יפה ברלוביץ
אם אין אנחנו לנו, מי לנו?
או
לבד בבית מול הבעל הרוצח
רצח נשים, רוצות או לא רוצות, הופך בחברה הישראלית לנורמה – נורמה שפוקדת לא רק מגזרים בעייתיים של מהגרים ועובדים זרים, שכבות סוציואקונומיות במצוקה כלכלית חברתית, או נשים מוחלשות חסרות השכלה וחסרות אונים שלא יודעות לבקש עזרה בהתאם. רצח נשים פוקד ועשוי לפקוד כל בית בישראל, ואם זו לא מגפה – זהו סימפטום שחוזר על עצמו כמו מחלה עם תסמינים ברורים ומובהקים, שאם נעבוד עליו כמו חיסון לקורונה – נוכל לאבחן ולזהות אותו מבעוד מועד.
אבל בינתיים לא קורה כלום, וכולנו כל הזמן המומות מחדש, מפגינות מחדש, כואבות מחדש, זועקות מחדש. וגם אם לאחרונה היציאה אל הרחובות גדלה והולכת, וכולנו מתמרחות בדם ומתבוססות על הכביש, ולא מפסיקות לדון בסמפוזיונים ובהאקתונים ובזומים, ותמר זנדברג הגישה בכנסת הצעה להקמת ועדה פרלמנטרית בנידון – אז מה? האם זה יעזור? שימו לב אל מי אתן פונות לעזרה? לגברים?! לחברי כנסת, לקצינים וחוקרי משטרה, לשופטים ועורכי דין, שלא לדבר לפקידי אוצר ורווחה? האם שמעתן אותם פעם זועקים בכיכרות? משתטחים על הכביש? מנהלים סימפוזיונים? מתביישים שהרוצחים הם בני מינם? לא.
לכן, אין ספק שהמחאות וההפגנות חייבות לשטוף את החוצות, את מוסדות הממשלה ואת הכנסת. אבל עם זאת עלינו לעזור לעצמנו. איך אמרה סימון דה בבואר אם האישה לא תעזור לעצמה, מי יעזור לה.
היום, עם המגפה הזאת של "רצח נשים", אנחנו צריכות להתארגן עם עצמנו בעצמנו, ולשים קץ לרצח הזה. כך פנים אל פנים אל מול האלימים, האנסים והרוצחים. לא להתגונן, לא לברוח, לא לתפוס מחבוא במעון או במקלט. ועם כל העזרה שהרשויות מוכנות, או לא מוכנות, לעזור, עלינו ללמוד להתייצב אל מול כל מי שבא לאיים עלינו: אם זה גבר סוטה מין בסמטה חשוכה, ואם זה רוצח פוטנציאלי השוכן בביתנו. ההכשרה שלנו צריכה להתחיל בבית ספר היסודי, ובמסגרת לימודי העשרה אחרי הצהריים, יש לחייב ילדות ונערות להשתתף בסדנאות של קרב מגע, לקבל הדרכה איך להכות, לתקוף נקודות תורפה, ולהתנסות בעזרים שעומדים לרשותנו. ידע זה יעניק לנו לא רק בטחון כנשים, אלא גם יזהיר את בני זוגנו לדעת שעל כל איום תימצא תשובה קונקרטית מצידנו. אנחנו לא חלשות, ואנחנו לא אלימות, אבל אותנו לא הורגים בסכין או במכות. גם אנחנו יודעות להשתמש באגרופים ובסכינים. כי זה לא רק עניין של כוח. לכן לו מיכל סלה ז"ל הייתה מאומנת, האם הייתה מוצאת עצמה חסרת אונים מגוננת על בתה התינוקת, או שגם שם לבדה בבית מול הרוצח, הייתה אוספת את עצמה, תופסת כל כלי קטלני מיידי, ועם השיטות והיכולות של קרב מגע, יוצאת אל מול בעלה התוקף, לנטרל את זוועותיו.