את קמה בבוקר ומסתכלת במראה.
את רואה טוב טוב את העיגולים השחורים,
את השקיות שמספרות לך סיפור על עצמך,
על עוד לילה שלא ישנת בו או היית מוטרדת,
על עוד יום שטיפלת בו באחרים ושכחת את עצמך.
את כבר בוגרת, וכשאת שואלת את עצמך אם ככה דמיינת את החיים שלך
את עונה לעצמך בינך ובינך שלא.
דמיינת שתהיי מאושרת ושלמה עם עצמך, וזה לא קורה.
בכל פעם שאת צועקת שוב על הילדים, שאין לך זמן לדבר עם בן-הזוג שלך, שלא עמדת במטלות שהגדרת לעצמך
את אוכלת את עצמך, ויש את הקול הזה שתמיד חוזר שאומר שאת לא מספיק טובה.
את שואלת את עצמך- איך יכול להיות שאני בריאה ונושמת,
שיש לי כל כך הרבה על מה להודות,
ואני עדיין לא מקבלת את עצמי?
יותר מכל דבר אחר, הסיבה היא השופטת הפנימית.
היא נכנסת לך מתחת לעור, אורבת, מחכה.
היא ממתינה שתעשי את הטעות הקטנה ביותר,
כדי שהיא תוכל להוכיח לך את מה שאת כבר יודעת במשך כל כך הרבה שנים-
שאת לא מספיק.
היא יוצרת לך בור בבטן שלא מתמלא.
לא משנה כמה אנשים סביבך מתעקשים שאת נהדרת,
את מרגישה שאת לא מספיק טובה-
אמא לא מספיק טובה, בת זוג לא מספיק טובה,
לא מספיק.
ואם את כמוני, נוטה לפרפקציוניזם,
את מרגישה את זה עוד יותר,
בכל מטרה שאת מציבה לעצמך
יש את צקצוק הלשון הפנימי שאומר שלא תצליחי,
והוא, כמו זמזום טורדני באוזן,
לא מרפה ולא מפסיק.
הוא שם כדי להישאר, ומטרפד את כל הנסיונות שלך להצליח.
הוא יוצר בתוכך שדה קוצים, שדרושה לו רק גחלת אחת
כדי להתלקח, וכשהוא מתלקח-
את צועקת על הילדים, את חסרת סבלנות,
את סופרת את הזמן לאחור עד שתוכלי לקבל רגע לעצמך
שבו לא תפסיקי לחשוב על כמה נוראית היית
ולהפנות כלפייך אצבעות מאשימות.
את והשדים שלך רוקדים בסחרור מטורף,
ואת רוצה להפסיק והם לא מפסיקים,
מסובבים אותך ומסחררים אותך יום אחרי יום אחרי יום.
התקופה הזו היא תקופה חסרת שליטה במיוחד.
את מטפלת כל הזמן בילדים, כולם ביחד כל הזמן, וזו קרקע פוריה
לביקורת עצמית ולרגשות אשמה.
כבר עשית תהליכי התפתחות.
אולי כבר היית בטיפולים או בסדנאות כאלה או אחרות, אבל הוא כל הזמן חוזר- הקול הזה, ההלקאה הזו, האשמה הזו.
את יודעת כמה כואב הפער בין המקום שרצית להיות בו לבין המקום שבו את היום.
את יודעת? זה לא חייב להיות ככה.