כולנו תרבות האונס
או
להיות נשים דרוכות
תרבות היא מכלול ערכים, אמונות, תפיסות עולם. היא יצירה אנושית דינמית. בני אדם יוצרים אותה. התרבות היא נלמדת. היא מתאימה את עצמה. היא משתנה.
אונס היא תרבות. תרבות של אלימות. אלימות נגד נשים. עם סמלים וקודים וטקסים ואמונות. אבל בניגוד לתרבות שהיא משותפת לכולנו (ראו תרבות הפנאי, תרבות הצריכה אפילו תרבות העמידה בתור), תרבות האונס היא תרבות גברית בעיקרה, אלימה, אכזרית לניצול גוף האישה. עם זאת ומשום מה, תרבות אלימה זו מצליחה לסחוף את כולנו כשהיא משדרת את הפנטסיות הפורנוגרפיות (הנראות והבלתי נראות) בחיינו: בפרסום, באופנה, בקולנוע, בטלוויזיה, שלא לדבר בכלכלה ובמשפט, ואפילו בכתבי הקודש.
כולנו חיות וחיים את תרבות האונס, שלפעמים היא פורצת לשיח כמו בשבועות האחרונים, ולפעמים מתחת לפני השטח, כמו לא הייתה ולא נבראה. אבל תמיד, תמיד היא קיימת, וכשהיא פורצת - כולם מזדעזעים לקרוא בקול אחד: 'צריך', 'צריך', 'צריך'. צריך להפעיל את הממשלה, צריך לעורר את וועדות החינוך והרווחה, ואיפה המשטרה, והמורים ובתי המשפט? אבל עם כל 'הצריך' ו'האיפה' האלה – ממשיכים לא לעשות כלום. כרגיל.
אבל מה יהיה איתנו הנשים? ומה אנחנו 'צריכות' לעשות עם עצמנו? לדעתי, 'הצריך' שלנו צריך להיות 'דרוך' תמיד. 'דריכות' זה שם המשחק. כמו כל יצור חי בטבע. בטבע כל בעל חי סוקר תמיד את סביבתו בדריכות: ציפורים בשמיים, צבאים ביער, ואפילו נמרים בסוואנות. האיום תמיד קיים. תמיד דרוך. גם בג'ונגל הישראלי. לכן גם אנחנו, נשים אל נשים: אימהות, חברות, אחיות, בנות דודות. אל לנו להיות שאננות. האונס כל הזמן מסתובב בינינו. עלינו להיות דרוכות, קשובות: לדאוג אחת לשנייה, להזהיר אחת את השנייה, לגונן אחת על השנייה. אפילו לשנן ולרקוד את השיר "האנס בדרכך". כי אם אין אנחנו לנו – מי לנו.
יפה ברלוביץ
|