יקירי מעבר לאוקיאנוס
עאידה נסראללה
הוצאת גמא
תל אביב, 2020
עאידה נסראללה מציגה את ספרה:
הרומן שלי, "יקירי מעבר לאוקיאנוס", לא כתוב לפי כללי הרומן המקובלים בספרות. זהו רומן שהאישיות המרכזית שלו היא המספרת, אני. ואני כאישה מתעדת את יומני החיים שלי בתקופה שהייתה טעונה רגשית בגלל המצב הפוליטי, 2001-2004.
הרעיון התחיל עם נסיעתי לאיוא Aiwa כנציגת הסופרים בישראל יחד עם אתגר קרת. עצם הנסיעה מאום אל פחם לבד לאיוא הייתה מאתגרת עבורי ומפחידה מאוד. מכאן צצו בראשי שאלות רבות: האם אסתדר לבד? האם אני ראויה להיות סופרת אשר משתתפת בתוכנית ספרות עולמית? שם לראשונה הטרידה אותי שאלת הזהות, וידעתי שאני שואפת להגדרה עצמית, אחרי שראיתי שהגדרת הזהות היא אשליה גדולה. זה לא אומר שאני ביטלתי את זהותי הלאומית, אבל התחלתי לחשוב על "עאידה הסופרת", האישה שצופה בעולם סביבה וכותבת את המתרחש סביבה מנקודת מבט אישית. כתבתי על רגשות אהבה, על השכנות, על אימא, על מוכר התרנגולות, על התלמידים שלי. היו קטעים מאוד חושניים וטעונים בגעגועים אל אותו "יקיר" לא מוגדר שאליו פניתי במכתביי.
במכתבים יש את הפן הטקסי, למשל בקטע של אבנים והמטול של דודה בדיעה (ע' 117). קטע זה מדבר על שתי נשים שמעבירות את הזמן שלהן בתבשיל מאוד תיאטראלי ואמנותי. אולי משום היותי אישה, אני מעריכה את עבודתן של הנשים. אולי משום היותי אישה בעלת רקע אמנותי ומחזאי, יכולתי לכתוב את התבשיל בצורה מאוד וויזואלית.
הקונפליקט החברתי, בהיותי אישה שחיה לבדה, בולט עם ביקורו של "רוקו קרבוני", זכרונו לברכה. למרות שאני שונה ומרדנית, עדיין לא מקובל שגבר יישן אצל אישה לבד. בקטע הקרוי "ביקורו של רוקו קרבוני" (ע' 63- 66) בולט המאבק, הבלבול. השאלות שמלוות אותי מילדות מתעוררות, כמו למה הייתי צריכה להיוולד אישה בחברה מסורתית? אבל אני חושבת שזו הייתה תחושה של הרגע ההוא, כי אז נאלצתי להזעיק את הבן שלי, שיישן אצלי בבית, מעין כיסוי על הגבר הזר.
גם היחס בין נשים לנשים בולט בספר, אחד הקטעים הקרוי "צלצול" (ע' 57) עוסק ביחס ביני לבין אמנית יהודייה ועל המאבק הרגשי שנוצר אצלה, ואיך הצלחתי לעזור לה בהתפייסות עצמית.
בנוסף בולטת תשוקה ורגש טעון לתשוקה לגבר, בחלק מהקטעים כמו בקטע "עיסוי עמוק ומסך שטוח" ('ע' 79-81), בו אישה צופה בגבר וחולמת עליו, מבטאת את הרגשות שאינה יכולה לומר לו ישירות.
ישנם בספר מגוון מאבקים רגשיים בהשפעת אותם זמנים: של הפחד מחפצים חשודים, מלחמת המפרץ, השתקפות הפחד על התלמידים שלי, עליי ואיך אני מתמודדת או שלא מתמודדת עם הרגשות שנראו לי כסבך באותם זמנים. פחד על החברות והחברים היהודיים, פחד על קרובי משפחה בגדה, ופחד על עצמי והילד שלי באותה התקופה של פיגועים בתל אביב.
בספר ישנן נשים ששיחקו תפקיד בחיים שלי ושהן מופיעות בשם המקורי שלהן, וגיהא, עקל, ענת אבן, שרוק הילדה שלי ואחרות.
אני מסתכלת על הספר כמו טקסטיל שמורכב מחתכים, כל חתך הוא סיפור בפני עצמו, אבל הוא מהווה עם שאר החתכים שטיח מגוון, בצבעוניות שלו, כשהפוליטי והחברתי והיחס הבין אישי, והאישי - כולם מהווים מעין אוטוביוגרפיה של אישה במשך ארבע שנים.
ד"ר עאידה נסראללה (1956) היא משוררת, סופרת ואינטלקטואלית, המתגוררת באום אל פחם עיר הולדתה. את עבודת הדוקטור שלה כתבה על יצירותיהן של האמניות הפלסטיניות הישראליות חנאן אבו-חוסיין, מנאל מורקוס, ג'ומאנה עבוד ועוד. מרצה במכללה האקדמית בית ברל.