image
שיעור 5 - חלק ב' - אהרימן
אהרימן - מתוך פסלו של שטיינר - 'נציג האנושות'
image
"מאמצע התקופה האטלנטית ואילך התקרב לאדם יריב השונה לחלוטין באופיו מלוציפר, הינו הישות המפיצה ערפל וחשכה כה רבים מסביב לכושרות החישה של האדם עד שאין הוא עושה מאמץ ואינו מגלה שום דחף לרדת לשורשי הרזים של עולם החושים. אם תתארו לעצמכם שתחת השפעתו של לוציפר נהיה עולם החושים כמסך, נהיה העולם הפיזי, כל כולו, בהשפעתה של הישות האחרת הזאת, כמו עור מעובה, החוסם כליל בעד העולם הרוחי. אהרימן אחראי על תפיסתו של האדם את עולם החושים כעולם חומרי. אהרימן אחראי על ההתעבות של הרוח והפיכתה לחומר. הוא זה המביא אל ממלכת האדם את המוות וההרס."

שטיינר, 'מפיסטופלס ורעידות אדמה', GA 117

אהרימן מפתה את האדם לנתק את החשיבה שלו מהרוח ובכך לאבד את היכולת לזהות את המהות הרוחנית הקיימת מאחורי כל דבר בעולם הארצי.

מיהו אהרימן?

בסוף עידן אטלנטיס, רבים מהמתקדשים סטו מדרכם והשתמשו בכוחותיהם הרוחנים כמאגיה שחורה. כבר אז החלה השפעתה הישות אותה תאר המתקדש הפרסי הקדום,זרתוסתרא בשם: אנגרה מאיניו - אהרימן.לראשונה צוין קיומו של אהרימן בפרס הפרה-היסטורית, על ידי המנהיג הפרסי המקודש, זרטוסטרא. בתקופת הודו-הקדומה, התקופה הפרה-היסטורית הראשונה לאחר שקיעת אטלנטיס (אירוע המבול), עדיין לא חל פיצול בין אלוהי האור לאלוהי החושך. הייתה זו תקופה בה הקשר לרוח היה דומה עדיין למה שהוא היה באטלנטיס, וההודים הקדומים כמהו מטבעם לעולם הרוחני. תקופה זו הייתה מושפעת יותר מלוציפר. 
בתקופת פרס-הקדומה, החלה השליטה על עולם החומר, והתרבות הייתה מכוונת יותר לעולם החושים ולשליטה בו בעזרת מאמצעים אנושיים. זוהי התקופה בה אהרימן פעל יותר מאשר לוציפר.
 
אהרימן היה ידוע  בתרבויות העתיקות בשמות השונים, כישות אלוהית שנפלה. בעם העברי הוא מוכר כשטן שפיתה את איוב, כמפיסטופלס. 
הוא אותה הישות עליה כתב הסופר, הפילוסוף והמשורר הגרמני גתה בספרו החשוב 'פאוסט',כישות הלופתת את האדם בגרונו, מבלי שהוא ירגיש: 
"הקטנים שבעם לא יחושו בשטן, על אף שתופסם ומחזיקם בצווארונם".
בעוד לוציפר העניק לאדם כוחות הרסניים הקשורים במים ובאוויר (המבול), אהרימן כפה עליו את השפעתם של כוחות איומים בהרבה, כוחות של אש שיתבטאו בצורה הרסנית ומפחידה בציביליזציות העתידיות. 
אהרימן הוא רוח השקר, רוח הכזב וההונאה, הרוח הכופה על האדם להאמין רק בעולם החושים ולהתנתק ממקורו של עולם החושים, העולם הרוחי. 
בעוד שהשפעותיו של לוציפר על האדם נעשות על גופו האסטרלי, רגשותיו, תאוותיו ומאוויו, נדחק אהרימן לתוך גופו האתרי (הנפש-השכלית), וכוחותיו שפלים אף יותר מאשר השפעותיו של לוציפר. השפעותיו יכולות להשפיע על האדם לשימוש בלתי נאות בגוף הפיזי לרכישת כוחות אוקולטיים. זוהי סטייה חמורה ביותר. 
אהרימן גורר את האדם לממלכה תת-אנושית. בימינו הוא בא לידי ביטוי בסינגולריה בין הישות האנושית למכונה.
"בעולם התחתון לומד האדם להכיר את הישויות הרוחיות שצוינו, בכך שהוא מעתיק את נקודת המבט שלו כביכול לעולם העליון. סוג אחר של הישויות הללו מתואר בכך שמוצאים בהן את הסיבה, מדוע חווה האדם את עולם החושים כעולם חומרי, מטריאליסטי. הוא מכיר בכך שכל החומרי הנו לאמיתו של דבר רוחי, ושפעילותן הרוחית של הישויות הללו מעבה ומקשה את הרוחי של עולם החושים לחומר. עד כמה שכינויים מסוימים אינם אהודים כיום, משתמשים בהם למה שרואים כאמיתי בעולם הרוח. משום כך יקראו כאן הישויות הגורמות להתעבות זו של עולם החושים, בשם הישויות האהרימניות. 


בנוגע לישויות האהרימניות הללו מתגלה עוד, שסביבתן המקורית היא ממלכת המינרלים. הישויות הללו שולטות בממלכת המינרלים באופן זה, שהן מביאות להתגלות מלאה בממלכה זו את מה שהן עצמן מהוות על פי טבען. בממלכת הצמחים ובממלכות הטבע הגבוהות הן מבצעות דבר מה אחר. נוכל להבין את הדבר הזה רק אם נסתכל על סביבת העולם האלמנטרי (העולם האתרי). גם העולם האלמנטרי מופיע, כשהוא נראה מהסביבה הרוחית, כהשתקפות של סביבה רוחית זו, אולם עצמאותה של תמונת ההשתקפות בעולם האלמנטרי אינה כה גדולה כמו זו של עולם החושים הפיסי. בעולם זה שולטות הישויות הרוחיות מסוגן של הישויות האהרימניות פחות מבעולם החושים. 

אך הישויות האהרימניות הללו מפתחות מתוך העולם האלמנטרי, בין השאר, גם את הפעילות המתבטאת בהרס ובמוות של הקיום. ניתן לומר באותה מידה שמשימתן של הישויות האהרימניות ביחס לממלכות הטבע הגבוהות היא להביא את המוות. עד כמה שהמוות שייך לסדר ההכרחי של הקיום. משימתן של הישויות האהרימניות מבוססת על הסדר הזה.

אך כאשר מתבוננים בפעילותן של הישויות האהרימניות מסביבת הרוח, חווים כי לפעולתן אל העולם התחתון קשור דבר-מה נוסף. בעת שעולם זה מהווה את זירת פעילותן אין הן חשות עצמן קשורות לסדר שהעניק להן את כוחותיהן כשפעלו בעולם העליון, בו נמצא מקורן. בעולם התחתון הן שואפות לעצמאות שאינה יכולה להיות ברשותן בעולם העליון. עצמאות זו מתבטאת במיוחד בפעולתן של הישויות האהרימניות על האדם, במידה שהאדם מהווה את ממלכת הטבע הגבוהה ביותר בעולם החושים. הן שואפות להפוך את חיי הנפש האנושיים – עד כמה שהללו קשורים לקיום החושני של האדם – לעצמאיים, לנתקם מהעולם העליון ולספחם לחלוטין לעולמן-הן. 

מקורו של האדם כנפש חושבת בעולם העליון. הנפש החושבת שהפכה נראית מבחינה רוחית נכנסת גם לעולם עליון זה. החשיבה המגיעה להתפתחותה בעולם החושים וקשורה אליו, מקבלת בו את מה שניתן לציין כהשפעתן של הישויות האהרימניות, המבקשות כביכול לתת לחשיבת החושים בתוך עולם החושים מעין קיום תמידי. בעוד שכוחותיהן מביאים את המוות, הן שואפות לנתק את הנפש החושבת מהמוות ולתת רק למהותו האחרת של האדם לזרום אל ההפיכה לאין. כוח החשיבה של האדם אמור להישאר, בהתאם לכוונותיהן, בממלכת החושים וליטול קיום האמור להיות דומה יותר ויותר לטבע האהרימני. 


בעולם התחתון מתבטא מה שתואר כאן באמצעות פעילותו. האדם יכול, על-פי זאת, לשאוף לא להחדיר את נפשו החושבת בכוחות המכירים את עולם הרוח ויודעים על עצמם שהם חיים וקיימים בו. הוא יכול גם להימנע עם נפשו החושבת מהכוחות הללו ולהשתמש בחשיבתו רק לתפיסת עולם החושים. הפיתוי לכך מגיע מהכוחות האהרימנים."


שטיינר, 'דרך להכרה עצמית של האדם. סף עולם הרוח', 1998, 'על החיים הארציים החוזרים ונשנים ועל הקארמה; על הגוף האסטרלי של האדם ועל עולם הרוח; על ישויות אהרימניות', עמ' 89-91
השבת החולף אל הנצח
בעוד לוציפר שואף לגלות את הנצחי בחולף שואף אהרימן להפוך את החולף לנצחי
בפן הגבוה משמעות הדבר היא הבאת הפירות של החיים הארציים של האדם אל עולמות הרוח. זוהי משימתו הייחודית של האדם. כאשר אנו נותנים להתנסויות שלנו בעולם הארצי משמעות רוחנית, למשל, כאשר אנו מנתחים אירוע ביוגרפי ומבינים את משמעותו הרוחנית, אנו מספקים "תזונה לאלים", שכן הם אינם יכולים לעבור התנסויות אלו בעצמם, אין להם גוף פיסי, רק דרכנו הם יכולים לחוות זאת. אהרימן הוא זה המסייע במשימה זו לאדם.
הפן הנפול של הפיכת החולף לנצחי הוא הנסיון להנציח ולשמר את מה שאמור להתכלות ולהיהרס, שאינו ראוי להפוך לנצחי. הרצון לשמר "נעורי נצח" ברמה הגופנית דרך ניתוחים פלסטיים, ויאגרה וכד' מהווה דוגמא לכך.
 
"והאהרימני? מהו האהרימני? כאשר אנו פוגשים את אהרימן בעולם העל-חושי, אנו מוצאים שתכונותיו המסוימות שונות לחלוטין מאלו של לוציפר. (...) יש לו משימה אחרת באבולוציית העולם. בעוד לוציפר מגלה את כל מה שנסתר, ניתן לתאר את משימתו של אהרימן עבור עולם החושים באמירה, שבמקום שבו נמצא העולם החושי, במקום בו הוא נראה לעין – שם פועל אהרימן. אבל הוא חודר אל העולם באופן בלתי-נראה, על-חושי. כיצד אהרימן עוזר לנו? הוא עוזר לנו רבות בעולם הפיזי. הוא עוזר לכל נפש. אכן, הוא עוזר לכל נפש לשאת לעולמות הגבוהים כמה שיותר מעולם החושים, ממה שפועל רק בעולם החושים – משום שעולם החושים קיים למטרה כלשהי ואינו רק מאיה גרידא. עולם החושים פועל כבמה לאירועים אותם הישויות יכולות לחוות, והדבר הנחווה נחקק וחייב להינשא לעולמות העל-חושיים. הכוח לשאת לנצח את מה שהנו בעל ערך בקיום החושי הוא הכוח השייך לאהרימן. להחזיר את הרגע החולף לנצח, זה בכוחו של אהרימן. משום שבקשר ליחסים בין הנפש האינדיבידואלית לאהרימן, צריך לקחת בחשבון דבר אחר. מה שבני האדם חווים קודם כל בקיום החושי הנו בעל ערך אינסופי עבורם, ואינני חושב שאתקל בהתנגדות רבה אם אומר שבדרך כלל, הלהט והנטייה לשמר בקפידה את מה שאנו חווים בקיום החושי ולשמור את זה עד כמה שניתן עבור הנצח, גדול בהרבה מאשר הנטייה השנייה, כלומר – להוריד למטה לעולם החושים את כל מה  שניתן מעולמות הרוח החבויים. האדם אוהב את עולם החושים באופן טבעי ומובן, והיה רוצה לקחת אתו הרבה עד כמה שניתן לתוך הקיום הרוחני. אמונות דתיות מסוימות – על מנת לנחם את החסידים שלהן – אומרות להם שהם יכולים לקחת איתם לתוך עולמות הרוח את כל מה שקיים בקיום החושי. ללא ספק, הן אומרות זאת משום שבלא-מודע קיימת בהן הבנה לכך שבני האדם אוהבים מאוד את מה שיש בקיום הפיזי. 

זה מה שאהרימן שואף לחולל בכוחו, שכל מה שיש לנו כאן יוכל להינשא אתנו לתוך עולמות הרוח. הנטייה והתשוקה לשאת את הפיזי לתוך העל-פיזי, שתיהן חזקות ועוצמתיות בנפש. לא קל להיפטר מהן כאשר – דרך מוות או התקדשות – אנו מתרוממים מעולם החושים לתוך העולמות הגבוהים יותר. "

שטיינר, 'התקדשות נצח והרגע החולף', 2019, הרצאה 6, עמ' 114


חיי נצח פיסיים

שאיפתו של אהרימן הינה לייצר "חיי נצח פיסיים" עליי אדמות. במידה ולא יהיה מוות פיסי לא תהיה גם "קימה לתחייה". רק דרך ההתגשמויות החוזרות והמסע של הנשמה בין התגשמות להתגשמות בעולמות הרוח יכול האדם להתעלות בכל פעם לדרגה רוחנית גבוהה יותר. אהרימן שואף להפוך את האדם ל"אדם מכונה".
"תוכלו להעריך כיצד אהרימן שואף לנכס לעצמו את מה שהוא יכול לכנותו טוב, וכיצד עדיין לא ניתן להתאים את "הטוב" הזה לסדר-העולם השלם. הבה וניקח אחת מהחיות שצריכה להשיל את עורה למען התפתחותה בעולם החושי. מזמן לזמן, היא חייבת להניח בצד את העור שלה כמעין תמונה של עצמה, ולהתקדם לצורת חיים חדשה. צריך להשליך משהו על מנת לתת לישות הנדונה אפשרויות חיים חדשות. אהרימן רוצה לשמר הכול ולמנוע מכל הנחשים מלפשוט את עורם. הוא היה רוצה להשתמש בכל דבר אשר – לדעת סדר העולם – חייב להיות מושלך. 
גם האדם שואף לעשות זאת בקיום החושי. ישנם דברים רבים שהוא היה מעדיף לקחת אתו ולא להשאירם, למרות שלדעת סדר-העולם הגבוה הם נועדו לרגע הזמני והחולף. (...) 
גם כאן, טוב ורע משחקים לתוך חייו הפיזיים של האדם כשני קטבים. האדם, כנפש, חולף דרך האבולוציה האנושית בה המשימה שלו טובה ואמיתית, והיא – לשאת מתוך עולם החושים את כל מה שהנו בעל ערך נצחי, ולהפוך אותו לחלק מהממלכה הנצחית. זוהי החובה המונחת בפניו – לקחת את האוצרות היקרים של הרגע ולהציע אותם על מזבח הנצח. 
כאשר אנו מניחים לאהרימן לעזור לנו עם האוצרות האמיתיים של החיים הזמניים, זה טוב. אך כאשר, ברגע הכניסה לעולם העל-חושי – עד אז אנו לא יכולים לראות אותו – אנו מראים לו את הנטייה שנשארת אתנו לשאת מתוך עולם החושים לעולם העל-חושי את מה שאינו בעל ערך, עבורו יש לזה ערך רב. עבור המתנגדים שלו הדבר חסר ערך. אז הוא יכול למצוא בנו כלים בעלי ערך על מנת להוביל לתוך הנצח את מה שנחפץ ונאהב כאן בקיום החושי. מכיוון שכך זה נאהב, הדבר זוכה דרכו למקום בנצח. ושוב אנו רואים כיצד בפני עצמו, מה שנובע מאהרימן לא יכול להיקרא טוב או רע. הוא הופך לטוב או לרע בהתאם לאופן בו האנשים מציבים את עצמם בפניו ונכנסים אתו למערכת יחסים."
שטיינר, 'התקדשות נצח והרגע החולף', 2019, הרצאה 6, עמ' 114
בינה מלאכותית
ההתפתחות הגדולה בתחום הבינה המלאכותית הינה אחד הביטויים החזקים ביותר ל"מפעלו הגדול" של אהרימן. 
"בייבי X" הינה יצירתו הוירטואלית של מארק סאגאר, חוקר מוח ואומן ביצירת פנים אשר יצר תינוקת ממוחשבת בעלת בינה מלאכותית אשר דמותה כדמותה של בתו כאשר הייתה תינוקת.
התחפושת של אהרימן
 

בעוד לוציפר הוא רוח-תנועה הפועלת כרוח-צורה ונכנסת לממד הזמן, אהרימן הנו רוח-צורה הפועלת כארכאי, וכך נכנסת לממד המרחב. 

"הישויות שהינן למעשה רוחות-צורה אמיתיות אך פועלות כארכאי שייכות במהותן לעולם הבלתי מרחבי. ועדיין הן נכנסות למרחב ופעילות בתוכו. והעובדה שהישויות הרוחניות שטבען האמיתי שוכן בעולמות הבלתי מרחביים בחרו להתחפש ולפעול בתוך העולם המרחבי – מאפיינת את הנטייה האהרימנית. התוצאה של זה הינה צורות העולות במרחב, אך אינן זורמות מתוך הממד הבלתי מרחבי".

שטיינר, 'רוע – מקורו ותפקידו ביקום', 2018, הרצאה 3, עמ' 58-59

הצורות אותן יוצר אהרימן אינן באות מהרוח, שהיא הממד הבלתי-מרחבי. אהרימן יוצר תבניות מתוך הממד המרחבי, שהינן אינספור שכפולים של צורת-המקור המגיעה מהרוח. 

התרבות המודרנית נשלטת בידי אהרימן. הדבר בא לידי ביטוי במִחזור של דברים, בתבניות שחוקות, בהפיכת דברים רבים לאוטומטיים וכיוצא בזה.

ניתן לראות זאת בהיבטים רבים של החיים: באמנות בלתי-מקורית, במוסיקה שחוקה וממוחזרת, בחינוך יבש ובלתי מקורי וכן הלאה.

בניגוד לצורות שחוקות, נותן שטיינר דוגמא לכוח היוצר צורה מרחבית הצומחת מתוך הממד הבלתי-מרחבי; זהו הכוח הגורם לתינוק הזוחל להזדקף ולעבור לצורת יציבה חדשה. כוח זה זורם מתוך רוחות-הצורה הנמצאות בממד הבלתי מרחבי. 

לוציפר ואהרימן, המגיעים מעולמות הרוח – יורדים למצב הווייה נמוך יותר מזה אליו הם משתייכים. 

גם בטבע ניתן למצוא ישויות 'המתחפשות' לישויות נמוכות יותר – מַמלַכות המתחפשות לממלכות נמוכות יותר. 

כך מתחפשת ישות פעילה (active) לישות סבילה (passive).

לחצו על החיצים בצדדים על מנת לצפות במצגת
imageimageimageimage
דג האבנון
דג אבנון מתחפש לאבן, וגם השם שלו דומה לאבן. התחפושת נועדה למנוע מדגים גדולים יותר לטרוף אותו, ומדגים קטנים להיזהר ממנו. כך הוא יכול לטרוף אך להימנע מהיטרפות. ניתן למצוא דגי אבנון על קרקעית הים באילת.
זחל המודד
ציפורים רבות, גם לטאות, אוהבות לבלוע זחלים טעימים. על מנת שלא ייטרף מתחפש זחל-המודד לגבעול.
שממית
השממית היא לטאה המתחפשת לקליפה של גזע העץ, עליו היא חיה. התחפושת מונעת מהחרקים לראותה; כשהם עוברים קרוב אליה, פתאום 'הקליפה' בולעת אותם. כשהשממית מתחפשת, גם ציפורים (כמו בז), האוהבות לטאות – אינן מבחינות בה, וכך היא מגנה על עצמה מפניהן.
המקלון
המקלונאים הם חרקים שגופם כצורת מקלות או גבעולים, הם "מתחפשים" למקלות. הם בעלי יכולת הסוואה טובה וצבעם משתנה על פי צבע הסביבה בה הם נמצאים.
image
נער ביפן המשמש כ"סוס" כאשר הוא מוביל ריקשה. צילום: Michelle Maria

האדם הוא צלם-אלוה ממעל, והרוח היא מהותו. באדם יש ארבע דרגות אבולוציוניות – אדם, חיה, צמח, ומינרל. 

במהלך חייו, 'מתחפש' גם האדם לממלכות נמוכות יותר ממנו. לדוגמא – כאשר הוא עובד בעבודות רוטיניות ומשעממות, הוא מתייחס אל עצמו כאל דומם, אובייקט או חיה. כאשר אדם מתייחס לזולת כאל אובייקט, הוא 'מחפיץ' אותו והופך אותו לדומם. 

כאשר אדם מתייחס לאחר כאל משרת, הוא מוריד אותו לדרגת חיה. לא בכדי קיימים הביטויים – סוס עבודה, חזק כשור.

במהלך האבולוציה, בשלבים השונים של התפתחותו, היה האדם דומם, צמח ואדם-חיה.

בתוך האדם נשארו השלבים האבולוציוניים הקודמים, והוא יכול לפעול מתוכם. התכלית של זה היא לאפשר לו, בעזרת השלבים הללו, לבצע משימות עד אמצע החיים (גיל 33), על מנת להכין את הכלים לחלק השני של חייו. לדוגמא – לעיתים, על מנת להשלים פרויקט מסוים, חייב האדם להתייחס לעצמו לזמן מה כאל 'סוס-עבודה'. 

המחצית השנייה של החיים הינה החלק הרוחני באדם, אשר מכין אותו לשלבים הבאים, הפלנטות הבאות: יופיטר, ונוס וולקן.

אהרימן הוא למעשה אקסוזי, רוח צורה – שהתחפש לישות נמוכה ממנו – ארכאי (רוח אישיות) ופועל דרכה. לפיכך, חשוב לחקור את מהות הארכאי ופעילותו, כי ניתן למצוא את אותן התכונות והמאפיינים גם באהרימן. 

"מהו הכוח אשר היה קיים ברוחות-האישיות בשבתאי-קדמון? היה זה הכוח אותו אנו מכירים באדם המודרני ככוח המחשבה. למען האמת, לא עשו רוחות-האישיות דבר בשבתאי-קדמון, מלבד תרגול כוח החשיבה שלהן. (...) הן יצרו את צורת ביצי-חום אלו משום שהן הגו את הרעיון שלהן. כוח התפיסה של רוחות-האישיות היה כמובן בעל פוטנציאל עוצמתי יותר מאשר הכוח הקיים באנושות המודרנית. מה הוא הכוח הנמצא מעבר ליכולת ליצור רעיונות ומושגים, כפי שהוא קיים באנושות המודרנית? 

כאשר מישהו יוצר היום רעיון, הוא יוצר אותו רק באסטרלי; הרעיון חודר רק עד האסטרלי, כך שלא ניתן להבחין בקיומו של הרעיון בעולם הפיזי החיצון. בשבתאי-קדמון, היו רוחות-האישיות בעלות עוצמה רבה. הן יצרו את ביצי החום הללו על שבתאי על ידי כוח המחשבה שלהן; ודרך אותו כוח עצמו הן גם השאירו אותן מאחור".

שטיינר, 'היררכיות רוחניות', 2015, פרק 4, עמ' 61-62

תחום הפעולה של הארכאי היה החום על שבתאי-קדמון, אותו הפיקו רוחות-הרצון מעצמן. חום זה הוא החומר הראשוני במערכת השמש שלנו.
על שבתאי-קדמון קיים מכלול של ישויות הפועלות יחד: הארכאי משתמשים בחשיבה על מנת ליצור את ביצי החום מהחומר ההיולי הראשוני, אותו הפיקו הכתרים (רוחות-הרצון). לאחר מכן, מקבלות ביצי חום אלו את החיוניות מרוחות התנועה, ואת האקטיביות מרוחות-הצורה. גם רוחות-החכמה שותפות בפעילות על שבתאי-קדמון.
אהרימן - שבתאי קדמון
ציור: ליזבת' אפק

אהרימן - שבתאי קדמון

לאהרימן יש זיקה לפלנטת שבתאי-קדמון. בשבתאי-קדמון היה הכול פיזי טהור. התקיימו רוחות שפעלו עליו, אך הוא עצמו היה דומם, חומר, מת. הוא לא הפנים את האנרגיות הרוחניות, אלא החזיר אותן כמו מראַה.
לוציפר - שמש קדמונית
ציור: ליזבת' אפק

לוציפר - שמש קדמונית

לעומת אהרימן – הקשור לפלנטת שבתאי-קדמון החשוכה – ללוציפר יש זיקה לפלנטת שמש-קדמונית. לוציפר הוא ישות אור, מעניק אנרגיות, חיים ולהט.

הקונפליקט הוא מהות האדמה, כאשר בו בזמן שלוציפר ואהרימן רוצים לחסל אותו, כל אחד בדרכו המיוחדת. המסר של לוציפר הוא אושר מתמשך וחוסר סובלנות למצב של סבל. והעמדה של אהרימן היא שליטה והרג המתנגד. שניהם פועלים נגד הקונפליקט, ושניהם מגיעים מפלנטות ללא קונפליקט.

"רואים אתם, מה שתארתי בספרי 'מדע הנסתר – התקופות של שבתאי-קדמון, שמש-קדומה, ירח-קדמון, אדמה והתקופות העתידיות של יופיטר, ונוס, וולקן – נוכח לאלים רק ברצף של זמן. כאן על פני האדמה הכול קיים וחי במונחים של מרחב. אנו חיים היום לחלוטין בתקופת האדמה, אבל בהתרחשויות על האדמה קיימים עדיין הדיהם של תקופות ירח, שמש ושבתאי קדומים."

Steiner, 'Man and the world of the Stars', 1922, lecture  6 GA 219


לוציפר ואהרימן הם שני קצוות שהתרחקו מהמרכז. כשאנו בקונפליקט עם האחר, תחושת הביטחון בצדקתנו גורמת לנו לנוקשות נפשית ופיזית, כך שהדם אינו זורם לאזורים מסוימים, וקיימת תחושת כאב; באותם האזורים הנעורים לא מתחדשים. אהרימן שואף כל הזמן ליבש אותנו ולהפוך אותנו לגווייה. 

מצד שני – כאשר הנפש שלנו רכה מדי אנחנו יכולים לשגות בחלומות, להפוך למיסטיקאים תלושים מהמציאות, ולתת לדמיון לשאת אותנו לעולמות אחרים – כשאנו מאבדים אחיזה בקרקע, ואף עלולים ללקות בטירוף. 

רכות מוגזמת בנפש מובילה למיסטיקה, לעולמות חלומיים ולהקהיית המחשבה; למיסטיקה יש נטייה לוציפרית.


"לדוגמא, מורה בית ספר יכול בקלות להפוך למיובש ולמקובע, למרות שלמעשה הוא אמור להיות גמיש ונלהב. תופעה זו בחיי-הנפש דומה להתקשות הפיזית של העורקים. אך אנו יכולים גם להפוך לרכים מדי בנפש שלנו, להפוך ל'הזויים' ולהוזים. במקרה כזה נפנה למיסטיות ולתיאוסופיה על מנת להימנע מהצורך לחשוב בצורה נכונה, כדי שנוכל להתיר לדמיון שלנו להמריא לעולמות אחרים מבלי שנזדקק להשחיז את החשיבה שלנו. זוהי אותה נטייה המתבטאת בקדחת פיזית. להפוך למיסטי ולתיאוסופי זה בדיוק כמו להעלות חום."

שטיינר, 'רוע, מקורו ותפקידו ביקום', 2018, הרצאה 6, עמ' 111

בפועל, אדם המפעיל אלימות כלפי האחר הופך אותו לדומם, כלומר – לגווייה. בזמן המעשה הוא אחוז בידי אהרימן. לדוגמא – הורים אלימים ושתלטניים הורסים אצל הילד כל דבר חי ועצמאי, ולמעשה הופכים אותו ל'דומם'. 

אך לו רק הכוחות המנוגדים, הלוציפריים, של (rejuvenation) חידוש נעורים, התרככות, דמיון ופנטזיה – כוחות להם אנו זקוקים כדי לא להפוך לגוויות – היו פועלים, היינו נשארים ילדים כל חיינו. 

כאשר אנחנו שקועים בפנטזיה, התודעה שלנו רדומה. בני אדם רבים ישנים במהלך החיים גם כשהם ערים; תודעתם רדומה.

image
גוף

אהרימן

לוציפר

התקשות הסתיידות 

חידוש נעורים


image
נפש

אהרימן

לוציפר

פדנטיות, מטריאליזם, אדישות לערכי תרבות, גסות, היגיון יבש

פנטזיה, חלומות, מיסטיות ותיאוסופיה

image
רוח

   אהרימן   

לוציפר

      הרדמות    

התעוררות




"אנו זקוקים לשתי הנטיות – ללא לוציפר היינו מזדקנים בגיל שלוש, ומבלי אהרימן היינו נשארים ילדים נצחיים."

שטיינר, 'רוע – מקורו ותפקידו ביקום', 2018, הרצאה 6, עמ' 116

כך אנו משיגים איזון. גורל האדמה הוא האיזון.

***

שבתאי-קדמון מייצג מוות, שמש-קדמונית מייצגת את החיים; 

   האדמה מכילה את שניהם.

האדמה מכילה ניגודים כ - מוות וחיים, חומר ורוח, אדמה ושמיים, חושך ואור ועוד. האדמה היא ישות של ניגודים ושל קונפליקט – בעיקר הקונפליקט בין חיים למוות. 

שתי פלנטות אלו שהיו קיימות בקוסמוס – שבתאי-קדמון ושמש-קדמונית – הגיעו לשלמות בפני עצמן. על פלנטת האדמה מופיעות שתיהן כשהן מנוגדות זו לזו. שבתאי ושמש נמצאים בנו ונלחמים זה בזו.

אך האדמה ניזונה משתי השלמויות: לוגוס וארוס, גבר ואישה וכמובן חיים ומוות. מהות האדמה היא הקונפליקט עצמו! – הדואליות תוך חיפוש האיזון. 

מהות הקונפליקט היא קיום בו-זמני של שתי ישויות או יותר, המנוגדות זו לזו. לו האחת תנצח ותשלוט – יהיה על האחרת למות. על האדם להסכים להכיל בתוכו את הקונפליקט ולא 'להרוג' אותו; לא להשליך אותו החוצה על האחר, בהאשמה או על ידי הרג ממשי. 

הקונפליקט עליו אנו מצביעים הוא קונפליקט רוחני המתרחש בנפש האדם. למעשה, כאשר אנחנו שרויים בקונפליקט עם אדם אחר, פוסלים אותו, משמיצים ומגדפים אותו – אנחנו 'מחסלים' אותו. 

הקונפליקט אמנם מתחסל, ואולי גם האדם האחר – אך יחד איתם גם האפשרות שלנו להתפתחות דרך הכלת הקונפליקט בתוכנו. 

הרצון והניסיון למניעת הקונפליקט על ידי חיסול האויב הוא מקור הסבל והכאב. בהיסטוריה, שלטו האימפריות בזו אחר זו, כשהן קמות על חורבותיה של התרבות הקודמת: אשור, בבל, פרס, יוון, רומי. 

אך תמיד, לאחר חיסול האויב והגעה למצב בו לכאורה לא התקיים הקונפליקט, התחילו האימפריות בעצמן לשקוע ולבסוף נעלמו. 

אהרימן מחסל את הקונפליקט על ידי הרג המתנגד. אך הקונפליקט הוא ישות עצמאית והאחר הוא רק השליח שלה. לקונפליקט עצמו יש חשיבות בעצם קיומו! עלינו להפנים אותו ברמת הנפש והגוף, לאפשר לו לעבור טרנספורמציה ולהעביר אותנו טרנספורמציה. 

ברגע שהקונפליקט עובר לקדמת הבמה ומקבל הכרה כישות בפני עצמה, נעלמים שני מרכיבי הקונפליקט, אני והאחר, ומה שנשאר הוא הקונפליקט עצמו, כישות רוחנית הבאה ללמד אותנו משהו חשוב על עצמנו. 

כבני אדם, המשימה שלנו היא לתרום לתהליך הזה בכך שברמה הרוחנית נחייה את הקונפליקט בתוכנו כל הזמן, מבלי לנסות לחסל אותו על ידי הרס האחר. עלינו לשמור על 'האויב', כי הוא חלק מהגורל שלנו! 

ההסכמה להכיל את הקונפליקט בתוכנו – תוך כדי התמסרות ותחושת חוסר אונים – מחוללת תהליך ניסי-רוחני המאפשר לנו לגאול את הקונפליקט, את עצמנו, האדמה כולה, וגם את ישויות הנגד – לוציפר ואהרימן, שהוקרבו על ידי חכמת היקום לטובת התפתחותנו.

***

הנושא ההתפתחותי של האדמה הנו – הסימולטניות של התופעות, בו הזמניות של שני הניגודים – הפיכת הזמן למרחב.