הידיעון המקוון של האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים ולחקר המגדר: 29 במרץ 2020

נשים זוכרות נשים


יפה ברלוביץ:
זוכרות את רחל מורפורגו, היהודיה האיטלקיה שכתבה עברית? ובכן ב- 1855 פרצה מגיפה של חולירע בטריאסט, עיר מגוריה, והיא כתבה שיר על כך. שם השיר "על הבורחים מקוטב קאלערא" . 
"קוטב" בעברית מקראית - "מגפה". 
קשה להבין את הטקסט העברי שלה נוסח משוררי תור הזהב בספרד של ימי הביניים. לכן בקיצור אומר כך: מורפורגו מתארת את הבהלה שנפלה על תושבי העיר שמנסים לברוח כדי להציל את נפשותיהם. אבל היא פונה אליהם ואומרת: אין מה לברוח. צריך להאמין באל. ואז היא פוצחת במעין תפילה בציבור המבקשת רפואה והצלה לימים טובים יותר. 
עסקתי בשירתה של רחל מורפורגו ולא עלה על הדעת ששיר תיעודי זה יהיה רלוונטי כל כך?! 

רחל מורפורגו / על הבורחים מקוטב קאלערא 

אראה רָץ לקראת רץ, ממי יברח?
נפשם ביד אֵל כגֵר כאזרח
ימחץ וימית רענן אזרח
צדיק ירפא כתמר יפרח.

לנוס אין שוֹוֶה מִפַחד ידו
יגש יקרב ויחזיק ידו
לכן כל יצוריו איש על ידו
ישכון לבטח יבטח על ידו.

חנון ורחום חוסֶה עלינו
מאף וחמה רְפא נא לנו
נודה לְשִמך אשר הצילנו.

הפוך נא לששון ימי אבלנו
ונשמח ונגיל יחד כולנו
לא לנו ה' לא לנו.

רחל מורפורגו לבית לוצטו (1871-1790), נחשבת כמשוררת העברייה הראשונה בעת החדשה. שיריה עוסקים בהגות דתית ובמחאה פמיניסטית. 

סולידריות בימי בידוד

הפגנה וירטואלית נגד רצח נשים בחברה הערבית
עם הירצחה של זמזם מחאמיד מאום אל פאחם בת ה- 19. 
כתבה סמאח סלאימה, שיחה מקומית, 21.3.20 

זה קרה ביום רביעי אחר הצהרים, באמצע רחוב שהיה אמור להיות ריק מבני אדם, שנמצאים בהסגר בעיר אום אל פחם. בכניסה לסופרמרקט ברחוב הראשי היו הרבה עוברי אורח ולקוחות שהצטיידו למתקפת הקורונה.
פתאום נשמע צרור יריות. צעקות – "תירה בה עוד". ועוד צרור נורה מטווח אפס למכונית בכביש.


הרשת בערבית לא בדיוק געשה ורעשה השבוע כמנהגה עם הפצת סרטוני החיסול בשידור חי. החיסול הזה עבר בשקט. גם בתקשורת העברית וגם ברשתות החברתיות לקח כמה ימים עד שהדיון התעורר.
עשרות ניסיונות רצח (...) מרחפים מעל הערים והכפרים שלנו, בזמן שתשומת הלב העולמית נמצאת במקום אחר. 
הנשים האלה לא נרצחו על ידי נגיף הקורונה (...) לכן החלטנו, אקטיביסטיות פמיניסטיות מרחבי הארץ - להמשיך את המאבק (...) גם בימים קשים אלה.  

כנסים מהדהדים

גיא ברכה: איפה את אסתר? – כתיבה ואי-כתיבה של נשים בעיתונות היהודית בערבית
הרצאה מיום עיון באוניברסיטה הפתוחה (4.3.20) על נשים בעיתונות היהודית והישראלית

בשנת 1923 צעיר משכיל יליד דמשק בשם אליהו ששון, שאל מעל דפי העיתון היהודי אל-עאלם אל-אִסִראאִילי (העולם היהודי): "איפה את אסתר?"
ששון כיוון את דבריו לאסתר ספציפית שאנחנו לא יודעים עליה הרבה, מחוץ לזה שהיא עשתה מעל דפי העיתון ניסיון שלא צלח, לייסד אגודת נשים, ברוח אגודות נשים מוסלמיות ונוצריות שפעלו בלבנון בתקופה הזו.
אבקש כאן לבחון את שאלתו בהקשר רחב יותר, והוא שאלתם של הכותבים בעיתונות היהודית שיצאה בערבית ספרותית, מדוע כמעט ואין נשים כותבות. שאלה זו מתחדדת על רקע המודל שהציבה אסתר אחרת – הסופרת והעיתונאית אסתר אזהרי מויאל, שהפסיקה לכתוב ב-1913 ומאז אף אחת לא קמה למלא את מקומה.


ד"ר גיא ברכה,
עמית הוראה באוניברסיטת בר אילן, חוקר את "הנַהד͘ה היהודית", היא היצירה היהודית שנכתבה בלבאנט בערבית ספרותית בעת החדשה.

חדש על המדף

מכשפי השבט – אובות פואטיים וידעונים ספרותיים: קריאה מיתו-פואטית ביצירה הספרותית העברית בת-ימינו
ניצה קרן
כרמל ירושלים, 2020


תרבות המערב דחקה את האם ומורשתה לשולי הדיון, לירכתי התודעה, בהציבה את האב ומשנתו במוקדה. ספר זה מסיט את הדיון מן הטקסט ההגמוני על הנחות היסוד האנדרוצנטריות שלו אל שכבת התשתית הנסתרת בשורשיו, בהצביעו על הזיקה שבין ימינו אנו לימי הבראשית – אז התהלכו במרחבי העולם העתיק אלות הפריון רבות העוצמה. בהשראת אריך נוימן בספרו האם הגדולה, בו התחקה אחר דמותה של האם הארכיטיפית כדמות מפתח החולשת על התרבות הקדומה, מתמקד ספר זה במערכת היחסים שבין האם המיתית (איננה, אשתר, איזיס) לבנה יחידה/ אהובה/ מאהבה כפי שזו משתקפת בספרות העברית בת-ימינו, ביצירותיהם של עמוס עוז (סיפור על אהבה וחושך, אותו הים), או מאיר שלו (עשו, כימים אחדים, בביתו במדבר). כך באשר לדויד גרוסמן (אשה בורחת מבשורה), הקשוב למהלכיו המחזוריים של "זמן הנשים" (בלשונה של ז'וליה קריסטבה), בניסיונותיו לחרוג אל מעבר לכאן ועכשיו (נופל מחוץ לזמן). בתוך כך מתחקה הדיון אחר סיפורה של האם הקדמונית, אלת התהום (תיהמת), הרוחשת בתשתית יצירתה של צרויה שלו (שארית היום). סיפורו של הבן אל הצמיחה, המת ושב לתחייה (כדוגמת תמוז הנזכר במקורותינו), מלווה את הקריאה ביצירתה של רבקה רז (ארץ העצמות הפורחות), המציעה גרסה נשית מקומית ועדכנית, המהדהדת יצירות מופת מספרות המערב (יצירתו של ת"ס אליוט בראש ובראשונה), לסיפור המוות והתחייה. להדי הצעדים המהדהדים בזיכרון – המנחים את הדובר ביצירתו של אליוט קשובה גם רונית מטלון, ברומן (קול צעדינו) שנכתב כמחווה של בת לאם שהלכה לעולמה, בהנציחה בה בעת מורשת פואטית נשית חלופית, המעוגנת בעולמן של נשים בנות המזרח. עוד נבחנת בהקשר זה יצירתה של רות אלמוג, המעתיקה (בדומה לרז) את ארץ הישימון הקדמונית לימינו אנו, במקמה אותה על אדמת גרמניה (ארץ גזירה). בהעלותה הד לסיפורו של השעיר שהושלך לעזאזל, כמו גם לסיפורו של הצלוב, היא מספקת גרסה עדכנית לסיפורה של הפילגש המקראית. בהתחקותה (באגם הפנימי) אחר סיפורי האונס של נשים המתועדות במיתוס ההלניסטי, היא מספקת פרשנות משלה לסיפור האונס של לדה כטקסט מפתח בכרוניקה של ספרות המערב.

ד"ר ניצה קרן
, חוקרת ספרות נשים. בעלת תואר שלישי בלימודי מגדר מטעם התכנית הבינתחומית באוניברסיטת בר-אילן. מתמקדת בסוגיות של כתיבה, מיתוס ויצירה.

לוח מודעות

קולות קוראות, מלגות ועוד

עוללות

מהכנס החמישי הארצי של תכניות המגדר בישראל, 2020
הרצאתה של אסתר עילם במסגרת פאנל "משנות עולם – נשים מציגות דינמיקות של יצירת עולם פמיניסטי"

אתחיל בציטוט שמביאה פאולין בארט מקתרין מקינון שאמרה:
פמיניזם ליברלי? זה ליברליזם. פמיניזם סוציאלסטי? זה סוציאליזם. פמיניזם רדיקלי? זה פמיניזם.
ואתחיל בשאלה: "מה מפריע לקיום של אמפתיה"? והתשובה: ההפרדה הכפויה עלינו על-ידי המערכת הפטריארכלית באמצעות מידור לפי שייכות מגדרית, גילאית, מעמד חברתי, מוצא אתני, זהות לאומית, העדפה מינית, השכלה פורמלית, מצב פיסי ונפשי ועוד. ההפרדה נעשית גם בינינו לבין בעלי חיים, הצמחיה, והטבע באשר הוא. כל אלה הן הפרדות מלאכותיות שמטרתן האמיתית היא לשמור על סדר חברתי שמתקיימת בו שליטה עלינו באמצעות "הפרד ומשול". ההפרדה משמשת כלי פוליטי שמונע מאתנו ליצור אמפתיה וחיבור בינינו.

בקולן

בגיליון אחרון של הידיעון המקוון (15.3.20), פרסמנו את מכתבה של נורית גילת, מראשונות ומקימות התנועה הפמיניסטית בישראל (1972). מכתב זה נשלח כתגובה לדבריה של ענבל וילמובסקי, מארגנת הכנס, בבקשה שלא "לשנות או להשכיח את ההיסטוריה של התנועה הפמיניסטית בישראל ואת מקימותיה". 
להלן תשובותיהן של ענבל וילמובסקי, אראלה שדמי ומכתב נוסף של נורית גילת. 
תגובתה של ענבל וילמובסקי 

בניוזלטר האחרון ששלחתן, ביקשה להגיב ד"ר נורית גילת (מראשונות וממקימות התנועה הפמיניסטית בישראל) על דבריי שהכתירו את אסתר עילם ואראלה שדמי ממקימות התנועה הפמיניסטית, אמירה שאני בהחלט עומדת מאחוריה, בהכירי הן את אסתר והן את אראלה.
אני בודאי מכירה את השמות של הנשים שהוזכרו על ידי הד"ר, אבל לא בכך היה העניין, אלא בלתאר את הכנס ולציין את הנשים שכן דיברו בכנס. הרי התנועה הפמיניסטית היא מגוונת ויש לה מקימות שונות ויוזמות שונות והיא דינאמית.
על כן, מן הראוי היה לבקש להוסיף ולהאיר את השמות של המקימות, באם זה חשוב להזכירן ואולי אף לעשות כתבה נפרדת בעניין שממנה נוכל ללמוד כולנו.
זאת במקום להגיב לדבריי ולהציג אותי ואת מארגנות הכנס כמי שאינן מכירות את שורשי התנועה הפמיניסטית, או מנסות להשכיח את ההיסטוריה. כמו כן, לא היה צורך לרמוז שאסתר או אראלה גנבו קרידט לאחרות. זה מקומם ומעליב ואינו צודק.
אני מצירה על הטון הנוזף של דבריה של ד"ר גילת על כך שמארגנות הכנס משכיחות או מוחקות את מקימות התנועה וכן מצירה על כך שדבריה הוצגו כהוויתם בטון לא נעים זה.
אבקש להעביר את הדברים לד"ר גילת וגם שתקחו לתשומת לבכן שאפשר היה לנסח אותם אחרת, באופן פמיניסטי.
תודה על תשומת הלב,
ענבל
 


צעדת השרמוטות, ת"א, 2017, מתוך: ויקיפדיה
 נורית גילת בהמשך למכתבה הראשון: 

שוחחתי עם נעמי נמרוד מראשונות הפעילות הפמיניסטיות בחיפה של שנות ה-70, ולהלן דבריה: הקבוצה הראשונה של התנועה לשחרור האשה כפי שהיא נקראה בזמנו, מנתה את הנשים האלו: מרשה פרידמן, מרילין ספר, מלכה מעון, נעמי נמרוד, ג'ודי היל, מלכה מרשה-פרקל, אתי בן-זיו ושושנה אלינגס. הן אלו שהתחילו להפגש כקבוצה באוניברסיטת  חיפה. מתי בדיוק? כנראה מתישהו ב-1972. תמונה ראשונה של הקבוצה התפרסמה ב"לאשה" או ב"את", נעמי לא זוכרת. לאחר הפרסום קמו עוד קבוצות בחיפה וגם אסתר עילם התקשרה למרשה פרידמן וביקשה שתבוא לתל-אביב כדי לעזור בהקמת סניף של התנועה שם ולהנחות קבוצה להעלאת תודעה (כדי ללמוד). אסתר ארגנה את הנשים ונעמי נמרוד  באה מספר פעמים לתל-אביב להנחות קבוצה כי מרשה היתה עסוקה. זו היתה ההתחלה. התנועה בתל-אביב קמה לאחר הקבוצה החיפאית וגם בירושלים קמה תנועה, כמדומני שמי שעמדה בראש היתה לאה צמל. אלו היו שלוש קבוצות שונות לחלוטין שהתנהלו בנפרד בעיקר בגלל המבנה האידאולוגי הפמיניסטי (פמיניזם ליברלי, ראדיקלי וכד'), אבל פעולות כמו הפגנות, מחאות וכנסים נעשו במשותף. זו היתה ההתחלה וכדאי להזכיר זאת מדי פעם כי זו ההיסטוריה שלנו, הנשים הפמיניסטיות בישראל ואם לא אנחנו נשמור על הגחלת ההיסטורית, אז מי?
הצטרפתי ב-1973 לתנועה בתל-אביב. לאחר מלחמת יום כיפור עברתי לחיפה שם הנחתי קבוצות להעלאת תודעה, ערכתי את ידיעון התנועה, השתתפתי בהפגנות, בכנסים וגם בהקמת  מפלגת הנשים נס שרצה בבחירות 1977 (הייתי הרביעית ברשימה). זו התקופה בה התחלתי גם להרצות על נושא מעמדן של הנשים בישראל ברחבי הארץ ובאוניברסיטת חיפה. 
אני מקוה שזה מספיק ואשמח אם תפרסמנה זאת בידיעון הבא כדי שבאמת הנשים תתחלנה להכיר את מייסדות התנועה לשחרור האשה בישראל הגל השני.
כל טוב,
נורית



אלכס(נדרה) ניסן בהפגנה של ארגונים פמיניסטיים בירושלים .23.6.1987 נגד תחרות היפה בעבודה, מתוך: הארכיון הפמיניסטי של מרכז מחקר פמיניסטי חיפה
תגובתה של אראלה שדמי 

ראיתי היום בגיליון של האגודה את הדברים הכועסים כנגד ענבל וילמובסקי שדיברה על אסתר ועלי כאילו אנו בין מקימות התנועה הפמיניסטית. מעבר לעובדה שענבל כלל לא ניסתה לנכס עבור אסתר ועבורי את הקמתה של התנועה, כאילו השתמע מכך שהיינו בין ראשונות התנועה הפמיניסטית בחיפה - אני חולקת עם הכותבת את הכעס על השכחה שמאפיינת צעירות שאינן יודעות מספיק על ההיסטוריה האקטיביסטית ולכן חושבות שהן "ממציאות את הגלגל" ולא לומדות מההסטוריה הענפה הזו. אני גם מסכימה עם הכותבת שהפמיניזם כתנועה החל בחיפה בתחילת שנות ה-70 ואני, כירושלמית, לא הייתי שותפה לו.
אך אני חולקת על הטענה שלה, טענה שמאוד מקובלת בהסטוריוגרפיה הפמיניסטית הישראלית, שהפעילות החיפאית היא תחילתו של הפמיניזם בישראל - ובכך אני שותפה לעמדתה של חברתי, ד"ר ויקי שירן ז"ל. היא טענה בארוע שהיה בסביבות 1996 ב"קול האישה" בירושלים, שהפעילות הפמיניסטית יצאה מאתרים שונים והתבטאה בפעילויות למען זכויות האזרח והאדם של נשים ולמען זכויות מזרחים - למשל, בפעילותה שלה עצמה בשכונת התקווה בשנות העשרה שלה (שנות השישים המוקדמות), פעילותה כמדריכת נוער בפנימיות או ועדי השכונות שבראשן עמדו נשים. כך גם אני: כבר ב-1971 פעלתי במשטרה - למשל, התעקשתי (למרות שזה היה לא חוקי וניתנה לי הוראה להימנע מכך) לחתום על מסמכים בלשון נקבה (דרגת מפקחת במקום מפקח) מה שנתפס כקריאת תיגר כנגד המשטרה וקול קורא לנשים להצטרף, או השתדלותי לקדם נשים ולשתף פעולה עם נשים במשטרה - הגם שלא הייתי בעלת תודעה פמיניסטית מפותחת. ועוד לא הזכרתי את ד"ר נעמי קיס ז"ל - מרצה צעירה ושמאלנית עם השפעה רבה באוניברסיטה העברית - ואת רותי אלרז שכבר בשנות החמישים הביאה עם עלייתה לארץ מאנגליה את החיבור בין גזענות לסקסיזם, שפעלה למען ערביי ישראל והיא פעילת שלום עד היום, שכבר בשנות החמישים ניהלה חיים לסביים פתוחים וחיה בזוגיות לסבית בעין הוד, ושפעלה עם הפנתרים השחורים (היא חביבתם עד היום) - ואחרות כמו ד"ר תקוה הוניג-פרנס ועו"ד פליציה לנגר - שאולי לא כולן דיברו על נשים במילים מפורשות, אך עצם פעילותן למען זכויות האדם והאזרח היתה משמעותית גם לנשים והן היו מודל לחיקוי לנשים רבות - וכמובן, ז'קלין כהנוב שהשפיעה מאוד עלי ועל חברי וחברותי עם פרסום מאמריה ב"קשת" (כמדומני ב-1968), ורחל אוסטרוביץ שחזרה מארה"ב בתחילת שנות השבעים כמדומני עם תודעה פמיניסטית מפותחת, ועוד הרבה שאנו בכלל לא מכירות אותן.
ועוד לא הזכרתי את כתב העת הפמיניסטי מתחילת שנות ה-50 ששרון גבע חושפת, ואת המהפכה המינית (שכונתה אז "מתירנית") ומהפכת ההשכלה הגבוהה ותרבות המסיבות והדיסקוטקים בשנות החמישים והשישים (ואפילו לפני זה - כמו גולדה מאיר שהיתה מאוד "מתירנית" ולמרות שקל לשנוא אותה על יחסה לשלום ולפנתרים - היה בה דגם של אישה משוחררת ותפיסות פמיניסטיות מעניינות - ראו, למשל, את מאמריהם של צבי טריגר ואניטה שפירא), שאולי לא נקראו "התנועה הפמיניסטית" אך שיקפו את שחרור הנשים ואת תביעתן של נשים שייתייחסו אליהן בשיוויון או שיאמצו גישות של נשים.
נכון, אלו עוד לא התגבשו לתנועה פוליטית של נשים - אך אלו בהחלט היו פעולות שהצטרפו למסר חד וברור בדבר שחרור נשים והן אולי היו הבסיס עליהן יכלו להישען נשים חיפאיות ואחרות אחר כך. כל הפעולות הללו שינו את השיח הציבורי והתרבות הישראלית ויחסה כלפי נשים, והיו הבסיס לפריחתן של תנועת שלום של נשים (אלרז היתה בין עשר המופלאות שהקימו את "נשים בשחור" וגם ממקימות "מרכז ייעוץ לאישה"), של התנועה הפמיניסטית הרדיקלית בירושלים ושל הקהילה הלסבית הרדיקלית - גם כן בירושלים.
ועולה כאן השאלה: איך אנו מגדירות "תנועה פמיניסטית"? איך אנו מגדירות "פעולה/אקטיביזם פמיניסטית"? האם תודעה פמיניסטית היא הכרח? למה מתייחסת ההיסטוריוגרפיה הפמיניסטית?
נדמה לי שראוי לדון בכל הסוגיות הללו - במיוחד לאור הקמת האתר המצויין "יודעת".
אראלה

זמן קריאה

יקירי מעבר לאוקיאנוס
עאידה נסראללה
הוצאת גמא
תל אביב, 2020



עאידה נסראללה מציגה את ספרה:

הרומן שלי, "יקירי מעבר לאוקיאנוס", לא כתוב לפי כללי הרומן המקובלים בספרות. זהו רומן שהאישיות המרכזית שלו היא המספרת, אני. ואני כאישה מתעדת את יומני החיים שלי בתקופה שהייתה טעונה רגשית בגלל המצב הפוליטי, 2001-2004.
הרעיון התחיל עם נסיעתי לאיוא Aiwa כנציגת הסופרים בישראל יחד עם אתגר קרת. עצם הנסיעה מאום אל פחם לבד לאיוא הייתה מאתגרת עבורי ומפחידה מאוד. מכאן צצו בראשי שאלות רבות: האם אסתדר לבד? האם אני ראויה להיות סופרת אשר משתתפת בתוכנית ספרות עולמית? שם לראשונה הטרידה אותי שאלת הזהות, וידעתי שאני שואפת להגדרה עצמית, אחרי שראיתי שהגדרת הזהות היא אשליה גדולה. זה לא אומר שאני ביטלתי את זהותי הלאומית, אבל התחלתי לחשוב על "עאידה הסופרת", האישה שצופה בעולם סביבה וכותבת את המתרחש סביבה מנקודת מבט אישית. כתבתי על רגשות אהבה, על השכנות, על אימא, על מוכר התרנגולות, על התלמידים שלי. היו קטעים מאוד חושניים וטעונים בגעגועים אל אותו "יקיר" לא מוגדר שאליו פניתי במכתביי.
במכתבים יש את הפן הטקסי, למשל בקטע של אבנים והמטול של דודה בדיעה (ע' 117). קטע זה מדבר על שתי נשים שמעבירות את הזמן שלהן בתבשיל מאוד תיאטראלי ואמנותי. אולי משום היותי אישה, אני מעריכה את עבודתן של הנשים. אולי משום היותי אישה בעלת רקע אמנותי ומחזאי, יכולתי לכתוב את התבשיל בצורה מאוד וויזואלית.


הקונפליקט החברתי, בהיותי אישה שחיה לבדה, בולט עם ביקורו של "רוקו קרבוני", זכרונו לברכה. למרות שאני שונה ומרדנית, עדיין לא מקובל שגבר יישן אצל אישה לבד. בקטע הקרוי "ביקורו של רוקו קרבוני" (ע' 63- 66) בולט המאבק, הבלבול. השאלות שמלוות אותי מילדות מתעוררות, כמו למה הייתי צריכה להיוולד אישה בחברה מסורתית? אבל אני חושבת שזו הייתה תחושה של הרגע ההוא, כי אז נאלצתי להזעיק את הבן שלי, שיישן אצלי בבית, מעין כיסוי על הגבר הזר.
גם היחס בין נשים לנשים בולט בספר, אחד הקטעים הקרוי "צלצול" (ע' 57) עוסק ביחס ביני לבין אמנית יהודייה ועל המאבק הרגשי שנוצר אצלה, ואיך הצלחתי לעזור לה בהתפייסות עצמית.
בנוסף בולטת תשוקה ורגש טעון לתשוקה לגבר, בחלק מהקטעים כמו בקטע "עיסוי עמוק ומסך שטוח" ('ע' 79-81), בו אישה צופה בגבר וחולמת עליו, מבטאת את הרגשות שאינה יכולה לומר לו ישירות.
ישנם בספר מגוון מאבקים רגשיים בהשפעת אותם זמנים: של הפחד מחפצים חשודים, מלחמת המפרץ, השתקפות הפחד על התלמידים שלי, עליי ואיך אני מתמודדת או שלא מתמודדת עם הרגשות שנראו לי כסבך באותם זמנים. פחד על החברות והחברים היהודיים, פחד על קרובי משפחה בגדה, ופחד על עצמי והילד שלי באותה התקופה של פיגועים בתל אביב.
בספר ישנן נשים ששיחקו תפקיד בחיים שלי ושהן מופיעות בשם המקורי שלהן, וגיהא, עקל, ענת אבן, שרוק הילדה שלי ואחרות.
אני מסתכלת על הספר כמו טקסטיל שמורכב מחתכים, כל חתך הוא סיפור בפני עצמו, אבל הוא מהווה עם שאר החתכים שטיח מגוון, בצבעוניות שלו, כשהפוליטי והחברתי והיחס הבין אישי, והאישי - כולם מהווים מעין אוטוביוגרפיה של אישה במשך ארבע שנים.

ד"ר עאידה נסראללה (1956) היא משוררת, סופרת ואינטלקטואלית, המתגוררת באום אל פחם עיר הולדתה. את עבודת הדוקטור שלה כתבה על יצירותיהן של האמניות הפלסטיניות הישראליות חנאן אבו-חוסיין, מנאל מורקוס, ג'ומאנה עבוד ועוד. מרצה במכללה האקדמית בית ברל. 
איחולי בריאות 
לקרובות/ים ולרחוקות/ים 

 
Facebook
Website
כתבו לנו:  
gender4u@gmail.com