יפה ברלוביץ
חזרנו. האמנם? לאן?
או
מה המקום של האגודה ללימודים פמיניסטיים לקראת הבאות.
.JPG)
חזרנו. האמנם? לאן? למציאות שקרסה לנו מתחת לאף ועם ארגז כלים ישן, מנסות לחיות את הבלתי מוכר, ועם אי הוודאות לעלות על מסלול של אקספרימנטים שאולי ינביטו משהו ואולי לא. כאמור הדברים משתנים ואנחנו מיטלטלות, מְזַהוֹת לא מזהות. אבל עניין עקרוני אחד לא השתנה ואותו אנחנו מזהות וכואבות – עצמנו כציבור, עצמנו כמגדר, עצמנו כנשים. הקורונה שימשה לנו מראה ענקית שכמו מאליו גילתה לנו את המקומות הריקים שהיינו צריכות למלא אותם – בממסד, בהנהגה, בייעוץ בתקופת משבר זו. אבל אנחנו לא היינו שם, כי הריבון ההדיר אותנו כמו תמיד, והמשיך כבתוך שלו -לנהל, לייעץ, לנתב, להחליט, להנחות – ואם הצליח או לא, הכל קיבלו אותו כמובן מאליו.
אבל לא מובן מאליו שנשים יהיו נוכחות בוועדות ממשלתיות, ישתתפו בצוותי ייעוץ, יביעו את דעתן בדיון של מומחים ומומחות לטיפול במשבר. והקורונה קורסת ממשברים: משבר של בריאות, ושל כלכלה, ושל רווחה, ושל חינוך, ושל מה לא. אבל ראש המל"ל מאיר בן שבת מרשה ברוב חוצפתו לדחות את הדרישה שלנו למנות נשים (ממגוון תחומים וממגוון אוכלוסיות) בישיבות אצלו; ויו"ר הרשות לקידום מעמד האישה, אווה מדז'יבוז, מתנצלת לאמר שמינוי נשים לתפקידי מנכ"ליות במשרדים השונים זה עניין פוליטי, והשר מחליט. והשר הוא תמיד גבר, אבל גם שרה כמו גילה גמליאל, לשיוויון חברתי, לא נוקטת אצבע ורק מפרסמת דו"חות שבאמת צריך לאייש נשים במוקדי כוח. צריך, צריך, צריך.
והנה באה הקורונה, ואם שוב גילתה שאנו מודרות, ומוחלשות, ומובטלות, ומאויימות להטרדה, וקרבנות לאלימות, הנה בו בעת למדנו שיש לנו בכל זאת כוח - כוח להפגין, להרים צעקה, לצאת החוצה, ולא להיבלע בדממה של הבתים פנימה. ואכן כבר מתחילה התארגן המטה הפמיניסטי לשעת חירום, וארגוני הנשים שחתמו בגדול על היוזמה של איתך מעכי ומרכז רקמן לקידום מעמד האישה, ועימן שדולת הנשים ואישה לאישה. והזום העלה שוב ושוב שיחות בפרהסיה על מצב הנשים, אל מול מאות חלונות קטנים עם נשים: כך פוליטיקלי קוראת וקולך ומכון ון ליר וצדק חברתי – חדר מצב, ומי לא. כי איך אפשר שלא. איך אפשר שבאחת אנו שוב נמנות בתחתית: חצי מליון נשים מובטלות, ישישות מבודדות ללא עזרה, נשים סגורות מתפוצצות מאלימות, מורות נבוכות מול ילדים מאחרי מסך. עם שלם של נשים תועות. וגברים אדישים ומלאים את עצמם מנחים להם את החיים.
אבל כמו יש מאין, הזקיפו את קומתנו הרופאות. פתאום יש רופאות בישראל, ועוד מומחיות, ועוד שאי אפשר בלעדיהן: מומחיות למחלות זיהומיות, ומומחיות לגריאטריה, ופסיכולוגיות, ופסיכיאטריות, וכמובן חוקרות. והכל סוגדים עכשיו לחוקרות האנונימיות במעבדות לא מזוהות, שכל עניינן להציל אותנו, להמציא חיסון, לבלום את המגפה.
ואחרי כל אלה, מה לעשות עם הסיטואציה הנשית הזאת, שהתגלתה לנו פתאום בכל חומרתה? איך להיערך ביתר נחישות? איך להמשיך במאבקים, לחתור, לחלחל, לפרוץ – בלי שהם יבחרו וימנו אותנו, אלא שאנחנו נבחר ונמנה את עצמנו.
ושאלה ספציפית לנו: כיצד אנחנו כאגודה ללימודים פמיניסטיים וחקר המגדר, רואות את המקום שלנו ואת מדיניות הפעילות שלנו לקראת הבאות.
בתקנון של האגודה ללימודים פמיניסטיים שהתחבר לפני 22 שנה, אחד הסעיפים המובילים אמר: א. לעודד יצור ידע והפצת ידע שיביא לשינוי המעמד ואיכות החיים של נשים בישראל; ב. ליזום ולעודד את השימוש בידע לשינוי מדיניות ציבורית.
כפי שכולנו יודעות, תכניות לימודי מגדר התמקדו כל השנים במתודות תיאורטיות, ביקורתיות, רפלקסיות. הכשל שלנו בימי הקורונה מלמד אותנו שיש לעסוק גם בפרקטיקה פמיניסטית. דהיינו: להרחיב את הידע המעשי ולהעמיד קורסים בסימן של פמיניזם אקטיביסטי, מנהיגות נשים, פוליטיקה נשית וכדומה. לימוד לאקטיביזם הוא ארגז הכלים של האישה לשנים הבאות, ואת הידע הזה יש להקנות לא רק בתכניות ללימודי מגדר, אלא כקורס חובה בכל הדיסציפלינות האקדמיות של לימודי הרוח, החברה והטבע.
במילים אחרות: יש לחנך דור של נשים חדור מטרה ומודעות, היודע למקם את נוכחותו במרכז המוביליות הציבורית, ובשותפות ובהכוונה של החיים האזרחיים – כך במשפחה, בעבודה, בקהילה, וכך באקדמיה, בממשל, בתרבות.
