image
פרק רביעי- גיל 33
בשיעור זה נדון בגיל 33, גיל ההיפוך. על מנת להבין את המשמעות של גיל זה, עלינו להכיר חוק קוסמי אשר הוזכר כבר בשיעורים קודמים, המכונה 'חוק השיקופים'. גיל 33 מהווה שיקוף של גיל 9, ובהמשך, יהווה גיל 54 שיקוף של שניהם. כל שיקוף הוא חזרה מסוימת על האירוע המוקדם יותר (במקרה זה גיל 9), אך ברמת תודעה גבוהה יותר.
חוק השיקופים
חוק השיקופים באבולוציה של העולם ובחיי בני האדם הנו תופעה מסתורית ביותר, והוא מהווה מפתח מרכזי להבנת הביוגרפיה של האנושות ושל היחיד. בנוסף לקשרים הכרונולוגיים בין התקופות העוקבות בחיי האדם והיקום, קיימים קשרים בין תקופות שאינן עוקבות, אך המתייחסות זו לזו בחוקיות מסוימת. 
חוק השיקופים מצביע על העובדה שכל התרחשות בעולם מופיעה יותר מפעם אחת, ובכל הופעה מחודשת מתקיימת רמת תודעה שונה, גבוהה יותר. השיקופים מתרחשים החל מהמעגלים הפלנטריים הרחבים ביותר: חזרתה של התגשמות הפלנטה שלנו, פלנטת האדמה, שבע פעמים, דרך עידנים (תקופות התרבות הגדולות), תקופות תרבות קטנות, וכלה בביוגרפיה של חיי האדם. 

בשיעור הזה נתמקד בשיקופים הקיימים בביוגרפיה של היחיד, ולא נעסוק בשיקופים הקיימים במעגלים הרחבים יותר. פענוח הסוד האוקולטי (הנסתר) של חוק השיקופים מעניק לנו כלי רב עצמה להבנת ההתפתחות של העולם והאדם, הן בדיעבד והן כהתבוננות על העתיד. כך הופכים החיים הקוסמיים והחיים הביוגרפים-אישיים לשלמות אחת, המקושרת דרך עבר, הווה ועתיד והמתפתחת ללא הרף. 

חוק השיקופים – משל הטלגרף

"הנכם מכירים פחות או יותר את מכשיר הטלגרף. אתם יודעים שהחוטים המחברים בין המכשירים השונים נמשכים ממקום אחד לשני. גם ללא ידע עמוק על הדברים הללו ניתן להבין שהכוח המפעיל את המכשיר קשור לכוח הזורם דרך החוטים. אולי אתם יודעים שיש גם קשר למטה באדמה, שהקצוות של החוטים קשורים עם האדמה. אבל הקשר התת-קרקעי הזה אינו נראה לעין, משום שהוא מתרחש בידי כוחות מסתוריים למדי הנוצרים על ידי האדמה עצמה. דבר דומה מתקיים כמסתורין עמוק בהתפתחות האדם. בהיסטוריה ניתן לראות את החוטים הנארגים המונחים בעולם הסמוי מהעין. באמצעות ההיסטוריה ומדע הרוח, ניתן לעקוב אחר מה שהתרחש במצריים העתיקה. ניתן לראות כיצד חוטים של תרבות נמתחים מיוון העתיקה, רומא, הנצרות, עד לזמננו אנו. כל זה מכוון על ידי סוגי קשרים המתרחשים על האדמה - אך קיימים גם חוקים חבויים, כוחות תת-קרקעיים הפועלים פחות או יותר ישירות ממצרים העתיקה לתוך התקופה שלנו. סודות יוצאים מן הכלל נחשפים בפנינו כאשר אנו עוקבים אחרי הקשרים אלה, ובוחנים אותם לאורכם ולרוחבם."
Steiner, Universe, Earth and Man, 1908 
image
האימוג'י - צד הצל הנפול של כתב החרטומים המצרי הקדום
רצף ההתפתחות של הקוסמוס והיחיד מבוסס על  הספרה  שבע. בחוק השיקופים אנו מוצאים את סדר ההשתקפות הבא:

1--------7
2------- 6
3-------5
 4

שלב 4 - הוא שלב ההיפוך, ואין לו שיקוף.
כך אנו מוצאים שהתקופה שלנו, התקופה הפוסט אטלנטית החמישית, היא שיקוף של התקופה השלישית - המצרית, כלדית בבלית. יש היבטים רבים לחקירה של שיקופים אלו; אחת הדוגמאות היא הכתב ההיגרוליפי של המצרים מול "כתב" האימוג'ים של תקופתנו.    
image
טבלת השיקופים המופיעה למטה, מתייחסת לאופן שבו משתקפים הגילים בביוגרפיה של האדם היחיד. כפי שניתן לראות, הטבלה מחולקת לשלוש קטגוריות – גוף, נפש ורוח. כלומר – כל אירוע שנחווה בתקופת הגופים (21-0) , ישתקף בתקופת הנפש (42-21) ופעם נוספת בתקופת הרוח (63-42), כשבכל שיקוף רמת התודעה עולה. 
האירוע הראשון נחווה בתודעה גופנית, הישרדותית, כשעל-פי רוב התגובה אליו תהיה פעולה, עשייה. השיקוף שלו בתקופת הנפש יבוא לידי ביטוי דרך תודעה אסטרלית, שהיא תודעת כאב. יעלה רגש של כאב, הקשור גם לאירוע המקורי (21-0), ואשר לא נחווה בזמן האירוע ההוא באופן כל כך עמוק.
בשיקוף המתרחש בתקופה השלישית – התפתחות איברי הרוח (63-42), האדם יוכל לראות את האירוע בהקשרו הנכון לביוגרפיה כולה, ובדיעבד להבין גם את האירועים הקודמים. פענוח זה דורש התייחסות תודעתית אובייקטיבית, שאינה נסמכת על סימפטיות ואנטיפתיות של הנפש - וכן חשיבה יצירתית, המשלבת בתוכה רמות הכרה רוחניות נוספות: אימגינציה, אינספירציה ואינטואיציה.  
בעוד שהתודעה הגופנית והתודעה האסטרלית עולות אצל כל אדם באופן טבעי, כולנו מרגישים כאבים פיזיים ונפשיים, התודעה הרוחנית אינה מתפתחת באופן טבעי; היא תלויה בעבודה הרוחנית-תודעתית אותה עושה האדם עם עצמו – ומהווה פרי שלה.

טבלת השיקופים בביוגרפיה של האדם



גוף 0-21

נפש 21-42

רוח 42-63

21 השנים הראשונות הן רקפיטולציה (חזרה בתמצית) של גלגול קודם. האירועים נחווים דרך תודעה גופנית, הישרדותית. 


האירועים נחווים דרך תודעה נפשית, תודעת כאב, ניתן להרגיש את הרגש שלא הורגש באירוע המקורי. 

האירועים נחווים דרך תודעה רוחנית – קיימת אפשרות לראות את התמונה השלמה, להבין את משמעות האירוע בהקשר הביוגרפי והקרמתי.

0

42

63

1

41

62

2

40

61

3

39

60

4

38

59

5

37

58

6

36

57

7

35

56

8

34

55

9

33

54

10

32

53

11

31

52

12

30

51

13

29

50

14

28

49

15

27

48

16

26

47

17

25

46

18

24

45

19

23

44

20

22

43

21

21

42

image
מידע למתודת עבודה 1
  • התבוננו בטבלת השיקופים ובחרו שניים או שלושה גילים נוספים (בהתאם לגילכם), המופיעים בטבלה, ומשתקפים זה בזה.
    א)     זהו את האירוע שהתרחש בכל אחד מהגילים וכתבו אותו.
    ב)      נסו לזהות את הקשר בין האירועים, ובאיזו מידה היתה שם עליה ברמת התודעה. צריך לציין שגם הכאב הנו שלב במודעות. כאשר איבר כואב לנו אנו מתעוררים לקיומו. כמו כן, כאשר הכאב מתרחש בנפש, מתעוררת הנפש לדבר מסוים, גם אם היא עדיין לא מבינה אותו כחלק משלם.
image
דניאל זהבי – 'המוות לפני הקימה לחיים' 
שאלת אמצע החיים

שאלת אמצע החיים

שאלת אמצע החיים היא השאלה המשמעותית ביותר בחיים האנושיים, והבנתה פותחת עבורנו שער רחב להכרת עצמנו, האחר והעולם.
על מנת שנוכל להתעמק בשאלת אמצע חייו של האדם, עלינו תחילה לשאול  – מיהו האדם? מי היא הישות האנושית, אותה אנו רואים בתחילת חייה כעולל רך, ועד לזקנתה?
בספר בראשית מתואר סיפור בריאת האדם בשני פרקים, פרק א’ ופרק ב’, כאשר בכל אחד מהפרקים ניתן תיאור אחר של ישות האדם.
בפרק א’ כתוב: ”ויִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ:” בראשית א’ כ”ז

image
ואילו בפרק ב’ כתוב: “וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה” בראשית ב’ ז. 
האדם הוא ישות רוחנית בדמות האלוהות, אך בו זמנית הוא ישות של “עפר”, ישות של חומר; ובין הרוח לחומר קיימת ”הנפש החיה”, נאמר, אם כן – האדם הוא ישות גוף-נפש-רוח.
משימתו הייחודית של האדם על פני האדמה היא לנהל דיאלוג בין רוח לחומר – שתי מהויות השונות זו מזו בתכלית השינוי – ולאפשר לרוח להתמיר, לשנות ולהגביה את ישותו החומרית נפשית של האדם, ובכך יממש האדם את עצמו ואת ייעודו. ביהדות מתואר האדם כ  – נזר הבריאה; הקוסמוס כולו מתבונן אליו בחיל ורעדה  – האם יצליח במשימה בלתי אפשרית זו, משימה שהיא נחלתו בלבד  – חיבור בין שתי המהויות? זוהי משימתו של האדם וזה גם ייחודו  – שילוב הרוח והחומר בתוך ישות אחת  – הישות האנושית.
החומר והרוח זקוקים זה לזו באופן הדדי; לא רק החומר זקוק לרוח על מנת שיהיה חי, אלא גם הרוח זקוקה לחומר, על מנת שתכיר את עצמה דרך השתקפותה בו. כל רעיון או אידיאה, הנשארים בגדר מחשבה – הם חד-צדדיים.
תהליך הטמעת הרוח בתוך החומר והגבהת החומר בחזרה למקורו, מתרחש בביוגרפיה של האנושות כולה ושל האדם כאינדיבידואל, בשני מהלכים.
* המהלך הראשון: מהלידה ועד מחצית החיים (גילאי 33-42 בערך) התגשמות הרוח בתוך החומר. 
* המהלך השני: יציאה מהתגשמות, חזרת האדם והאנושות למקורם הראשוני.
המחצית הראשונה בחיי אדם – בניית הכלים

המחצית הראשונה בחיי אדם – בניית הכלים

למעשה, עד אמצע החיים, אנו, כבני אדם, מקדישים את חיינו למשימת הגשמת הרוח בחומר. תהליך זה קרוי בשפה האנתרופוסופית בשם – אינקרנציה
הדבר הראשון אותו עושה התינוק בלידתו הינו הנשימה; הנשימה היא הכנסתה של הרוח לגוף האנושי, ותחילתו של “רומן” מתמשך בינה לבין הגוף. בזמן הלידה, מתגשמת הרוח הנצחית של התינוק בגופו, ומתחילה ללמוד את העולם הארצי ואת חוקיו, תוך שהיא מתגלה בישות אנושית אחת אינדיבידואלית. זהו תהליך של הפרדה, יציאה מהאחדות הראשונית, על מנת להתחיל במסע להכרת העצמי כאינדיבידואל נפרד וחופשי.
כך, במהלך המחצית הראשונה של חיינו אנו בונים את עצמנו כבני אדם ארציים. בחברה המערבית, וישראל בתוכה, בא הדבר לידי ביטוי דרך גדילה, התחנכות בגנים ובבתי ספר, מציאת מקומנו בקבוצת השווים, יצירת זוגיות, לימודים, טיול, משפחה, בית, רכישת מקצוע, ועשיית קריירה. זהו ‘המסלול’ הכללי, בו משתלב כל אחד מאתנו, בהתאם לחייו ולגורלו האישיים.
בשנים אלו אנו פוגשים את גורלנו, הבא לקראתנו דרך האנשים אותם אנו פוגשים וגם דרך התנסויות, מחלות, משברים וכדומה… אנו מכוננים את עצמנו כישות נפרדת ועצמאית, שיצאה מהרחם האימהי ונתונה לתהליך מתמיד של פרידה מהשלמות; תהליך זה גם מפגיש אותנו עם תחושות של ניכור ובדידות.
אך החיכוך עם העולם, וזאת בתנאי שאכן התחככנו ולא ברחנו ממגע אתו, מאפשר לנו לבנות כלים קוגניטיביים, רגשיים ואחרים להכרת עצמנו ולהכרת העולם – כלים אשר ישמשו אותנו בחלק השני של חיינו, לשינוי, להגשמה עצמית, להגשמת ייעודנו ותכליתנו.
מבחן האדמה

מבחן האדמה

הגילים 30-33 מכונים בביוגרפיה: שלוש השנים של מבחן האדמה. בגילים הללו מתחיל המאבק האנושי למציאת 'בעל- הבית' שבתוך ישותנו. עד לגיל הזה שולט כוח העבר, כוח הדם, כוח הנפש. בגילים הללו צריך בהדרגה להיכנס יותר ויותר לתמונה הכוח של 'האני', כוח הרוח, כוח העתיד. אלו השנים שבהן גם כוחות הבנייה של הגוף מתמעטים וכוחות ההרס מתגברים. 

בגיל 31.5 האדם מכונה: אזרח האדמה. בגרף של 63 שנות הביוגרפיה זהו גיל האמצע, נקודת הציר. זהו השלב שבו האדם נמצא הכי עמוק בתוך החומר, הכי עמוק בתוך ההתגשמות, והוא מכונה מבחן האדמה, משום שהשאלה היא האם האדם ימשיך וירד עוד למטה, אל תוך החומר, אל ההזדהות עם החומר, ואז הרוח תתכלה, יחד עם החומר, או שיחול שם היפוך, כשנקודת ההיפוך מתרחשת בגיל 33.
image
מידע למתודת עבודה 2
  • היזכרו בשנים הללו בין 30 ל-33, ובגיל 31 וחצי בפרט, ונסו לתאר, באיזה אופן באה לידי ביטוי בחייכם 'הירידה אל החומר'?
גיל 33 - "לך לך"

גיל 33 - "לך לך"

גיל 33 מכונה בטרמינולוגיה הביוגרפית–אנתרופוסופית בשם: גיל ההיפוך. היפוך בין מה למה?
היפוך בין הזדהותנו עם המעטפות החיצוניות העוטפות אותנו, לבין מציאת העצמי האמיתי-רוחני.
מה הן המעטפות שלנו?
נעזר במקורות, ונראה שהאב-טיפוס של עזיבת הישן וההליכה אל החדש והלא נודע, גלום בדמותו של אברהם אבינו.
בספר בראשית, פרק יב נאמר:
א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. בראשית י”ב
אומרים המפרשים: לך לך אל הארץ אשר אראך – צא ולך למקום אשר אלוהים מראה לך, לך אל הלא נודע.
ממה אדם צריך ללכת? וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה, וַיֹּאמֶר הַבֶּט-נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים–אִם-תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם; בראשית ט”ו ה
אומרים המפרשים: אלוהים מוציא את אברהם מתוך האוהל, מושך אותו החוצה על מנת שתיווצר בו גישה חדשה מזו השייכת לעבר, וכתוצאה מכך יפתחו בפניו אפשרויות חדשות הקשורות לחיבור אל הרוח, אל האינסוף.
לך לך….. אל הארץ אשר אראך. אברהם צריך ללכת לארץ לא נודעת, אך חלה עליו השגחה פרטית, אלוהים יראה לו את הדרך.
לך לך – לך לתוכך, לתיקון עצמיותך, לך למי שאתה בעצמך, לטבעך האלוהי לפני שכוסה במלבושים.
ומהם המלבושים שלנו?
מארצך – מהשפעות המקום הגיאוגרפי, הסביבה והתרבות לתוכן נולדנו, המעצבות אותנו בדמותן.
ממולדתך  הגנטיקה, התולדה, המבנה הפסיכולוגי של ההורים המשפיעים עלינו, וחורתים בנפשנו את רישומם, הפסיכולוגיה שלנו עצמנו, ומבנה הנפש שלנו.
מבית אביך  – מהקרמה של ההורים: אם הקרמה של אבי ואולי גם סבי, היא להיות בעל מקצוע מסוים, אין הדבר מחייב אותי. עלי לחפש את הייעוד שלי, ללא קשר לקרמה הקבוצתית, ולציפיות של האחר ממני.
ויוצא אותו החוצה  – היציאה החוצה לא יכולה להתרחש לבד, היא מתרחשת רק באמצעות החסד. על האדם מוטלת האחריות לבנות את הכלים על מנת שהחסד יוכל להיקלט.
אברהם עשה מהלך שאיפשר את החסד: הוא הלך מהישן לעבר הלא נודע, רק משום שאלוהים אמר לו. סיפורו של אברהם הוא הסיפור של כולנו – הדרך בה אנו משתחררים מדפוסים המעכבים אותנו; הציווי של לך לך הוא ציווי פנימי, אלוהי, רוחני, של תיקון עצמי; אנו מחויבים להיות אינדיבידואלים בכל רמ”ח אברינו.
כאשר אדם הולך לעצמיותו נחשפת בפניו החכמה האלוהית; הוא הולך למקום בו אין התחלה וסוף.
ההיפוך

ההיפוך

ע”פ מדע הרוח האנתרופוסופי, גיל 33 הוא הגיל בו ניטע הזרע לאותו: לך לך.
לאחר שבמהלך המחצית הראשונה של חיינו, נעשה המהלך הראשון  – התגשמות הרוח לתוך חיים קונקרטיים – עולה בנו שאלה שלא נשאלה לפני כן. באמצע החיים כולנו עומדים בפני צומת. בשלב זה בחיים רבים מאתנו חווים ריקנות ואף ייאוש, וזאת למרות שיכול להיות שמבחינה ארצית-חומרית-נפשית השגנו את מבוקשנו: בנינו את עצמנו מבחינת קריירה, מבחינה כלכלית, זוגית, משפחתית, ואפילו מימשנו את עצמנו באופן חלקי, הקשור יותר לזהותנו הארצית.
מתחילה להתעורר בנו כמיהה – תחילה באופן לא מודע, ללא הגדרה ושם – לחזור לכור מחצבתנו, למהותנו האמיתית שהיא רוח נצחית, ולתכלית חיינו. אנו רוצים להכיר את מהות החיים. הדבר בא לידי ביטוי בשאלות המתחילות לעלות: מי אני? האם הישגיי עד כה מספקים אותי? האם חיי ימשיכו להתנהל באותו האופן עד יום מותי? האם אני מגשים את עצמי? על מה אני אמור לוותר מעכשיו? האם אני מוכן לוותר? ושאלות נוספות הקשורות להגשמת העצמי.
נקודת אמצע זו בחיינו היא נקודה קריטית, ובמובן מסוים תקבע את המשך חיינו; אם נחזור למקורות, נוכל לומר שזוהי תקופת “המדבר”.
כשבני ישראל יצאו ממצרים, מבית עבדים (והאין כולנו עבדים למבנה נפשנו, להרגלינו ולדפוסינו הישנים?), היה עליהם לעבור דרך תקופת המדבר, על מנת להגיע לארץ המובטחת. הניסיון לא צלח, והם התלוננו למשה שיחזיר אותם למקום, אותו הם כינו “סיר הבשר” – לעַבָר, למצרים, שמנקודת מבט של המדבר נראתה  נכספת, מקום הראוי לחזור אליו.
מכיוון שלא החזיקו מעמד בתקופת ביניים זו בין הישן לחדש, נגזר עליהם ללכת במדבר ארבעים שנה ולמות בו. דור העבדים מת במדבר, ורק דור חדש, חופשי ממצרים, יכול היה להיכנס לארץ המובטחת.
על מנת שניכנס לארץ המובטחת עלינו “למות לישן”. מוות לישן הוא תמיד הקרבה; אנו נדרשים להקריב חלק נכבד ממי שאנו, מהמבנה הפסיכולוגיה שלנו, ומתבניות אחרות – איתם אנו מזדהים, ועל פיהם אנו חיים ומגדירים את עצמנו.
מבלי שיתרחש מוות, לא תתכן תחייה; על הישן לפנות מקום לחדש. ועל מנת להגיע לחדש חייב להתרחש מעבר דרך הכאוס, ה”לא כלום”, המוות.
הבריאה עצמה נוצרה מתוך הכאוס, מתוך התוהו ובוהו:
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. ב וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. בראשית א’ א
גם בביוגרפיה האנושית, ההיחלצות מהכאוס, מהתהום, מהשממה, מהכאב, מהסבל – ומכל מה שהם מעוררים בנו, יכולה להתרחש רק דרך: “ורוח אלוהים, מרחפת על פני המים” – כלומר, דרך המהות הרוחנית שבתוכנו, שכמו עוף החול, נולדת מחדש מתוך האפר. תהליך המוות והלידה מחדש מתרחש בנו, בני האדם, החל מאמצע החיים.
image
מידע למתודת עבודה 3

  • חשבו על גיל 33 שלכם (שנת ה 33 ולא בהכרח התאריך המדוייק )

    נסו לזהות אירוע שאירע לכם סביב גיל 33. אין הכרח שהאירוע יהיה דרמטי, כל עוד הוא נחווה עבורכם כמשמעותי.
     תארו את האירוע בפירוט, את ההתרחשות שלו מבחינת העובדות, וכן את הרגשות שהתעוררו בעקבותיו.

    במבט לאחור - כיצד היווה אירוע זה את הזרעים לתחיה חדשה ? באיזה אופן היווה אירוע זה את המעבר דרך המוות על מנת שהחדש יוכל להכנס ? 
    מהו הישן(העבר) שהיה עליו למות?  






גיל 33 מהווה נקודת מפנה קריטית בביוגרפיה של האדם. כאן נטמן הזרע לעתיד. עיניו הרוחניות של האדם מתחילות להיפתח לקרמת העתיד שלו, לאמת, לישותו הרוחנית השלמה.

גיל 33 מהווה אם כן נקודת מפנה, אבל זו נקודת מפנה סמויה

בגיל 33 נטמנים הזרעים הראשונים לשינוי אפשרי שיוכל לבוא לידי ביטוי מלא יותר רק לקראת סוף השביעון השישי, בגיל 42 ובאופן מלא עוד יותר בגיל 49, הרבה פעמים בצורת משבר. אמצע החיים הוא זמן של בחירה. שינוי הוא בגדר אפשרות. אבל ללא רצונו של האדם, והשקעת מאמץ בכיוון של השינוי, לא תתרחש מטמורפוזה בחייו. כאן המקום לדבר על בחירה חופשית, על השפעת הרצון האנושי על הרצון האלוהי: "הכל צפוי והרשות נתונה". ללא בחירה חופשית לא ניתן לדבר על טוב. אם האדם אינו מתייצב הן  בפני הרע, והן בפני הטוב – לא ניתן לדבר באמת על בחירה או  על האדם כעל ישות עצמאית בעלת אני אינדיבידואלי. הבחירה קיימת תמיד, גם במצבים הקשים ביותר.

דוגמא לכך היא סיפורו של ויקטור פרנקל, כפי שנראה בסרטון בהמשך השיעור.


בגיל 33 מתרחש בחיי האדם אירוע מיוחד ומשמעותי, ספציפי ומובחן.

במאמר 'גיל 9 בראי הביוגרפיה' מאת אורנה בן דור (מצורף קישור למאמר המלא בהמשך), נאמר, שכתוצאה מהאירוע המשמעותי שמתרחש  בגיל 9, בוחר הילד לחיות את חייו תוך ויתור על חלק מישותו השלמה. הדבר נעשה באופן לא מודע וזאת על מנת שלא לחוש את תחושת הבדידות ואת פחד המוות, המתעוררים בעקבות האירוע המיוחד לגיל זה.


גיל 33, כזרע לעתיד הנזרע במסתרים, הוא הגיל בו האדם יכול לוותר על ההגנות שלו ולבחון את חייו עד כה. זאת במידה והוא יעיז להסתכן, לפגוש את הבדידות, את הכאב, את הרגשות הלא נעימים, אותם הוא לא יכול היה לפגוש בגיל 9.


השאלה העומדת בפני האדם בגיל זה היא: האם לתת אמון בתהליך החדש המתחיל, ולהעז ללכת בעקבות דחף הפעולה החדש? 


גיל זה מזמין את האדם להתבוננות עצמית כאומר: "ראה, כאן טמון זרע לישותך השלמה והחופשית. שים לב, מעתה ואילך עליך לשאוף לדעת את האמת הקרמתית על עצמך ועל החיים, וזאת על חשבון הביטחון הקיומי וההישרדות ששרתו אותך במחצית הראשונה של חייך. עד עתה פעלת מתוך הממד הסובייקטיבי, הנפשי, הארצי, מתוך ישותך הבלתי חופשיה – מתוך קרמת העבר שלך. כעת עליך להתחיל להשתחרר מכל מה שכובל אותך: דעות קדומות, רעיונות שגויים, פרשנות שגויה לאירועי גורל, השלכת 'הרוע' שלך על אנשים קרובים ורחוקים, האשמת האחר במה שקורה לך ועוד. כל אלו היו נכונים לזמנם, שרתו את הביטחון הקיומי ואת ההישרדות הבטוחה שלך בעולם.


מכאן ואילך, נדרש ממך תהליך של ויתור הולך וגובר על ההזדהות החזקה שלך עם הישות הארצית החומרית-נפשית, ועם 'הרכוש' אותו צברת בשנים הקודמות, כשביססת את חייך הארציים על פני האדמה."


קארל גוסטב יונג, הפסיכיאטר השוויצרי הנודע בן המאה העשרים, טבע את המושג 'פרסונה' בהקשר הפסיכולוגי. 

להבדיל מהמהות הנצחית של האדם, הפרסונה היא האישיות שלו. פרסונה יכולה להיות מקצוע, מעמד, מגדר, דעות, וכל דבר המגביל את התפתחותו הרוחנית של האדם בהתפתחותו ומהווה רק מעטפת לאני הרוחני-אמיתי שלו. כל מה שהאדם מזדהה אתו, כגון – 'אני עו"ד מפורסם' ,'אני עשיר' ,ואפילו: 'אני חסר כוח רצון', 'אני דחוי' וכו'. עוד על יונג - בפרק הבא פרק 5 ביחידת 'הנפש'. 


באמצע חייו, על האדם להתוודע לפרסונה שלו ולהפסיק להתייחס אליה כאילו הייתה האני השלם, הוא-עצמו. בהדרגה, עליו להתחיל לוותר עליה – תחילה בינו לבין עצמו, גם אם עדיין לא כלפי העולם. אין הכוונה בהכרח בשינוי חיצוני של אורח החיים, אלא בהשתנות פנימית, שבתורה מובילה את האדם לשינויים החיצוניים ההכרחיים.

image
מידע למתודת עבודה  4
  • ההיפוך של גיל 33 כרוך בתחילת הפרידה מהפרסונה.[1]האדם מתחיל להיפרד מהמסכות אשר אותן הוא עטה על עצמו במהלך חייו, אשר הגדירו אותו וסיפקו לו בטחון וזהות.
    א) ספרו על הפרסונה (מסכה) שלכם – ממה היא מורכבת? אילו מסגרות חברתיות / מקצועיות / תרבותיות חיזקו אותה? באילו גילאים היא התגבשה?
    ב) ציירו את 'המסכה' שלכם, צלמו את הציור ושלחו אותו למדריכת הקורס.
אם בגילים המוקדמים מחיר ההישרדות הוא ויתור על הישות הרוחנית השלמה, באמצע החיים החתירה לאמת היא שעומדת כנר לרגליו של האדם שרוצה להתפתח. 
במקום לברוח מהכאב המתגלה לאדם בגיל תשע, הרי שבגיל 33 הוא אמור לקבל אותו בברכה לחייו. האמת חשובה יותר מהצורך ההישרדותי, והכאב בגיל בו אנו עוסקים,נחווה כמחיר שראוי לשלמו ולשאת אותו בגאון. על האדם להסכים להסתכן בפחד המוות, לעבור דרך המוות – על מנת  להיוולד מחדש.

ארוע ביוגרפי - גיל 9 של הילה

"במהלך פעילות כיתתית במעגל בחצר בית הספר גיליתי קרע קטנטן במכנסי הירוקים באזור הברך. משום מה זה מאד הביך ובייש אותי. זכור לי שהתעקשתי לנסות להסתירו בעזרת כף ידי, כך שלא יכולתי להשתלב בפעילות המעגלית של הילדים ורק משכתי עוד יותר תשומת לב. 
חשוב לציין כי אף אחד לא לעג לי, המורה, ונדמה לי גם כמה מהתלמידים ניסו להרגיע אותי שהכל בסדר. אני חושבת שהבנתי את האבסורד שבעניין תוך כדי האירוע, אך לא הצלחתי להשתחרר מהתגובה המוגזמת הזו שעוד יותר הביכה אותי."

החלק עליו ויתרה הילה היה על החשיפה של החלק 'הפגום', הקושי, חוסר המושלמות.

בגיל 33 – הילה הייתה בארצות הברית לבדה, ללימודי הפוסט-דוקטורט. במשך כחודשיים הייתה חולה עם ורטיגו – סחרחורות, ירידה במשקל. היא הייתה בחוסר אונים מוחלט, לא יכלה להסתדר בכוחות עצמה, ונאלצה לבקש עזרה תוך חשיפת חוסר המושלמות שלה בפני עצמה ובפני אחרים. 

image
מידע למתודת עבודה  5
  • היזכרו באירוע של גיל 9 בו עסקנו בשביעון השני .
    נסו לזהות את הקשר בין שני האירועים – אירוע גיל 9 ואירוע גיל 33. האם עלו רגשות דומים סביב נושא מסוים שחזר על עצמו? 
    האם הרגשות שעלו בגיל 33, מתאימים גם לאירוע גיל 9, לו הייתה לילד אפשרות להרגיש באותו האופן? 
    האם הסכמתם להיפרד מהפרסונה שהגנה עליכם? (זכרו, מדובר בזרע, בדרך כלל בלתי מודע, שאת השפעותיו ניתן יהיה לראות בשנים לאחר מכן, ובמיוחד לקראת גיל 42).