במיתולוגיה היוונית, היו פרומתאוס ("החושב מראש") ואֶפימֵתֶאוּס ("החושב לאחר מעשה") שני אחים טיטנים.

בעת מלחמת האלים האולימפיים בטיטנים פרומתאוס ואפימתאוס לא ניצבו לצד הטיטנים במלחמה ופרומתאוס אף יעץ לאחיו הטיטנים שלא להצטרף למלחמה. לאחר ניצחון האלים במלחמה ביקש זאוס מפרומתאוס ומאפימתאוס לאכלס את העולם, ולשם כך והעניק להם מתנות רבות –כגון פרווה, טלפיים, מהירות, ועוד... זאוס שאף למשול על העולם שנוצר. בעוד אפימתאוס השכיל לברוא בידיו המגושמות אך חיות, פרומתאוס עמל זמן רב, ולש מאדמה וממים יצור בדמות האלים – האדם. לעת שפרומתאוס סיים את יצירת האדם, חילק אפימתאוס בפזיזותו את כל המתנות שקיבל מזאוס, ולאדם לא נשאר כלום. פרומתאוס רצה להגן על האדם חסר-הישע, ולכן נתן לו את האש. במקורות מוקדמים יותר מסופר כי פרומתאוס ואפימתאוס נצטווו לחלק מתנות ליצורים שנבראו קודם לכן. לפי גרסה זו חילק אפימתאוס את המתנות בעצמו, ולאחר שראה פרומתיאוס שלאדם לא נותר דבר, הוא נתן לאדם את האש.

כפי שמשתמע משמו, ניחן פרומתיאוס בכוח חיזוי העתיד. פרומתאוס לא חנן את האדם בכוח החיזוי, שכן אחרת היה האדם יודע את יום מותו ובכך הייתה נמנעת ממנו התקווה.                                         

המשורר היווני אייסכילוס הקדיש לפרומתאוס טרילוגיה, ממנה שרד רק "פרומתאוס הכבול" Prometheus bound. לדבריו, פרומתאוס לימד את בני האדם את המדעים, את האמנויות ואת אומנות ההישרדות.

תביעותיו של זאוס מהאדם לקורבנות הביאו את האדם אל סף רעב. בסעודה שבסִיקִיוֹן פרץ ויכוח בין האדם והאלים לגבי חלוקת בשר הקורבן. פרומתאוס נתבקש לשמש בורר בין הצדדים. פרומתאוס לא חש כבוד לזאוס; הוא חש חמלה לאדם יציר כפיו. הוא שחט שור גדול והכין שתי מנחות לזאוס, כדי שיבחר את המנה הראויה לאלים. באחת הניח את מנות הבשר, עטופות בקיבה ובמעיים – ובשנייה  הניח עצמות, אותן עטף בשכבת שומן מבריקה. זאוס בחר במנת העצמות השנייה, הטעימה למראה (מסיבה זו, מעת זו ואילך רק השומן והעצמות יוקרבו על המזבח).

לאחר שגילה את העצמות, זעם זאוס על פרומתיאוס, וכעונש שלל את האש מבני האדם. פרומתיאוס חמל שוב על האדם; הוא התגנב אל האולימפוס וגנב ניצוץ אש מגלגליה של מרכבת השמש.  הוא הסתיר את האש בתוך קנה חלול של שוּמר, ירד לארץ והחזירה לבני האדם.