ענת פרידמן – יועצת שכבה י  

אז מה קורונה?  

לא מזמן חגגנו את חג פורים, חג המסֵכות והרעשנים. 

מי האמין שהמסכות ילוו אותנו הרבה אחרי פורים?! המסכות והכפפות והלמידה מרחוק, פגישות הזום, מי בכלל זוכר איזה יום היום? הכול נראה כמו יום אחד ארוך וממושך, תלמידים מתגעגעים לבית הספר. זה אמיתי! 

פגשתי כמה תלמידים במסגרת 500 המטרים המותרים, והם ממש מאסו בשגרת הקורונה. כמה כבר אפשר להיות בבית? כמה פעמים אפשר לבדוק מה התחדש במקרר? חלאס!!  

ואני יודעת שהמנטרה הזאת "לראות בקורונה הזדמנות" כבר שחוקה מעט. ובכל זאת, אנחנו זוכים לעשות זום-אין על הילדים שלנו. לדבר איתם יותר, לשמוע על הפחדים והקשיים, על החלומות והתקוות ועל חברויות שהם מנסים ליצור, על תחביבים חדשים כי כבר חרשו כמעט על כל הסדרות בנטפליקס. 

הימים האלה מאפשרים לנו להכיר את הילדים שלנו מחדש. לראות באיזו שמחה הם נכנסים לשיעורי הזום, איך הם שואלים לשלומה של המורה ולא שוכחים לומר תודה בסוף השיעור. 

ולחשוב שהכול התחיל בגלל עטלף, ואם נאמר את האמת - גם בעידן הקדם-קורונה לא היה העטלף בראש המצעד של חיות המחמד האהובות במיוחד. הוא לא חמוד במובן המקובל, כנפיו משוננות, ציוצו מוזר, לא ברור איך הוא לא חוטף סחרחורת כשראשו כלפי מטה. 

באה הקורונה והפכה אותו ליצור הכי שנוא בעולם, והוא, בעטלפיותו, בסך הכול רצה לעוף מן המערה להתאוורר קצת, בטח לא התכוון להפיל את כל העולם על הברכיים. מה שחשוב שנשנן לעצמנו הוא שלכל מגפה יש מוצאי מגפה, ועוד יבואו ימים טובים יותר, ימים של שגרה ברוכה, של למידה מקרוב ומבטים טובים ומגע בין אנשים, ימים של חום הלב, ימים טובים.

שושי פרידריך – רכזת ביולוגיה 

הקורונה ואנחנו

מי היה מאמין אך לפני מספר חודשים, שיצור קטנטן, פרזיט, שלא חי בזכות עצמו, יכול לשבש את סדר יומנו? ולא רק בישראל, מדינתנו הקטנה, אלא בכל העולם!

יש שיחשבו שזו נקמתו של הטבע, ויש שיטענו שהשפעת הנגיף מראה את אפסות האדם אל מול הטבע!

האדם הוא לא כול-יכול: למרות השתלטותו על הירח ולמרות היכולת הווירטואוזית בהדפסת איברים, בהנדסה גנטית ובהשתלת איברים מתברר שהיצור הקטנטן והאכזרי הזה מראה את כוחו ואת יתרונו על האדם פי כמה וכמה!

אז מה הוא הנגיף הזה? רבים טועים ומתבלבלים בין הקורונה לבין חיידק, ונשאלת השאלה: למה זה כל כך משנה?

אז הנה עובדות אחדות:

החיידק הוא יצור עצמאי לכל דבר, היכול לייצר חלבונים משלו ואנרגיה משלו, ולכן הוא יכול להתרבות בעצמו ללא כל תלות באורגניזם אחר. ניתן לפגוע בו ולהשמיד אותו בצורה קלה יחסית בעזרת תרופות אנטיביוטיות שונות וידועות.

לעומת זאת, הנגיף הוא לא יצור חי!

הוא טפיל, שאיננו יכול לייצר חלבונים בעצמו וגם לא אנרגיה, לכן הוא חייב להיטפל לפונדקאי כלשהו, תא בעל חיים, תא צמח או אף חיידק ולהתרבות בתוכו כשהוא מנצל את המשאבים של התא המאכסן.

כזה הוא נגיף הקורונה: הוא נטפל לתאים שונים, ורק כך הוא יכול להשתכפל ולהתרבות.

נגיף יכול להיטפל לתא כלשהו רק כאשר יש התאמה בינו, כלומר בין בליטות מסוימות שעל המעטפת שלו, לבין הקולטנים שעל פני קרום התא המאכסן.

אחת הבעיות הקשות במחלת הקורונה היא שלנגיף יש קולטנים מתאימים בסוגים שונים של תאים בגוף האדם, כמו תאים ברקמת הריאות, ברקמת הלב, ברקמת העור, ברקמת המעי הדק ובדופנות כלי הדם. מכאן הפגיעה הרַבה והמגוונת הגורמת  לתסמינים שונים של המחלה, כמו דלקת ריאות חמורה, קוצר נשימה קשה, שיעולים קשים, פגיעה בשריר הלב, כאבי בטן, שלשולים ופגיעה בטעם ובריח.

כל זאת גורם לבעייתיות הקשה במציאת מזור למחלה:

דווקא מפני שהנגיף אינו עצמאי ביכולת ההתרבות, מרגע שהוא מצא יכולת להיקלט בתא ולהשתלט על החלבונים שלו, הוא יכול לעשות כרצונו בתא המאכסן, להתרבות אִתו (ולהפוך את האדם לנשא) או להרוס אותו ואף להדביק עוד ועוד תאים שכנים ולגרום למחלה.

אם נטפל בו בתרופה שתהרוס אותו, הוא יהרוס גם את התא המאכסן, ואז מה עשינו? שפכנו את התינוק עם המים...

הטיפול היום מתרכז אפוא במציאת תרופה שתפריע ליכולת השכפול של הנגיף בתא (כפי שמקובל לטפל כיום בחולי איידס).

תקווה אחרת שהמדע עסוק בה מתרכזת במערכת החיסון האנושית.

כידוע, מערכת החיסון מאומנת לתקוף כל גורם זר החודר לגופנו על ידי יצירת חלבונים מיוחדים, ספציפיים, נוגדנים, הנקשרים לאותו פתוגן, וכך בולמים את הסתערות הפתוגן (מחולל המחלה) ומקטינים את סיכויי התפרצותה. על בסיס הידע הזה מנסים לטפל במה שנקרא "טיפולי חמלה" בחולים סופניים, מזריקים את הנוגדנים האלה מדמם של חולים שהבריאו, וכיום יש שלושה מקרים בארץ של סיפורי הצלחה: חולים שהחלימו ממחלת הקורונה, לאחר שהיו במצב אנוש וטופלו בנוגדנים.

אליה וקוץ בה - מתברר שכאשר מערכת החיסון פועלת כהלכה ומנסה לתקוף את נגיף הקורונה, אכן נוצרים נוגדנים מתאימים, כמו בכל מחלה נגיפית פשוטה, כגון שפעת או אבעבועות רוח, אך בד בבד עם התעוררות המערכת מתעוררת קבוצה נוספת, האופיינית למערכת החיסון, של חומרים הנקראים ציטוקינים התוקפים לפתע דווקא את איברי הגוף עצמו: הלב, הריאה או רקמת המעי. צורה זו מאפיינת מחלות אוטו-אימוניות (חיסון עצמי), ומכאן חלה הידרדרות קשה במצבו של החולה.

אכן, נגיף מוזר מהתל בנו ופנים רבות לו, ומכאן הצורך ללמוד עוד ועוד על מנגנון המחלה בתקווה להתקדם לעבר ריפוי או חיסון. עוד ארוכה הדרך, ולכן חשוב מאוד להתעמק ברזי

ברק גונן – מורה לסייבר 

מיומנו של אקטיביסט חברתי: היום הראשון שלי בתפקיד המפקח על הבנקים

בחודש שעבר הוכרז על בחירת מפקח חדש על הבנקים, יאיר אבידר. זהו אחד התפקידים הכי משמעותיים ומשפיעים במדינה. אילו הייתי במקומו, כך היה נראה היום הראשון בתפקיד: 

פרידה יפה מחדוה בר. המפקחת היוצאת הותירה שלל בעיות מערכתיות, אבל עדיין מגיעה לה מילה טובה. בכהונה שלה התבצע מאמץ חסר תקדים לפתוח את שוק הבנקאות לתחרות. זאת באמצעות הורדת חסמי כניסה לבנקים חדשים, ממשק השוואת מחירים, ניוד חשבונות בנק בקלות ועוד. המפקחת ירשה ארגון שפעל לשמירת הריכוזיות בבנקאות ומורישה ארגון שונה לחלוטין. סוף סוף אחרי 40 שנה מוקם בנק חדש. מול כל עובדי הפיקוח, הייתי מתחייב להמשיך לקדם תחרות בבנקאות ולמנוע מהבנקים להכשיל אותה באמצעות תחרות טורפנית. 

טלפון לראש רשות התחרות. "שלום למיכל הלפרין", הייתי אומר, "את הרי יודעת היטב שהבנקים הגדולים הם דואופול ושאין תחרות במערכת הבנקאית. עד כה, עוד לפניך, רשות התחרות לא רצתה להתעמת עם הפיקוח על הבנקים ונמנעה מלהכריז על הבנקים כמונופול. הבנקים מזהים שמפחדים להתעסק איתם ומתכוננים לטרוף את המתחרים בעודם קטנים. מבחינתי, יש לך אור ירוק להכריז עליהם כמונופול. יום טוב".

טיפול בכשלי משטר תאגידי. תנו לי את רשימת כל הבנקאים שנמצאים כרגע במערכת ושהיו מעורבים בכשלי משטר תאגידי. סיוע להלבנות הון, אישורים להלוואות מפוקפקות. גם בנקאים שלקחו סיכונים לא הגיוניים והפסידו מיליארדים. כל אלה לא צריכים לנהל בנקים. הייתי קורא להם לשימוע ומסמן לדור חדש של בנקאים שיושר ואחריות אישית היא תכונה נדרשת לניהול בנק. 

הגברת השקיפות. אמון הציבור בפיקוח על הבנקים נשחק עקב העובדה שיש סודיות מוחלטת בנוגע לכשלים שהפיקוח מגלה בבנקים. כפי שנחשף בוועדת החקירה בכנסת, הפיקוח על הבנקים דאג ש-15 בנקאים יוזזו מתפקידם בעקבות כשלים שהתגלו. מיהם אותם הבנקאים, מה הכשלים שהתגלו – דבר לא ידוע. אפילו חברי הכנסת בועדת החקירה לא הצליחו לקבל פרטים מהפיקוח על הבנקים. מסתבר שחברי כנסת יכולים לקבל מידע על הנעשה בכור באיראן, אך לא על מה שנעשה בהנהלת בנק הפועלים. היכן שכשלים מוסתרים, אין תיקון והם יחזרו על עצמם. הפתרון פשוט וגם מיושם בחו"ל – גופי הפיקוח מפרסמים באינטרנט את ההפרות שבוצעו ואת הסנקציות שהוטלו בעקבותיהן. 

שינוי שיטת האכיפה של הפיקוח על הבנקים. הייתי מבקש שיביאו למשרדי את כל הנהלים הבנקאיים, ועורם אותם בערמה שמגיעה מהרצפה עד התקרה. לצוות שאחראי על פרסום נהלים בנקאיים אגיד "די, זה לא עובד". אנחנו מפרסמים נהלים חסרי הגיון ומגוחכים. לדוגמה, בעקבות כשלי ההלוואות לפישמן ודנקנר פרסמנו נוהל מספר 327 שקובע שתאגיד בנקאי "חייב להבין את מקורות ההחזר של האשראי". ברצינות? הבנקים צריכים שנסביר להם שצריך לבדוק אם הלווה יכול להחזיר את ההלוואה? ומדוע באף אחד מהנהלים שלנו לא כתוב מה העונש על הפרת הנוהל? תלמדו מהרגולטורים בחו"ל - לפרסם נוהל שכולל עקרונות כלליים יחד עם מסמך מדיניות אכיפה שכולל סנקציות אישיות. זה הדבר היחיד שמרתיע מנהלים מפעולות מושחתות.

ריסון חגיגות השכר. בבנקים נהוג מנגנון עדכון שכר "טייס אוטומטי", של כ-5% מדי שנה, בלי קשר לביצועים. הוצאות השכר בבנקים מתנפחות, וסופן שהן מתגלגלות אל הציבור. במוקדם או במאוחר בועת השכר הזו עתידה להתפוצץ. המפקחת הקודמת זיהתה זאת וכפתה על הבנקים התייעלות, אך ועדי העובדים של הבנקים הפכו את ההתייעלות לבדיחה: בעוד העובדים החלשים בבנקים פוטרו בהמוניהם, הוצאות השכר של העובדים העשירים בבנקים המשיכו לתפוח. אדרוש מהנהלות הבנקים לבטל את מנגנון ה"טייס האוטומטי". צפוי שהם יענו, בצדק, כי אף בנק לא רוצה להיות ראשון בחזית המלחמה מול העובדים ולסבול מהשלכות שביתה. בשלב זה אעדכן שהביטול של הטייס האוטומטי יוכרז במקביל באופן מתואם בכל הבנקים ואורה להקים צוות שיגבש תוכנית עבודה למתן שירותי בנקאות קריטיים גם בזמן שביתה.

חקירת ההלוואות לנוני מוזס. המו"ל של ידיעות אחרונות קיבל הלוואות אישיות מהמערכת הבנקאית ובנק הפועלים בראשה. הוא גם עשה עסקים עם בנק הפועלים, קנה ממנו את המניות של פישמן. לא ברור אם ההלוואות הללו תואמות את כושר ההחזר של מר מוזס לאור ההרעה בעסקיו, ואם המניות נקנו במחיר שוק. מה שכן ברור הוא שהבנקים הם שמאפשרים לו את המשך שליטתו בידיעות אחרונות. הבנקים כבר הראו שהם יודעים לנהל יחסי קח-תן עם הלווים שלהם שמחזיקים בבעלות על עיתונים. האם לא למדנו שום לקח משליטתו של פישמן בגלובס? משליטתו של דנקנר במעריב? הייתי שולח את יחידת החקירות של הפיקוח להתייצב במשרדי בנק הפועלים, להוציא את כל מסמכי ההלוואות והעסקאות עם מוזס ולבדוק אם טיב הקשר הוא פיננסי בלבד, או שכרוכים בו גם היבטים שבנק לא אמור לשקול בעת מתן הלוואה.

זהו, יום העבודה הראשון תם. היה די עמוס, נכון, אבל ידוע שמה שלא עושים על ההתחלה, כנראה לא יעשה לעולם. כעת נותר לצפות למתקפות מצד בעלי האינטרסים: מנהלי הבנקים, עורכי הדין של ההון שלטון, הלוביסטים, הטייקונים. המתקפות הללו, לו הייתי המפקח על הבנקים, היו מסמנות דבר אחד ברור – אני עושה את הדבר הנכון למען הציבור.

מַסֵּכָה

מסכה היא כיסוי לפנים, והיא משמשת לתחפושת, להגנה ועוד. המילה מצויה כבר במקרא, אך משמעותה שם שונה – תבנית יצוקה ממתכת, כמו עֵגל מסכה, וגם כיסוי: "פְּנֵי הַלּוֹט הַלּוֹט עַל כָּל הָעַמִּים וְהַמַּסֵּכָה הַנְּסוּכָה עַל כָּל הַגּוֹיִם" (ישעיהו כה, ז). ברשימת כלי בית של ועד הלשון משנת תרע"ד (1914) נקבעה המילה מַסֵּכָה לצד המילה שְׂמִיכָה במשמעות "המכסה שמתכסים בו בעת השכיבה" על פי דברי הנביא "כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ וְהַמַּסֵּכָה צָרָה כְּהִתְכַּנֵּס" (ישעיהו כח, כ). את המשמעות המודרנית קיבלה המסכה בשל דמיון הצליל והמשמעות למילה הלועזית mask.

שירן אוסטרוב - מורה לערבית

חומוס בימי קורונה 

אהלן וסהלן 

שלום לכולם, 

במסגרת ימי הקורונה והלמידה מרחוק נדרשנו במסגרת אחת המשימות המקוונות בערבית לסוגיית החומוס במזרח התיכון. לצד הלמידה התבקשו תלמידי כיתות ט' ו-י' להכריע בסוגיית הרת גורל – היכן מוגשת, לדעתם, מנת החומוס הטובה בישראל. מהסקר הגדול של תלמידי "אהל שם" עלה כי כשליש מהתלמידים סבורים כי "בהדונס" היא החומוסיה הטובה ביותר (גאווה רמת -גנית!!!), לאחריה עם כרבע מהקולות חומוס "עלי קראוון - אבו חסן" ביפו ובמקום השלישי זכה חומוס "אבו שוקרי המקורי" מאבו גוש. תוצאה נוספת ומפתיעה היתה כי לא מעט מהתלמידים פשוט לא אוהבים חומוס. 

במחוזותינו,  החומוס (בערבית: حُمُّص ובתעתיק נכון חמץ) הוא יותר מסתם מאכל, הוא תרבות שלמה. אנשים בכל רחבי המזרח התיכון ובישראל  נפגשים ומדברים סביב הצלחת, אנשים מדברים, שלא לומר מתווכחים בלהט עז, על החומוסיות הטובות ביותר ויש ספרים, סרטים ובלוגים על חומוס. 

לפני כשנה פורסם ספר שהוקדש כל כולו לחומוס בישראל וברחבי העולם הערבי. כותרת הספר, שנכתבה בשלוש שפות – ערבית, עברית ואנגלית, היתה פשוט – חומוס. הספר היה פרוייקט של אריק רוזנטל בעל מסעדת חומוס "הקוסם" בתל אביב. יש  בו מאמרים, סיפורים ותמונות של צלמים מכל רחבי העולם הערבי, ואולי הכי חשוב  מתכונים של חומוס - מדמשק, מבירות, מעזה ומקהיר, מתל אביב, מעכו ומירושלים. 

הספר הוא ביטוי לאהבה של עמי האזור למאכל הפשוט הזה, המורכב מגרגירי חומוס מבושלים, טחינה, לימון ותבלינים, אולם לכל עיר ולכל חומוסיה יש את "הסוד" הקטן שלה, שבגללו החומוס שלה שונה מחומוס ברחוב ליד או בעיר השכנה. 

החומוס אמור להיות גורם מאחד של עמי האיזור, אבל יש לא מעט ויכוחים עליו. לדוגמא מי המציא את החומוס, איפה נמצאת מסעדת החומוס הטובה ביותר, תחרות על צלחת החומוס הגדולה ביותר ועוד. בישראל יש מסעדות חומוס רבות וויכוחים רבים עוד יותר מהי המסעדה הטובה ביותר – האם זו לינה במזרח ירושלים, לול בטירה, אבו שוקרי האמיתי, המקורי, סעיד בעכו, חיליל ברמלה, הקוסם של אריק רוזנטל בתל אביב, בהדונס ברמת גן ועוד. כל אחד בטוח שהחומוס שלו הכי טוב וכל אחד שגדל על   חומוס כזה או אחר בטוח שחומוס ילדותו הוא הטוב ביותר. אבל בסוף, חומוס מורכב מאותם רכיבים וסוד קטן וחומוס כמו שאמרו פעם "עושים באהבה או לא עושים בכלל". 

אז יאללה בואו נקווה שבקרוב נוכל לשבת בחומוסיה המועדפת עלינו ולאכול צלחת חומוס טובה, מי עם בצל ומי בניגוב של פיתה, מי עם גרגרים ומי עם פטריות, אבל העיקר שיהיה זה עם חברים. 

מע סלאמה ולהתראות בפעם הבאה. 

לימור רייזפוס – סגנית המנהל לפדגוגיה   

ימי הזיכרון לאורך השנים מהווים עבורי ימים של חשבון נפש והרבה הרהורים על מה שקורה בסביבה הקרובה והרחוקה שלי. החל ממני עצמי, המשפחה שיצרתי, הקהילה שאני חיה בה וכלה במדינה שלנו. בכל יום זיכרון, והשנה יותר מתמיד, אני חושבת לעצמי מה עשיתי השנה כדי שהמקום הזה יהיה יותר ראוי לקורבן שהקריבו כל כך הרבה אנשים ?

ומה צריך לקרות כדי שהמקום הזה יהיה יותר ראוי? אם ננהג זה בזה בדרך ארץ, ביושרה, בהגינות, בהוגנות? אם הערכים המנחים שלנו כחברה יהיו עזרה הדדית, אהבת האחר, כבוד, התחשבות? ואם כן, אז למה זה כבר לא קיים? מה מונע מאִתנו להתנהל כחברה הוגנת, המוקיעה שחיתות מכל סוג ובכל רמה, הנוהגת בכבוד במבוגרים שלה וגם בילדים שלה?  

לא תמיד יש לי תשובות טובות. אני תמיד בתחושה שעוד נותרה לנו, לכולנו - אזרחים מן השורה, פוליטיקאים, הורים ואנשי החינוך - מלאכה רבה. 

ולצערי עדיין, אחרי שנים, כשאני מסתכלת בעצמי ובסביבתי אני לא ממש מצליחה לעמוד זקוף בצפירה, לשאת ראש בגאווה… אולי בשנה הבאה.