image
הידיעון המקוון של האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים ולחקר המגדר: 10 במאי 2020
יפה ברלוביץ
חזרנו. האמנם? לאן?
או
מה המקום של האגודה ללימודים פמיניסטיים לקראת הבאות.
חזרנו. האמנם? לאן? למציאות שקרסה לנו מתחת לאף ועם ארגז כלים ישן, מנסות לחיות את הבלתי מוכר, ועם אי הוודאות לעלות על מסלול של אקספרימנטים שאולי ינביטו משהו ואולי לא. כאמור הדברים משתנים ואנחנו מיטלטלות, מְזַהוֹת לא מזהות. אבל עניין עקרוני אחד לא השתנה ואותו אנחנו מזהות וכואבות – עצמנו כציבור, עצמנו כמגדר, עצמנו כנשים. הקורונה שימשה לנו מראה ענקית שכמו מאליו גילתה לנו את המקומות הריקים שהיינו צריכות למלא אותם – בממסד, בהנהגה, בייעוץ בתקופת משבר זו. אבל אנחנו לא היינו שם, כי הריבון ההדיר אותנו כמו תמיד, והמשיך כבתוך שלו -לנהל, לייעץ, לנתב, להחליט, להנחות – ואם הצליח או לא, הכל קיבלו אותו כמובן מאליו.
אבל לא מובן מאליו שנשים יהיו נוכחות בוועדות ממשלתיות, ישתתפו בצוותי ייעוץ, יביעו את דעתן בדיון של מומחים ומומחות לטיפול במשבר. והקורונה קורסת ממשברים: משבר של בריאות, ושל כלכלה, ושל רווחה, ושל חינוך, ושל מה לא. אבל ראש המל"ל מאיר בן שבת מרשה ברוב חוצפתו לדחות את הדרישה שלנו למנות נשים (ממגוון תחומים וממגוון אוכלוסיות) בישיבות אצלו; ויו"ר הרשות לקידום מעמד האישה, אווה מדז'יבוז, מתנצלת לאמר שמינוי נשים לתפקידי מנכ"ליות במשרדים השונים זה עניין פוליטי, והשר מחליט. והשר הוא תמיד גבר, אבל גם שרה כמו גילה גמליאל, לשיוויון חברתי, לא נוקטת אצבע ורק מפרסמת דו"חות שבאמת צריך לאייש נשים במוקדי כוח. צריך, צריך, צריך.
והנה באה הקורונה, ואם שוב גילתה שאנו מודרות, ומוחלשות, ומובטלות, ומאויימות להטרדה, וקרבנות לאלימות, הנה בו בעת למדנו שיש לנו בכל זאת כוח - כוח להפגין, להרים צעקה, לצאת החוצה, ולא להיבלע בדממה של הבתים פנימה. ואכן כבר מתחילה התארגן המטה הפמיניסטי לשעת חירום, וארגוני הנשים שחתמו בגדול על היוזמה של איתך מעכי ומרכז רקמן לקידום מעמד האישה, ועימן שדולת הנשים ואישה לאישה. והזום העלה שוב ושוב שיחות בפרהסיה על מצב הנשים, אל מול מאות חלונות קטנים עם נשים: כך פוליטיקלי קוראת וקולך ומכון ון ליר וצדק חברתי – חדר מצב, ומי לא. כי איך אפשר שלא. איך אפשר שבאחת אנו שוב נמנות בתחתית: חצי מליון נשים מובטלות, ישישות מבודדות ללא עזרה, נשים סגורות מתפוצצות מאלימות, מורות נבוכות מול ילדים מאחרי מסך. עם שלם של נשים תועות. וגברים אדישים ומלאים את עצמם מנחים להם את החיים.
אבל כמו יש מאין, הזקיפו את קומתנו הרופאות. פתאום יש רופאות בישראל, ועוד מומחיות, ועוד שאי אפשר בלעדיהן: מומחיות למחלות זיהומיות, ומומחיות לגריאטריה, ופסיכולוגיות, ופסיכיאטריות, וכמובן חוקרות. והכל סוגדים עכשיו לחוקרות האנונימיות במעבדות לא מזוהות, שכל עניינן להציל אותנו, להמציא חיסון, לבלום את המגפה.
ואחרי כל אלה, מה לעשות עם הסיטואציה הנשית הזאת, שהתגלתה לנו פתאום בכל חומרתה? איך להיערך ביתר נחישות? איך להמשיך במאבקים, לחתור, לחלחל, לפרוץ – בלי שהם יבחרו וימנו אותנו, אלא שאנחנו נבחר ונמנה את עצמנו.
ושאלה ספציפית לנו: כיצד אנחנו כאגודה ללימודים פמיניסטיים וחקר המגדר, רואות את המקום שלנו ואת מדיניות הפעילות שלנו לקראת הבאות.
בתקנון של האגודה ללימודים פמיניסטיים שהתחבר לפני 22 שנה, אחד הסעיפים המובילים אמר: א. לעודד יצור ידע והפצת ידע שיביא לשינוי המעמד ואיכות החיים של נשים בישראל; ב. ליזום ולעודד את השימוש בידע לשינוי מדיניות ציבורית.
כפי שכולנו יודעות, תכניות לימודי מגדר התמקדו כל השנים במתודות תיאורטיות, ביקורתיות, רפלקסיות. הכשל שלנו בימי הקורונה מלמד אותנו שיש לעסוק גם בפרקטיקה פמיניסטית. דהיינו: להרחיב את הידע המעשי ולהעמיד קורסים בסימן של פמיניזם אקטיביסטי, מנהיגות נשים, פוליטיקה נשית וכדומה. לימוד לאקטיביזם הוא ארגז הכלים של האישה לשנים הבאות, ואת הידע הזה יש להקנות לא רק בתכניות ללימודי מגדר, אלא כקורס חובה בכל הדיסציפלינות האקדמיות של לימודי הרוח, החברה והטבע.
במילים אחרות: יש לחנך דור של נשים חדור מטרה ומודעות, היודע למקם את נוכחותו במרכז המוביליות הציבורית, ובשותפות ובהכוונה של החיים האזרחיים – כך במשפחה, בעבודה, בקהילה, וכך באקדמיה, בממשל, בתרבות.
 
הכי קשה היה להתנהל
כאילו לא קורה דבר
חדש או ישן
כאן מתחת לגג
(היינו מתחת לגג
קומה שש, הקומה האחרונה
בבנין הישן)
כי בין שני העולמות
שהתקימו במקביל
הכחות לא היו שוים:
באחד נלחמו על החיים
בשני
גם


שיר זה לקוח מתוך השער הראשון בספר, העוסק, רובו ככולו, בתקופה בה עבדה המשוררת כאחות אחראית במחלקה לטיפול נמרץ.
אין לטעות בנימה היבשה לכאורה שבאמצעותה בלייר־לוינהוף מוסרת את חוויותיה מן היקום הסגור של שגרת האחיות במחלקה, אשר התהום הפעורה ביניהן לבין הנוטים למות מוסווית על ידי רוטינה של פעולות ניקיון, שאיבה, גרירה והחלפה. בדומה למונחי הסטודיום והפונקטום שתבע רולאנד בארת ביחס לאמנות הצילום — גם בשירה זו משמש התיעוד הפרוזאי של עבודת האחיות האפורה כרקע ממנו מפציע פרט חד פעמי ומוחץ לב, המשיל באחת את הלוט מעל פניה של אותה תהום הניצבת לרגלי כולנו, וחושף את החסד האנושי הניצב לבדו לפתחה.

סוף המשמרת 
אירנה בלייר לוינהוף  
הוצאת פרדס,2019

image
הקשר בין קריאת שירה לבין חשיבה מחדש על חיי הקמפוס בעידן הקורונה
מאת ורד טוהר, מרצה בכירה במחלקה לספרות עם ישראל

עד כמה רוח הזמן משפיעה על אופן קריאת השיר? עד כמה מושפעת פרשנותו של הקורא מן ההקשרים החברתיים, התרבותיים וההיסטוריים שהוא נתון בהם? האם בכלל ניתן לקרוא שירה במנותק מהמציאות? ומה הקשר של השאלות הללו לחיי הקמפוס בעידן הקורונה?
בשיר "מחשבות לילה" (בתוך: עיר הירח, 1979) כותבת תרצה אתר:
וְעִירִי הַנְּמוּכָה, פְּנֵי חֲרָדָה לָהּ.
אֲנִי מַבִּיטָה בָּהּ מִגֹּבַהּ שֶׁל שֶׁבַע קוֹמוֹת (מַמָּשׁ),
עִיר קְטַנָּה, חֲשׁוּכָה וְרֵיקָה, שֶׁאֵין בַּתֵּבֵל יְדִידָה לָהּ,
רַק יָדִי מְלַטֶּפֶת שְׂדֵרוֹת וְסִמְטוֹת מִגֹּבַהּ שֶׁל בַּיִת חָדָשׁ.
image
הביטחון כסוגיה אזרחית: התרופפות הביטחון האזרחי-פוליטי-תרבותי בישראל
עורכות: עירית קינן ועירית הרבון
הוצאת פרדס, 2020

מענה לצורך של ביטחון אישי, בהגדרתו הרחבה כמענה לביטחון כלכלי, תזונתי, בריאותי, קהילתי ועוד, הוא מניע בסיסי בחייהם של בני אדם, ומהווה גורם מרכזי בהחלטתם ליטול את מקל הנדודים ולהגר מארץ מולדתם למקום אשר נתפס בעיניהם כעשוי להבטיחו עבורם ועבור היקרים להם. אכן, תמונת ההגירה בשנים האחרונות היא מארצות שבהן הביטחון האישי של האזרחים נמוך מאוד אל ארצות שבהן יש הבטחה לקיום בכבוד ולמימוש מרבי של הביטחון האישי. ישראל, אשר עצם הקמתה הושתת על תפיסתה כמדינת כל בני העם היהודי שיוכלו להצטרף אליה עם הזמן, הייתה מאז ומתמיד מדינת הגירה. האוכלוסייה המהגרת אליה משתייכת אומנם ברובה הגדול לדת היהודית, אך כמו במדינות הגירה רבות אחרות, החברה בישראל היא רבת-תרבויות ומורכבת ממגוון קבוצות שהבסיס לגיבושן איננו אך דתי, אלא גם אתני ותרבותי. ביניהן נמצאות קבוצות מיעוט, שהרקע התרבותי המשותף שלהן שונה מזה של הקבוצה ההגמונית בחברה. למרות שחלק ממאפייניהן התרבותיים של קבוצות אלה דומים או משיקים לאלה של הקבוצות האחרות, השוני בינן לבין הקבוצות ההגמוניות עולה על הדמיון, דבר שמוביל לא פעם לקיפוח חברתי (מאוטנר, שגיא ושמיר, 1998).
בעוד שהגדרתו של המושג ביטחון אנושי מצויה בוויכוח (Paris, 2001), יש הסכמה בין החוקרים על כך שהכרה תרבותית כוזבת או הדרה תרבותית היא בעלת השפעה שלילית עמוקה על רווחתו הנפשית של האדם ועל תחושת הביטחון שלו (טיילור, 2005). זהו המובן התרבותי של המושג ביטחון אנושי, שפרק זה דן בו, והוא משמעותי במיוחד לנוכח העובדה שתרבות וזהות תרבותית מהוות נדבך מרכזי בחייהם של בני האדם, ואף "חלק בלתי נפרד מהם כמו פניהם או שמם" (שגיא, 2006, עמ' 185). טענתנו המרכזית כאן היא שככל שקבוצה תרבותית חווה תחושת הדרה או אי-שייכות תרבותית, כך מתערערת תחושת הביטחון האישי של חבריה. פרק זה בוחן את התימוכין לטענה זו באמצעות מחקרים מדיסציפלינות שונות של מדעי החברה, ולאחר מכן מנתח את השתקפותה של הטענה במקרה הבוחן של יוצאי אתיופיה בישראל.

להמשך עיון בפרק המבוא  כתבו שמחה גתהון ועירית קינן 


פרופ' עירית קינן, דיקן בית הספר לחינוך, המכללה למינהל, המסלול האקדמי, ראשון לציון.
ד"ר עירית הרבון, מרצה בבית הספר לחינוך, המכללה למינהל, המסלול האקדמי, ראשון לציון.
ד"ר שמחה גתהון, מרצה בכירה בפילוסופיה של החינוך, מכללת אור יהודה ואוניברסיטת בר אילן, וכן יו"ר מרכז מורשת יהדות אתיופיה.
image

לוח מודעות

קולות קוראות, מלגות ועוד
לוח מודעות
מגדר ושבתונים: קול קורא 

Hello all,

Shlomit Yuval Greenberg and myself are conducting a study about gender and sabbaticals, and would appreciate your help with filling it and spreading the word.

In the link below you will find a very short and anonymous questionnaire (3-5 minutes to fill) that we are distributing among academic faculty members who are eligible for sabbaticals.

We would really appreciate if you could fill it out and also distribute it to other academics around the world (male and female alike). We are hoping to get to as many academics as possible, across all disciplines.


Many thanks
Liad Mudrik & Shlomit Yuval-Greenberg
Tel Aviv University

image
התחלה: 19/05/2020 18:00 - סיום: 19/05/2020 20:00
מנחה: ד"ר מירי רוזמרין
משתתפות: ד"ר ראויה אבורביעה, ד"ר יוליה לרנר, יונית נעמן 
הוסף ליומן: Google CalendarYahoo CalendarOutlook Calendar
לאירוע בפייסבוק

חדש על המדף

מבע של בעתה: "האלביתי" בחלומות, בהזיות ובשיגיונות ביצירותיהן של שפרה הורן, דורית רביניאן וסביון ליברכט
שרון מאייר־קריגר
הוצאת פרדס, 2019

הספר בוחן את האופן שבו מעצבות הסופרות דורית רביניאן, שפרה הורן וסביון ליברכט חלומות של גיבורות נשים ביצירותיהן, חלומות אשר מתוכם מגיח "האלביתי" הפרוידיאני. הספר עוסק בחמישה רומנים מתוך סיפורת הנשים הישראלית החדשה: החתונות שלנו (1999) של דורית רביניאן, שלושה רומנים של שפרה הורן: היפה בנשים (1998), תמרה הולכת על המים (2002) והמנון לשמחה (2004) ואיש ואישה ואיש (1998) של סביון ליברכט.
מסתו של פרויד "האלביתי"(Das Unheimlich) שפורסמה בשנת 1919 השפיעה רבות על חקר הפסיכואנליזה והספרות. משמעותה של המילה הגרמנית Heimlich היא ביתי (שייך לבית), נעים ידידותי, מוכר, אינטימי, חבוי, חשאי. לכן משמעותה של המילה unheimlich היא לא ביתי, גלוי, זר. על פי פרויד המוכר והביתי הוא בעל פוטנציאל להפוך לזר ומאיים.
יצירותיהן של רביניאן, הורן וליברכט משופעות בהזיות, בחלומות, במצבים דמויי חלום ובמונולוגים פנימיים בהם יש ל"האלביתי" נוכחות רבה ובולטת יותר מאשר במציאות הערה. בחינת הופעותיו הרבגוניות של "האלביתי" המגיח מחלומותיהן של הגיבורות מלמדת כי בניגוד לסופרים המעצבים, מאפיינים ומציגים את גיבורותיהן ככאלו אשר אינן לומדות דבר מחלומותיהן (למרות האזהרות המשוקעות בהם), שלוש הסופרות מגדירות את גיבורותיהן באמצעות החלומות שהן מייחסות להן. חלומות של גיבורות נשיות, המעוצבים על ידי סופרות, מציבים לנגד עיני הקורא דמות של אישה חזקה המודעת לעצמה ומתעמתת עם פחדיה באמצעות חלומותיה. הגיבורות מתמודדות עם התכנים המאיימים של החלום, המאירים להם רובד שהיה חסוי בחייהן.
בתאוריית "האלביתי" הענפה, פרויד לא התייחס כלל לקיומו של האור בקצה המנהרה, משום שהוא ראה צורך להדגיש רק את המקורות האחראים להתעוררותם של התכנים המודחקים המערערים. במילים אחרות, פרויד התמקד בבעיה ולא הציע כל פתרון עבורה. הסופרות הישראליות לקחו קדימה את התאוריה הפרוידיאנית ויצרו מצבי הארה של הגיבורות המתעמתות ומתמודדות עם הפחדים הגדולים המאיימים. לכן אפשר לראות בחלומות מצע לחקר עצמי המשמש כסוג של טיפול פסיכולוגי תרפויטי, המביא עמו גילויים משחררים. לאחר שהגיבורה פותרת את הקונפליקט הפנימי בינה לבין עצמה, היא משיבה לידיה את השליטה על חייה.


בספר ארבעה פרקים:
הפרק הראשון מציג לפנינו כפיל טורדני והרסני המטיל את אימתו על ארבע גיבורות והופך את עולמן הער לסיוט מתמשך. נוכחות בולטת ומגוונת של כפילים עולה מתוך יצירותיהן של שפרה הורן ודורית רביניאן: תאומים "חיים" ומתים דמויות בעלות חזות חיצונית, הזהה לזו של הגיבורה, השתקפויות ובבואות מעוררות פלצות, ואף בובה דוממת-חיה מעוררת בעתה.
הפרק השני בוחן את הממד המאיים העולה מתוך יחסי אימהות-בנות, המתגלים כיחסים סימביוטיים אמביוולנטיים ומבעתים מתוך חלומותיהן והזיותיהן של ארבע גיבורות. הפרק מתייחס אף לסממני "אלביתי" נוספים בהם: קניבליזם, הפחד להיקבר חיים, אנימיזם וחזרת המתים.
הפרק השלישי מראה את התואם בין מושג הדז'ה-וו לבין אפקט החזרה הכפויה, היוצר תחושה של איום ומועקה ואת השפעתם על מערכות היחסים הארוטיות, הנרקמות בין שלוש גיבורות לבין הגברים שבחייהן (בעליהן ומאהביהן).
הפרק הרביעי מוכיח כי השפעתו של "האלביתי" הפרוידיאני עומדת על תילה גם בעידן המודרני. העולם המודרני הביא עמו התנסויות וחוויות מאיימות רבות, בשל חידושי המדע והטכנולוגיה, המתריסים נגד ההיגיון, ההבנה והידע האנושי בתוך החוויה האישית.

ד"ר שרון מאייר-קריגר עשתה את לימודיה לקראת התואר השלישי בחוג לספרות עברית והשוואתית, אוניברסיטת חיפה, והיא מלמדת ספרות באוניברסיטה הפתוחה.
חדש על המדף

ספר ישן חדש

אלטרואיזם בימי קורונה: השיח האלטרואיסטי בימי מגפת הקורונה מגיע לביטויו הנרחב והנעלה ביותר בחברה האנושית
מאת שרה שלו

בעת מצוקה החוצה תרבויות וגבולות מדיניים, יחסי הגומלין של עזרה ותרומה מבליטים את האינטרסים המשותפים והכלל אנושיים המלכדים ומחזקים את הסולידריות בין בני האדם כדי להתגבר על המגיפה. הם מביאים לכדי גילוי האנושיות במיטבה. זו היא זולתיות במלוא מובן המילה. החל מעזרה בהתנדבות של יחידים וארגוני מתנדבים, עזרה יומיות של שכנים בהספקת מזון ותרופות לקשישים וחולים ועד עזרה לשכננו הפלשתינאים בהקלות רבות ושונות, או במשלוח ציוד רפואי נדרש של סין לרשות הפלשתינאית.
התגובה המשותפת למלחמה במגפת הקורונה עשויה לקדם גם את השלום בינינו ובין הפלישתינאים, מה שלא הצלחנו לעשות במשך למעלה ממאה השנים האחרונות. בפוליטיקה המקומית, מצב החירום הזה מצליח לבטל הרבה מן ההבדלים, כדי להקים ממשלת חירום בישראל מתוך אינטרס משותף, אחרי כשלון של שלוש מערכות בחירות לעשות זאת.
מעולם לא הייתה עזרה ותרומה כה נרחבים בהיסטוריה האנושית. זה הפן החיובי של המגפה, שרק בכוחות משותפים, של עזרה ותרומה תצליח האנושות למגר אותה.
נקווה שמגיפה שכזאת לא תחזור לעולם, וכל הכוחות החברתיים שהתגלו יושקעו בעתיד בבנית עולם חדש, נדיב, וטוב לדיירי כדור הארץ.

ד"ר שרה שלו, כותבת השיח האלטרואיסטי: מוסר/נשים/פוליטיקה. 2003. פרדס הוצאה לאור.
ספר ישן חדש
המחברות של מרתה 
טלילה קוש זוהר

את הרומן "המחברות של מרתה" כתבתי בעיקבות זיכרונות שכתבה אימי, מרתה וולנר-קוש בשנות התישעים. אז נודע לי בפעם הראשונה על העבר שלה בשוּרָנִי, שבה נולדה, גדלה וממנה גורשה, עיירה סלובקית בתוך מישורים ענקיים של שדות סלק סוכר. חיים שלמים של ילדה, נערה, אישה צעירה שרצתה לפרוץ אל העולם, רצתה לכתוב, חלמה על חיים אחרים. אז גם נודע לי (בקצרה, באיפוק) על הגירוש, על הסוף, ועל התחלה אחרי אושוויץ. עד אז גם לי לא היה עבר.
תמיד רציתי "לעשות משהו" עם הזיכרונות שכתבה, עדות שכתובה בעדינות, בהומור באהבה ואיפוק רב, והנה כתבתי את "המחברות של מרתה". רומן, שבמרכזו קשר חזק שנטווה בין הגיבורה, מרתה קראוס המאושפזת במחלקה לבריאות הנפש בבית חולים בחיפה לבין ד"ר נוימן, הפסיכאטר שמטפל בה, קשר שמוביל אותה לכתיבה. הרומן משלב פרוזה/בידיון ועדות אותנטית, הזיכרונות בדיוק כפי שכתבה אותם אימי.

"המחברות של מרתה" הוא הרומן הראשון שכתבתי. כמרצה (בגמלאות) בסמינר הקיבוצים כתבתי (ועודני כותבת) אקדמית על ספרות הדור השני בישראל, על ספרות נשים וכתיבה נשית, ועל חינוך ועל מגדר. לצד הכתיבה והמחקר, מלמדת (ומתרגלת) יוגה, צ'י גונג וטאי צ'י.

"המחברות של מרתה" יצֵא לאור בהוצאת ספרים כרמל, ועלי לממן זאת. אני מקווה להצליח לגייס את הכסף בעזרת מימון המונים. 
למידע נוסף ולתמיכה במיזם לחצו כאן
image
לא יכולתי לרשום את זה בתיק: שירים מפנקסה של עובדת סוציאלית
אורית קלופשטוק
הוצאת פרדס, 2020

אלו דברים שאין להם שיעור
בְּכָל בֹּקֶר אֲנִי מַחְתִּימָה כַּרְטִיס
לְתַקֵּן עוֹלָם. רְאֵה אֱלֹהִים,
בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ חֲסֵרִים
וַאֲנִי רַק עוֹבֶדֶת סוֹצְיָאלִית אַחַת
וְאֵין לִי שִׁעוּר קוֹמָה
לְתַקֵּן כָּל זֶה.
אֲנִי הוֹלֶכֶת בִּשְׂדוֹתֶיךָ, מַנִּיחָה
לֶקֶט, פֵּאָה וְשִׁכְחָה
וְאֵין לִי קֶרֶן
וְאֵין לִי פֵּרוֹת,
רַק תּוֹרָה שֶׁנָּתְנוּ לִי הוֹרַי,
מַפַּת דְּרָכִים
כְּנֶגֶד כֻּלָּם.


במשך למעלה מעשרים שנה היתה אורית קלופשטוק עובדת סוציאלית למען משפחות במצוקה העמוקה ביותר, אוכלוסיות בסיכון רב תחומי בלשכת רווחה. השירים המטלטלים בספר הביכורים הבשל הזה משקפים את המשקע הרגשי הכואב שהותירו המפגשים ההם בנפשה של המטפלת, ומעניקים לקורא מפגש חי ומוחשי עם גלריית דמויות חבולה ומרתקת. יש חידוש גדול בהתעקשות להטיל אלומת אור על הפינות החשוכות והנשכחות הללו, שלעתים רחוקות זוכות לגילום פואטי. התכנים המקוריים ושוברי הלב, המתבטאים בשפה מקורית ובסגנון ייחודי – מאופק וחשוף גם יחד – מתגבשים לקובץ אנושי מאוד, רווי חמלה ומחאה. (טל ניצן)

אורית קלופשטוק, בוגרת תואר ראשון בפסיכולוגיה מאוניברסיטת בר אילן, לימודי טיפול משפחתי ועבודה סוציאלית. שירים רבים פרי עטה ראו אור בעיתונים ובכתבי עת ספרותיים נבחרים.
image
 
Facebook
Website
כתבו לנו:  
gender4u@gmail.com