בסך הכל רציתי להיות אמא טובה...
פתאום, ברגע אחד, החיים שלי השתנו.
לפני רגע הייתי אני, הייתי אישה בהריון, ופתאום- בבת אחת-
אני אמא.
יש לי ילד.
האמת, שברגע ההוא, כשהוא התחיל לבכות בפעם הראשונה בחדר הלידה,
התמלאתי בעיקר בהקלה.
הוא יצא סוף סוף,
(אחרי שעה וחצי שהיה תקוע 2 ס"מ מהפתח),
הלחץ הנורא הזה על הגוף שלי פסק סוף סוף,
(עוד לא ידעתי שיקח להם חצי שעה לתפור אותי, ושיקח חודש וחצי עד שאוכל לקום על הרגליים בלי כאב),
והוא בוכה. הוא חי. הוא נושם.
הקלה,
אני רואה אותו.
וואו, שלום, חיכיתי לך שתגיע.
הקלה.
אבל כמה שעות אחר כך כבר התחילו הקולות האלה,
הקולות שמאז גיליתי שמלווים כל אמא
ושנולדים מחדש עם כל ילד...
רגשות אשמה.
כן בתינוקיה או לא בתינוקיה.
ואחר כך, כן יש לי כוח או לא אין לי כוח, לקום אליו כל הזמן בלילה.
ואז, להכניס למעון בסוף חופשת לידה? אבל הוא עוד קטנצ'יק...
מה, את משתגעת בבית? אבל את אמורה להיות מאושרת עם התינוק שלך, אומרים לי המבטים.
הוא גדל וזה ממשיך,
הסוגיות משתנות אבל ייסורי המצפון נשארים.
הוא רעב/עייף ולך אין סבלנות? תחושת אשמה.
צעקת או התעצבנת עליו? תחושת אשמה.
לא היה לך כוח ללכת לגינה איתו? תחושת אשמה.
התייחסת לאחות החדשה שלו והוא נעלב? תחושת אשמה.
וככה, לאט לאט,
גיליתי שבעצם- לגדל ילד(ים) זה לא כל כך פשוט.
ברגע אחד השתנו לי החיים,
אבל לקח לי הרבה זמן להבין את זה...
ופתאום גיליתי שאני צריכה להתמודד עם ילדים שיש להם דעה,
שלא תמיד מוצא חן בעיניהם מה שאני מבקשת או רוצה,
ואם אני כועסת... מאבדת סבלנות... צועקת,
המצפון... אוי המצפון.
מה בסך הכל רציתי? להיות אמא טובה.
זה מה שתמיד חלמתי עליו,
ואפילו, כבת בכורה, היה לי המון ניסיון עם ילדים קטנים. וסבלנות. ורעיונות. ומשחקים.
ואז באה המציאות, והתחילה לצחוק בפרצוף לכל החלומות הורודים.
אז תפסתי את עצמי בידיים, והתחלתי ללמוד ולחקור.
גיליתי שהשוק מוצף במומחי הורות שונים,
וכולם מבטיחים אותו דבר: שאת תדעי איך לגרום לילדים שלך לעשות מה שאת רוצה,
בלי לצעוק
בלי להעניש
בלי לספור עד שלוש בקול מאיים
וכל כך רציתי להאמין להבטחות האלה.
חיפשתי וחיפשתי, דרך שאצליח להתחבר אליה.
כבר הייתי בוגרת של תואר ראשון בעבודה סוציאלית, והייתה לי קצת הבנה וידע על ילדים גם מהפן הרגשי.
אז קראתי. למדתי. שאלתי. ניסיתי.
ניסיתי את השיטה הזאת, ואת השיטה הזאת,
ניסיתי למצוא משהו שאתחבר אליו.
וכל פעם מחדש, אכזבה.
למדתי, למדתי המון
אבל היה לי מאוד קשה להשלים עם הגישות השונות שנחשפתי אליהן.
לקח לי זמן להבין למה...
ותמיד המשכתי לחפש את הפיתרון, אותו פיתרון מופלא,
השיטה שתגרום לי להיות אמא טובה.
זה לקח עוד כמה שנים של חיפושים,
ועבודה אינטנסיבית עם ילדים בסיכון ועם משפחות אומנה-
עד שיום אחד, אחרי תקופת מילואים ארוכה של בעלי
(כשהייתי רגע אחרי הלידה השלישית...)
תקופה שהוציאה ממני בהתחלה הרבה מאוד מסכנות ואומללות
ולאט לאט יותר יצירתיות וכוחות להתמודד-
פתאום, בבת אחת,
נפל לי האסימון.
בום! שמעתם אותו נופל?
נפל לי כזה אסימון,
חשבתי על כל הכלים שהשתמשתי בהם בימי המילואים הקשים,
על השינוי שעברתי בתקופה הזו
ומה הצליח לי בימים שבהם הבית דווקא התנהל על מי מנוחות, למרות הכל,
חשבתי גם על כל הידע המקצועי שרכשתי באקדמיה
ובניסיון שצברתי בהנחיית הורים בשטח,
ופתאום הבנתי שבעצם-
יש לי פה שיטה.
יש לי פה מודל,
מודל, בן שלושה שלבים
שעובד.
אבל לא מודל נוקשה עם פעולות מסוימות שאמורות להתאים לכולם.
כי כל ילד הוא שונה,
וכל הורה הוא שונה
וכשישבתי וניתחתי את זה הבנתי,
שהמודל הזה שבניתי ויצרתי-
מתוך החיים, והידע התאורטי, והעבודה-
הוא מודל שיכול לעבוד לכולם,
כי הוא מתאים את עצמו לכל אחד- באופן לגמרי פרטני.
ובעיקר, כי זה מודל שמחזיר את הכוח, הכבוד והמושכות,
לאינטואיציה הפנימית שיש לכל הורה, עמוק בפנים
לצד הידע המקצועי והמתקדם ביותר על תהליכים התפתחותיים ורגשיים של ילדים.
אז התחלתי לנסות לעבוד עם הורים בעזרת הגישה הזאת,
והתחלתי לשים לב לשימוש שלי בה ביום-יום.
וזה פשוט עבד.
פתאום, האווירה בבית שלי השתפרה פלאים
רגשות האשמה שלי התחילו להיעלם...
והתגובות מהורים שעבדתי איתם לא איחרו להגיע,
הם אמרו שהמודל שלי הוא כמו קסם שנכנס אליהם הביתה
והמשפט שהכי חזר על עצמו היה:
"הדר, בזכות העבודה איתך יש בבית שלנו רוגע ושלווה".
אבל הכי כיף היה לראות את השינוי בהתנהגות של הילדים שלי :)
ועכשיו, החלטתי שלא רק להורי אומנה מגיע להנות מדרך העבודה הייחודית הזו,
והשליחות שלי היא להביא את הקסם לכמה שיותר בתים בישראל
ולעזור להורים להפוך להיות הורים רגועים,
לאהוב את ההורים שהם
וליצור בבית את המציאות שהם רוצים ובוחרים.