"שוב חזרנו לגן, שוב קשה לה ללכת בבוקר.. עוד פעם התפרצויות של בכי ועצבים.. ובכל פעם שאני מיואשת, אני שואלת את עצמי מה גילת הייתה אומרת?

ואז אני שואלת אותה מה קשה לך? למה את עצובה? 

מה את מרגישה?

ואחרי הרבה בכי וסחור סחור היא אמרה שהיא לא רוצה את האח הקטן יותר. 

לא תמיד אני יודעת מה לענות. אבל אני יודעת לתת את האמפטיה ולהבין את הכאב. 

לדעת שהיא רואה דברים אחרת ומפרשת אחרת וזה באמת קשה לשאת כל כך הרבה בגיל 4. ואני יודעת שזה גם יעבור.. 

נתת לי כלים מדהימים. לא תמיד אנחנו מצליחים להיות סבלניים, לקח זמן לאסימון ליפול ששוב צפה אצלה בעיה רגשית- 

אני ממש שמחה שעשינו את ההדרכה בזמנו ואני חושבת שזה חובה לכל הורה.. סתם חשבתי כמה חשוב היה התהליך איתך וכמה נתת לי"   (נ. ממרכז הארץ)

הבת שלנו הייתה עייפה. תמיד.
העייפות הקשתה עליה לשחק, ולא נתנה לה להירדם בקלות. 

היינו מסתובבים איתה על הידיים במשך שעות בניסיונות להרדים אותה. 

במהלך הלילה היא הייתה מתעוררת כמה פעמים ובכל פעם ההרדמה הייתה גובה מאיתנו הרבה זמן ואנרגיה.

גילת ליוותה והנחתה אותנו בסבלנות (עם הבלגן של הקורונה והסגרים וכו'...) ובצורה הכי נעימה ומרגיעה שאפשר. הרגשנו שיש על מי לסמוך, שמשקיעים בנו במסירות ובמקצועיות.

וכיום, אנחנו מניחים את בתנו במיטה והיא מרדימה את עצמה ברוגע וישנה רצוף כל הלילה!

במהלך היום היא רגועה ושמחה, פנויה לשחק ולתקשר איתנו בצורה נעימה.  (כ. ממרכז הארץ)