפעילות שלו. את הדבר אשר מופיע כחסד וכמתנה, יצטרך האדם ליצור מתוך פעילות מודעת במהלך עשרים ואחת השנים הבאות – עד גיל ארבעים ושתיים. אנו נעקוב אחר יונג בגילים האלו.

מאינקרנציה לאקסקרנציה – שאלת אמצע החיים בביוגרפיה של יונג

בתחילת שנות השלושים של יונג מתחיל הקשר העמוק והחשוב שלו עם זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה, אליו הוא התוודע דרך הכתבים של האחרון, אותם הוא העריץ שנים רבות קודם לכן. פרויד ראה בו את בנו הממשיך ותלה בו תקוות רבות. קרוב לוודאי, שלו היה יונג ממשיך בדרך ש"נסללה" עבורו, היה הקשר עם פרויד מבטיח לו מעמד גבוה, ביטחון כלכלי וכבוד.

גיל שלושים ושלוש הוא 'גיל ההיפוך', בו נטמן הזרע של ההיפוך מישות המכוונת להתגשמות ארצית, לישות המכוונת להגשמת ייעודה הרוחני. האירוע אותו חווה יונג בגיל זה סימל את תחילת חזרתו לייעודו הרוחני הקרמתי, על ידי בחירתו להיות נאמן לעצמו ולדרכו. תהליך זה כרוך תמיד בוויתור ובהקרבה.

מה שסימן את תחילת המהלך, היה הקרע הראשוני אשר חל בין יונג לפרויד. בתחילת דרכו, הושפע יונג מאוד מפרויד, אך בהמשך הפנה עורף לרעיונות אשר עמדו בתשתית התאוריה של האחרון, בדבר היות יצר המין הכוח המניע העיקרי באדם. כמו כן, פרויד ניסה להפוך את הפסיכולוגיה לעניין מדעי-אינטלקטואלי. וכמו רוב המחזיקים ב"מתודה המדעית" הוא דחה כל דבר שנדמה לו כמיסטי.

עוד על מערכת היחסים המיוחדת בין פרויד ליונג ניתן לקרוא בקישור: http://www.hebpsy.net/books/whqbWzc0sYk3l58EC1b7.pdf 3

חלומותיו של יונג והפרידה מפרויד

בגיל 33, יונג לא יצא עדיין בגלוי נגד פרויד; הניתוק הסופי ביניהם אירע רק לאחר פרסום ספרו הראשון, בהיותו בן 37. באותה תקופה חלם יונג חלום: "הייתי בבית שקודם לכן לא הכרתי אותו. בית בן שתי קומות. היה זה "הבית שלי". מצאתי את עצמי בקומה העליונה, במקום שבו היה מין סלון מרוהט ריהוט עתיק ועדין בסגנון רוקוקו.

על הקירות היו תלויות כמה תמונות עתיקות ויקרות ערך. תמהתי האם זהו ביתי וחשבתי לעצמי "כלל לא רע". אך אז חדרה למוחי ההכרה שאינני מכיר את הקומה התחתונה. ירדתי במדרגות לקומת הקרקע. כאן הכל היה עתיק יותר והבחנתי שחלק זה של הבית הוא מן המאה החמש עשרה או השש עשרה, הריהוט היה מימי הביניים. הרצפה הייתה מרוצפת אריחים אדומים. בכל מקום שררה אפלולית. הילכתי מחדר אחד למשנהו כשאני מהרהר – עתה אני חייב לחקור את הבית כולו.

הגעתי לדלת כבדה ופתחתי אותה. מאחוריה גיליתי גרם מדרגות עשוי אבן שהוליך למרתף. ירדתי שוב ומצאתי את עצמי בחדר יפה, מקומר, שנראה עתיק מקודמו. בחנתי את הקירות ומצאת שכבות של לבנים בין אריחי האבן הרגילים, וכן שברי לבנים בתוך הטיט. מיד בראותי זאת הבנתי שהקירות נבנו בתקופה הרומאית. התעניינותי גברה. בתשומת לב התבוננתי ברצפה. היא הייתה מרוצפת במשטחי אבן, אשר באחד מהם הייתה טבעת ברזל. כשמשכתי בטבעת התרוממה האבן ושוב ראיתי גרם מדרגות צר בנוי מאבנים שהוביל למטה למעמקים. הוספתי לרדת ונכנסתי למערה נמוכה חצובה בסלע. הרצפה הייתה מכוסה שכבת אבק, ובאבק היו מפוזרים שברי כלים ועצמות, שנראו כשרידי תרבות פרימיטיבית. גיליתי שני שלדי אדם עתיקים מאוד. הם היו במצב התפוררות. התעוררתי".

יונג, 'זכרונות חלומות מחשבות'

חלומו של יונג העיד על רבדים נוספים של מצבי תודעה. בעקבות החלום הוא החל לקרוא חומר על מיתוסים קדומים ועל פסיכולוגיה של עמים פרימיטיביים, והחל לפתח את רעיון הארכיטיפים הקולקטיבים, אשר הפך לאחד מעמודי התווך של התיאוריה שלו.

כמו כן, בעקבות החלומות שלו ושל פרויד הבין יונג שהידידות ביניהם הסתיימה: "המשותף ביני לבין פרויד היה מועט. כל ישותי נועדה לחיפוש דבר מה שטרם נודע ושבכוחו להעניק משמעות לחיים ולשיממונם".

יונג, 'זכרונות חלומות מחשבות', עמ' 161 .

ואילו כל מה שפרויד תמיד חתר אליו, אם להשתמש במילותיו הוא, היה: "להפוך את הסבל הנוירוטי לסבל נסבל". שאלת משמעות החיים לא עניינה את פרויד מעולם."

יונג, 'זכרונות חלומות מחשבות', עמ' 156-154

הקרע בין יונג לבין פרויד מסמן את תחילת ההיפוך אצל יונג. החלק הרוחני שנדחק לאחור ונותר במשך שנים באפלה, החל חוזר אליו. הדבר עליו ויתר החל מגיל תשע, החל לתבוע חזרה את מקומו הנכון בחייו השלמים. זרע זה ימשיך להתפתח בו בגילים 37 ו -42.

קרע משמעותי מפרויד

גיל 37 מכונה באנתרופוסופיה 'קשר ירח שני'; מבחינה ביוגרפית, נפתחת עבור האדם אפשרות להיפרד באופן חלקי מקרמת העבר, וגם מאנשים אליהם היה קשור בקשר קרמתי ממהלך חיים קודם.

בגיל זה מתרחשים בחייו של יונג כמה שינויים משמעותיים, וניתן לראות כיצד העבר נסוג והקרמה העתידית נכנסת . כעת, הזרע שהחל בגיל 33, של החיבור מחדש לרוח והערעור של הקשר עם פרויד, מקבל ביטוי הרבה יותר מובהק ובא לידי ביטוי בפרידה סופית מפרויד, חיבור לחזיונות ולעולם-הרוח, וויתור כואב על משרה של פרופסורה באקדמיה.

גיל 37 הוא גם השיקוף של גיל 5, הגיל בו מתחיל אצל יונג הדפוס של הסתרת הפן הרוחני של ישותו, ואשר לראשונה, מתעוררת בו גם ההבנה כי קיים קשר בין "העליונים לתחתונים", בין הרוח ובין החומר. יונג מתאר שיחה שהתנהלה עם פרויד בווינה, על רקע ההתנגדות של פרויד לרעיונות הרוחניים של יונג –

"...בתקופה שפרויד המשיך בכך, התנסיתי בהתנסות מוזרה – היה זה כאילו הסרעפת שלי הפכה ברזל מלובן – קמרון לוהט. באותו זמן נשמע רעש חזק בכוננית הספרים שניצבה מאחורינו עד כדי כך ששנינו נחרדנו, שמא תתהפך עלינו הכוננית. אמרתי לפרויד – זהו, זוהי דוגמא של מה שנקרא תופעת ההחצנה הקטליטית. הו באמת! הוא אמר – אלו הם הבלים. בהחלט לא, עניתי. אתה טועה אדוני הפרופסור. וכעת, כדי לאשש את טענתי אני צופה שבן רגע יופיע מסר נוסף מאותו סוג! ואכן, בעוד עומדות המילים על קצה לשוני, אותו רעש עלה מכוננית הספרים. כעת אינני יודע מה גרם לי להיות בטוח כל-כך, אך ידעתי מעל לכל ספק שהמסר יופיע שוב. פרויד רק נרתע ממני בפחד. אינני יודע מה חלף במוחו או איזה מובן היה למבטו. מכל מקום, מאורע זה עורר בו אי אמון כלפי. חשתי כי פגעתי בו."

יונג, 'זכרונות חלומות מחשבות', עמ' 152-151

"למן ההתחלה הבנתי את המפגש שלי עם הבלתי-מודע, כניסוי מדעי שניהלתי עם עצמי ושתוצאותיו היו חשובות לי ביותר. היום אוכל לומר כי היה זה ניסוי שאני הייתי מושאו. אחד הקשיים הגדולים ביותר שלי היה להתמודד עם הרגשות השליליים. חשפתי את עצמי מרצוני החופשי לרגשות שלא יכולתי לשאתם, והעליתי על הכתב דמיונות שנראו לי חסרי משמעות בעליל, ושעוררו בי התנגדות עזה. הרי כל עוד אין בידינו להבין אותם, נראים לנו דימויים כתערובת שטנית של נשגב ומגוחך. רק במאמץ עילאי הצלחתי להיחלץ מהמבוך. לחשיפת הדמיונות שרחשו במעמקי נפשי, ידעתי שעלי לשקוע שם ולהתייצב מולם כפי שהם. לא רק שחשתי התנגדות עזה לכך – אף השתלט עלי פחד. חששתי לאבד את השליטה בעצמי ולהיטרף בידי הזיותיי. לאחר היסוסים רבים הבנתי שאין בידי מוצא אחר – הייתי חייב לאזור עוז ולהתייצב מולם. הבנתי שאם לא אעשה כן יתייצבו הם מולי ויתגברו עליי. נימוק משכנע היה שלא יכולתי לצפות ממטופלי לעשות דבר שאני איני מוכן לעשות...העניין העיקרי הוא להבחין את עצמנו מן התכנים הבלתי-מודעים הללו על ידי האנשתם, ובאותה עת להביאם לידי זיקה עם המודע. זוהי הטכניקה הנדרשת כדי לנשלם מכוחם. אין זה כה קשה להאניש אותם, שכן הם תמיד נושאים עמם מידה כלשהי של אוטונומיה, זהות נפרדת משל עצמם. השלמה עם האוטונומיה שלהם אינה נוחה להם ביותר, אך עם זאת העובדה שהבלתי-מודע מתגלה בדרך זו, היא שמאפשרת לנו להתמודד עמו... בסופו של דבר, הגורם החשוב ביותר הוא המודע, אשר יכול להבין את ביטויי הבלתי-מודע ולנקוט עמדה ביחס אליהם... זה כמובן אירוני שאני, הפסיכיאטר, אזדקק בכל צעד של חקירתי לרוץ אל אותו חומר נפשי שהוא יסודה של הפסיכוזה ומצוי בשיגעון. זהו המטען של דימויי הבלתי-מודע המשבש את הכרתו של חולה הנפש. אך זהו גם יסודו של הדמיון יוצר האגדות, הכלה ונעלם בתקופתנו השכלתנית".

יונג, 'זכרונות חלומות מחשבות', עמ' 172-171

התהליך אותו יונג מתאר כאן הוא גם התהליך אותו מציעה האנתרופוסופיה לכל אדם המעוניין לעבור התפתחות רוחנית – זהו תהליך עמוק ותובעני, המלווה במשברים – של הכרת האדם את עצמו על כל צדדיו וחלקיו. לדבריו, תקופה מעורערת זו לוותה אצלו בתחושה של מחויבות, צו, תחושה שמה שהוא מגלה אינו שייך רק לו, אלא לכלל האנשים. הוא חש תחושת אחריות להבין את הדימויים במלואם וליישמם ביומיום, לא להתמכר מתוך הידע לכוחניות, לא להשיג תובנה גרידא. הוא חש כי הידע מטיל על האדם אחריות כבדה.

"כל לימוד, כל קניית ידע, לשם העשרת ידיעותיך בלבד, לשם אגירת אוצרות ידע בתוכך, מטה אותך מן הדרך. מאידך, הלימוד וקניית ידע לשם קידום התבגרותך לקראת התעלות האדם וקידום העולם, מקדם אותך צעד אחד קדימה".

שטיינר, 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים', 2008 ,עמ' 26

בתקופה זו, חש יונג באופן מלא כאב את הניגוד בין פנים לחוץ; הדבר לווה בתחושת בדידות איומה. הוא מבין שעליו למצוא דרך להראות שהתכנים של העולם הפנימי הם ממשות, שאינה קיימת רק אצלו כיחיד, אלא שהינה ממשות קולקטיבית.

הנקודה המרכזית - האינדיבידואציה

לאחר המשבר העמוק אותו חווה יונג החל מגיל ההיפוך של אמצע החיים, לקראת גיל 42, גיל לידת ’האני‘ הרוחני, הוא חש שהוא מתחיל לצאת מהחשיכה, כאשר הוא מצייר את המנדלה הראשונה שלו, ובהמשך, כאשר הוא מבין את ציורי המנדלה.

"המנדלה – התהוות, השתנות, הגילוי הנצחי של ההכרה וזיהוי העצמי, הכוליות של האישיות – כאשר הכל תקין היא נתונה בהרמוניה, אך לעולם לא תסבול הונאה עצמית. כשהתחלתי לצייר מנדלות גיליתי שהכול, כל השבילים שהתנהלתי בהם, כל הצעדים שנקטתי בהם הוליכו שוב אל נקודה אחת, משמע אל הנקודה המרכזית. יותר ויותר התבהר לי שהמנדלה היא האמצע. זהו יעדם של כל השבילים. זוהי הדרך אל המרכז, אל האינדיבידואציה. במשך אותן שנים הבנתי כי היעד של ההתפתחות הנפשית הוא העצמי. אין התפתחות קווית, יש רק נתיב מעגלי המקיף את העצמי וחותר אליו. קיימת התפתחות אחידה, אך לכל היותר בהתחלה, מאוחר יותר הכל מכוון אל המרכז. תובנה זו העניקה לי יציבות, והשקט הפנימי חזר אלי בהדרגה. ידעתי שבגילוי המנדלה כביטוי של העצמי השגתי את מה שעבורי היה התכלית הסופית. ייתכן שיש אדם שידע יותר, אך לא אני."

יונג, 'זכרונות חלומות מחשבות', עמ' 187

לוציפר ואהרימן בביוגרפיה של יונג

בביוגרפיה של יונג ניתן לראות ביטוי חזק לכוחו של לוציפר, המפתה את האדם שלא להתגשם, וללכת אל עבר רוחניות מנותקת מהקשיים הארציים, ומענגת. בכל פעם מחדש, נאלץ יונג לבחור להתגשם ולא ללכת שבי אחר הפיתוי. ניתן לראות זאת כבר בגיל 3 , כשחווית ההתגשמות והפרידה מהרוח נחוות על ידו כמכאיבות, לאחר מכן, באירועים של גיל 5 ו-9 – כאשר הוא נאלץ לשים את הרוחניות החיה באופן זמני במסתור, ושוב בגיל 12 ו-17 – כאשר עליו לבחור בין אישיות מספר 1 – של הנער הנכשל וחסר הביטחון – לאישיות מספר 2, של הזקן החכם. הליכה בעקבות הפיתוי הלוציפרי הייתה מחלישה את הרוחניות הנכונה אצל יונג, והופכת אותה לתלושה ולחסרת בסיס.

אהרימן בא לידי ביטוי בחייו של יונג דרך הקשר שלו עם פרויד; פרויד שלל את הרוח והתייחס לבני האדם באופן אהרימני, מכני ומטריאליסטי. הקשר עם פרויד היה יכול להבטיח לו מעמד, כבוד ודרך ברורה, ולאחר הקרע אתו מתעורר אצל יונג פחד נורא של אובדן דרך ואוריינטציה. מקומות כאלו הם קרקע פורייה לכניסתו של אהרימן המשכנע את האדם בחוסר הערך שלו, בחוסר הסיכוי שלו להצליח, וכדומה... יונג נדרש להתגבר על הפחדים הללו, ולוותר על כל המתנות החומריות אותן אהרימן מציע, בכדי להמשיך ולמצוא את הדרך אל האמת.

בנוסף, יונג לא הלך עד הסוף עם הידע שלו לגבי עולמות הרוח. הוא הכחיש את ממשותם וקבע אותם רק כארכיטיפים הכרחיים בנפש האדם. מכיוון שהאדם צריך להאמין, כתוצאה ממבנה הנפש, הוא זקוק להמציא לו אלוהות. זו הייתה טענתו.

עם זאת, ניתן לומר שעיקר הפיתוי של יונג נבע מלוציפר ולא מאהרימן.

3 חלקים באדם

נציג את משנתו של קרל גוסטב יונג בקווים כלליים:

לאחר חקירה מדוקדקת של חלומותיהם של מטופליו וחלומותיו שלו עצמו, הגיע יונג למסקנה שישנם דפוסי חשיבה בלתי-מודעים אשר לא ניתן להסבירם על פי ההיסטוריה ההתפתחותית האישית של כל מטופל בנפרד, אלא שיש הקשר רחב יותר, המחבר בין כל בני האנוש.

יונג כינה את הפסיכולוגיה שלו בשם פסיכולוגיה-אנליטית. הפסיכולוגיה-האנליטית עורכת חלוקה מחדש של רמות הנפש שהציג פרויד, ל-3 מבנים מובחנים:

’האני‘, המהווה את החלק המודע והפעיל של האישיות וכולל את כל התפיסות, המחשבות והרגשות המודעים לאדם ברגע נתון.
הלא-מודע האישי, המהווה מעין שילוב של הלא-מודע והסמוך-למודע של פרויד, וכולל את כל התכנים המודחקים והנשכחים של האדם מתוך ההתנסויות שלו עצמו.
הלא-מודע הקולקטיבי, ששורשיו נעוצים בעברו של המין האנושי כולו, ותכניו מועברים בתורשה לאורך האבולוציה. את אותם המיתוסים המשותפים לכל התרבויות האנושיות ולכל אורך ההיסטוריה כינה יונג בשם – ארכיטיפים.

הארכיטיפים הם בין המושגים החשובים והמרכזיים בתיאוריה של יונג. כפי שנראה בהמשך, ניתן למצוא הקבלה בין חלק גדול מהארכיטיפים למושגים אנתרופוסופיים. עם זאת, חשוב להיות מודעים גם להבדלים – בעוד יונג מדבר על הארכיטיפים כייצוגים, סמלים, הקיימים בתרבות האנושית לאורך דורות, שטיינר מצביע על ישויות, על מהויות, בעלות קיום ממשי בעולם-הרוח.

יונג תובע את המושג: ’הבלתי-מודע הקולקטיבי‘, אך אינו מסביר כיצד הוא נוצר. לעומתו, שטיינר מתאר את האדם כ'ישות אדם-עולם', ונותן הסברים מפורטים על התפתחות האנושות מתוך קשר ישיר לאבולוציה של היקום, וכן, על הביוגרפיה האנושית כשיקוף של התפתחות ההיררכיות הגבוהות. זהו סף שיונג מעולם לא העז לחצות.

ארכיטיפ האם הגדולה

ארכיטיפ האם הגדולה מכיל את כל מה שקשור באימהות ונובע ממנה: הכלה, הזנה, גידול, טיפוח, שמירה, וכד'. בפן החיובי שלו הוא מייצג חום וסימפטיה אימהיים, את הסמכות המאגית של האישה, חכמה והתעלות רוחנית, אינסטינקטים ואינטואיציה, נדיבות לב, טיפוח וקבלה, צמיחה ופריון. בפן השלילי הוא מייצג חשאיות, הסתתרות, חשכה, תהום, עולם המתים, פיתוי ורעל .

האם הגדולה 'הטובה' היא אם מכילה, מזינה ומגינה על הילד – וצידה השלילי הוא האיום על התפתחותו האינדיבידואלית. האם הגדולה 'הרעה' היא אם קרה הדוחה את הילד, שבצידה החיובי נמצאת ההתפתחות האינדיבידואלית שלו. דמות האם אותה אנו נושאים מורכבת מצירוף של ארכיטיפ האם הגדולה והמפגש עם דמויות אימהיות ונשיות אמיתיות: האם, הסבתא, בת הזוג וכו'.

כמו בארכיטיפ האם הגדולה 'הטובה', גם מדע-הרוח מציין את החשיבות הרבה של ההכלה, ההגנה והחום שמספקת האם לתינוק ולילד הרך, ובצד זה, בדומה לאם הגדולה 'הרעה', טוען שטיינר כי האדם זקוק למידה מסוימת של 'קור', על מנת שיוכל להיפרד מן השלם ולפתח ’אני‘ אינדיבידואלי ויכולות חשיבה.

ארכיטיפ אנימה ואנימוס

משמעות המלה 'אנימה' היא 'נשמה'. האנימה והאנימוס הם יסודות בלתי-מודעים, המכילים את תכני המין המנוגד לאישיות – הנשי אצל הגבר (אנימה) והגברי אצל האישה (אנימוס).

בכל אדם ישנם גנים זכריים ונקביים, אך במשך שנות החיים המוקדמות נעשות התכונות הגבריות דומיננטיות אצל הגבר, והתכונות הנשיות נעשות דומיננטיות אצל האישה, ואילו היסודות של המין המנוגד נסוגים לחלק הבלתי-מודע של הנפש. ככל שהילד מתפתח, מתבגר והופך לגבר, דורש ממנו העולם החיצוני תכונות של גבריות: אומץ, נחישות, הסתכנות, ואינו נותן מקום לתכונות אחרות כמו עדינות, רגישות, חמלה וחום. כיוון שהגבר אינו יכול לבטא את החלקים האלה של עצמו,הוא משליך אותם על דמויות נשיות שנכנסות לחייו.

באופן דומה, מחונכת הילדה המתפתחת לבטא תכונות של חום, אהבה וחמלה, ולהדחיק תכונות של תעוזה, קשיחות ונחרצות. היא משליכה חלקים גבריים אלה על הגברים בחייה. לאנימוס ולאנימה יש מאפיינים חיוביים ושליליים. מאפיינים חיוביים של האנימה: סנטימנטליות, חרטה, התפשרות, ניסיון להיות בקשר עם האחר. מאפיינים שליליים שלה: חוסר החלטיות, רגשנות יתר, בחירות בלתי- הגיוניות. מאפיינים חיוביים של האנימוס: יכולת לחשוב תוך נטרול רגשות, התמקדות, אומץ ואסרטיביות. מאפיינים שליליים שלו: כוחניות, אכזריות ותוקפנות.

באנתרופוסופיה ניתן לפגוש את 'האנימה' והאנימוס' דרך שני טיפוסי הנפש – מארס וונוס, עליהם למדנו בשביעון השלישי. הטיפוס המארסיאני הוא טיפוס גברי, פעיל, לוחמני, תוקפני, אסרטיבי, מתעמת ומאמת. הטיפוס הונוסיאני הוא טיפוס נשי, פסיבי, מכיל, סימפטי, אסתטי, ומתמזג.

להרחבה על טיפוסים אלו חזרו אל הפרק השישי ביחידה 1.

ארכיטיפ הצל

הצל הוא החלק הנחות, הבלתי מפותח של האישיות, הכולל את התכונות של האדם שנחשבות בלתי-מקובלות חברתית. הצל נוצר כשאותם המרכיבים שאינם מקובלים, מודחקים לבלתי-מודע בתהליך החינוך והחברות. הצל קרוב למודעות, ופעמים רבות הוא מתבטא דרך מנגנון הגנה של השלכה על אדם בסביבה הקרובה. השלכת חלקים מהצל ביחסים אינדיבידואלים יכולה לגרום לאי-הבנות, מריבות, חשדנות ותוקפנות.

כאשר האדם אינו חי בהתאם לפוטנציאל שלו, נדחקות תכונותיו החיוביות אל הצל, ומהוות את 'הצל הבהיר'. ישנם שלושה סוגי צל:

הראשון הוא 'הצל הפרסונלי, האישי', שנמצא בבלתי-מודע האישי וקרוב למודע. הוא מכיל תכונות נחותות ולא מקובלות שהודחקו, וגם את 'הצל הבהיר'.

השני הוא 'הצל הארצי' הקשור לחלקים של מוגבלויות הגוף, התבלות הגוף, מחלות ומוות שמודחקים.

הצל השלישי הוא 'ארכיטיפ הרוע' – הרוע האבסולוטי שהתגלמותו בדמות השטן.

המודעות לצל חשובה, כי לא ניתן באמת להיפטר מהחלק הזה של הנפש. כל זמן שאין מודעות לצל, האדם אינו שלם, כי הוא אינו בא במגע עם חלק מהאישיות שלו. רק אחרי שהצל מקבל הכרה והטמעה, ניתן להתחיל ליצור יחסים אמיתיים עם אנשים אחרים. קבלת הצל היא צעד ראשון בתהליך האינדיבידואציה, ובפיתוח מודעות עצמית אמתית.

ניתן לראות הקבלה בין ארכיטיפ 'הצל' של יונג, ל'שומר הסף הקטן' עליו מדבר שטיינר רבות. ’שומר הסף הקטן‘ הנו ישות אסטרלית, המכילה את כל המעשים, המחשבות והתכונות של האדם, החיוביים והשליליים, במהלך חייו על פני האדמה. בדרך כלל האדם נפגש עמה לאחר מותו, אולם אדם אשר עובר תהליך עמוק של התפתחות רוחנית והכרה עצמית, יכול לפגוש אותה עוד במהלך החיים על פני האדמה.

המפגש עם ’שומר הסף הקטן‘ הנו תנאי לראייה על-חושית. מבחינה ביוגרפית, מפגש זה מתרחש לאחר גיל 49 . שטיינר מתאר זאת כמפגש מטלטל ומזעזע הדורש עבודה והכנה ממושכת. תהליך של ייעוץ ביוגרפי כרוך במפגש הדרגתי עם ’שומר הסף הקטן‘. בהמשך, נלמד יותר על הנושא החשוב הזה, כשנתאר את גיל 49.

ארכיטיפ הפרסונה

"פרסונה" זהו מונח יווני, שמשמעותו המסכה שהשחקנים עטו על פניהם. בתיאוריה היונגיאנית מתאר מונח זה את התפקיד אשר האדם משחק כדי לעמוד בציפיות החברה ממנו. הפרסונה היא המסכה שהוא עוטה על עצמו כלפי הסביבה. היא אינה אובייקט ממשי, אלא פשרה בין היחיד והחברה על 'הופעתו של האדם'. בשלב מוקדם של ההתפתחות, מתחיל הילד לפתח פרסונה בהתאם לדרישות החברה. הוא לומד לדחוק את חלקי אישיותו שאינם מקובלים על החברה אל הבלתי-מודע, ולעטות על עצמו תדמית מקובלת חברתית.

מצד אחד, מכוונת הפרסונה לעשיית רושם על הזולת, ומצד שני – להסתרת הטבע האמתי של היחיד. הזדהות יתר עם הפרסונה עלולה להזיק, כי היא גורמת לאדם לאבד את הקשר עם העצמי האמיתי שלו. הגורמים המפתים את האדם ליצור פרסונה ולהזדהות אתה הם – ציפיות חברתיות למלא באופן מוחלט את התפקיד המקצועי והחברתי שלו, ותביעות הנימוסים הטובים של החברה. במקביל ישנם כוחות פנימיים בלתי-מודעים, הפועלים נגד הפרסונה ומחלישים אותה.

כפי שלמדנו, וכפי שניתן לראות גם בביוגרפיה של יונג, במהלך אמצע החיים, החל מגיל 33, על האדם להיפרד בהדרגה מהפרסונה שלו, בכדי לחזור אל ישותו השלמה, על כל חלקיה. ניתן לומר כי שלושת הארכיטיפים הבאים, עליהם נלמד כעת – 'הגיבור', 'הזקן החכם' ו'העצמי' מהווים פנים שונים של 'האני' הנמוך, היומיומי ו'האני' הגבוה, אותו ניצוץ אלוהי, הקיים בכל אדם והופך אותו לישות רוחנית, עליו מדובר באנתרופוסופיה.

ארכיטיפ הגיבור

הגיבור הוא ארכיטיפ המצוי בכל התרבויות. בתפיסה המערבית ניחן הגיבור ביכולת להמשיך להתמודד עם משימות החיים תוך מאבק בקשיים ובספקות, ולמרות כישלונות בדרך. הוא מצויד במאוויים, באומץ, בציפיות ובאשליות גרנדיוזיות, ובסופו של דבר גבורתו היא קבלת גבולות הכוח וקבלת היש שהושג. גיבור הוא הנאבק בכוחות הגדולים ממנו, יהיו אשר יהיו, מתגבר על קושי ומכשול שהם תולדת עוצמה עודפת של דחף, יצר ואמוציה, וכמו כן, מתגבר על פחד, ספק, חולשה, הנטייה לדחות דברים, הימנעות, מעצורים ומצבי רוח. הוא מציב את כוחות האגו כנגדם.

הגיבור מצויד בתפקודי האגו, שהוא הגיבור הפנימי: איפוק, משמעת עצמית, שליטה, סבילות, עמידה בקושי וסבל, החלטיות, נחישות, התמדה, כוח רצון, הוצאה לפועל, יוזמה, אומץ, אחריות, מחויבות, סבלנות, הסתגלות, גמישות. בנוסף לכך הוא מצויד באיכויות קוגניטיביות של תבונה רציונלית ושל תודעה מבחינה. (המילה גבורה בעברית נגזרת משורש ג.ב.ר – גבר, גובר, גיבור וכד'). הגיבור הוא האגו המאופיין בתכונות הגבריות של האגו, הפורץ כדי להשתחרר מהחיק האימהי של המצב הפסיבי, החמים, העוטף של הקיום הטרום-מודע. הוא הפאלוס הפורץ קדימה, החודר, הכובש. הוא שועט קדימה אל העתיד, לוחם, נאבק, מסרב לוותר, עיקש ברצונו ההישגי, נחוש, תקיף-תוקפני, אקטיבי, יוזם, מכוון, מתכנן, עושה מעשים בעולם. הגיבור-אגו הוא תחרותי והישגי, בעל דחף להצליח, כוח רצון ואמביציה, בעל סבלנות וסבילות, נכון ומחויב להתאמץ.

ארכיטיפ הזקן החכם

זו תבנית יסוד ארכיטיפית מולדת בנפש האדם, שלתוכה נוצקים במהלך החיים תכנים ודימויים של חכמה ומשמעות החיים. על פי שפתו ותורתו של יונג, מהווה הזקן החכם האנשה (Personification) של רוח האדם וחכמתו. דמות הזקן החכם מופיעה באינספור סיפורים, אגדות עם, מיתוסים ויצירות אמנות. גם בחלומות מופיעה לעיתים דמות זקן חכם בהתגלמויות שונות. גורו,קוסם, רופא, איש דת, רב, כומר, שייח', מורה ופרופסור, או כל דמות בעלת סמכות וידע רחב. כסמל, מייצג הזקן החכם את קולם של הניסיון והידע האנושיים המצטברים משחר האנושות וטמונים במעמקי הבלתי-מודע הקולקטיבי. תפקידו של ארכיטיפ זה, כפי שהוא משתקף באגדות וסיפורי העם, הוא להופיע ולסייע בידי הגיבור והגיבורה בשעה שהלה ניקלע למצב קשה וחסר תיקווה.

כשאין לגיבור כל דרך וסיכוי לפתור את הבעיה מולה הוא ניצב, מופיעה לפתע רפלקציה עמוקה או הבהוב של רעיון, ישות רוחנית תוך נפשית כלשהי, המחלצת אותו מהסבך חסר הסיכוי. כאמור, דמות זו היא דמותו של הזקן הנבון, שכולו כוונות טובות. הידע אותו יעניק הזקן יוביל את הגיבור להצלחה המודעת של משימתו.

על פי יונג, יקבל הגיבור את יעוצו של הזקן החכם, רק לאחר שכבר החל במסע האינדיבידואציה שלו. ולכן, השאלות הראשונות אותן שואל תמיד הזקן קשורות לתהליך הזה: מי? למה? מהיכן? לאן? כל זאת, על מנת לעורר התבוננות עצמית והנעת כוחות נפשיים.

בסדרת הספרים על 'הארי פוטר' אנו מוצאים הן את הגיבור - הארי בעצמו, והן את הזקן החכם - דמבלדור, מנהל בית הספר לקוסמים. הארי הוא זה שנועד לצאת לקרב חייו נגד נסיך האופל, אך הוא נתמך על ידי דמבלדור הפועל בעיקר מאחורי הקלעים.

ארכיטיפ העצמי

זהו הארכיטיפ המרכזי והמשמעותי ביותר, והוא מייצג את הנטייה של כל אדם לגדילה, לשיפור עצמי ולהגעה למושלמות אישית. העצמי מייצג את הגרעין האישיותי של האדם אשר הוא נועד להיות, בתהליך שמטרתו הסופית היא הגשמה עצמית. תהליך זה מתרחש, ובאופן אידאלי גם מושג אחרי היווצרותם של מרכיבי האישיות האחרים, במהלך אמצע שנות החיים.

יונג כינה את העצמי "האלוהים שבתוכנו", אם כי חשוב לציין שלא מדובר על המציאות המטפיזית של קיום האלוהים או שלילתו, אלא על קיומו הפסיכולוגי בתוכנו כבני אדם. כמו כל הארכיטיפים, גם העצמי מיוצג בתרבות במגוון של צורות, אך המייצגת המובהקת ביותר שלו היא המנדלה, סמל של צורות גיאומטריות המייצגות שלמות ואיזון. בנוסף, מיוצג ארכיטיפ העצמי בתרבות גם באמצעות דמויות היסטוריות אשר הגיעו לשלמות עצמית, כגון – ישוע, בודהה וקרישנה.

לסיכום

הביוגרפיה של יונג מהווה דוגמא נהדרת לאופן שבו החוקיות הביוגרפית, באה לידי ביטוי בחייו של היחיד, וכיצד היא משרתת את התפתחותו דרך תיקון העבר מחד, ובניית הייעוד העתידי.

יונג, כמו שטיינר, התייחס אל האדם כאל ישות משולשת, בעלת גוף, נפש ורוח, וגרס כי באמצע החיים קיימת נקודת מפנה קריטית, היכולה לאפשר את המשך התפתחותו של האדם. כאמור, על-אף שיונג התעניין בשאלת החיים לאחר המוות, הוא מעולם לא חצה את הסף הזה באופן מלא.