בפגישה הראשונה שלי עם מוחמד צרצור, מנהל בית הספר, הוא ביקש ממני ללמד עברית במקום אנגלית. לדבריו, הרבה ילדים במגזר הערבי מתקשים בשיחה בעברית. הקושי הזה מתחיל ביסודי, נמשך בתיכון וכשהם מגיעים לאוניברסיטאות הם מתקשים להבין את ההרצאות. כתוצאה מכך, באוניברסיטה, הם מגיעים להישגים נמוכים יותר בהשוואה לסטודנטים ששולטים בעברית. תלמידים רבים מתחילים את חייהם הבוגרים כשהם מפגרים מאחור רק בגלל החולשה בעברית."

האם בבית הספר כבר היו מתנדבים שמלמדים עברית?

"ככל הידוע לי – לא. מבחינתי, ונדמה לי שגם מבחינת בית הספר, הפורמט היה חדש. אפשר לומר שבנינו את השיעורים האלו תוך כדי תנועה. אני לא מדבר ערבית בכלל וזה היווה קושי בתקשורת שלי עם הילדים. וגם לא היה לי ממי ללמוד ועם מי להתייעץ בשאלה: איך מלמדים ילדים בלי שיש לך שפה משותפת איתם. לכן עשיתי כל מיני ניסיונות בעיקר סביב הרחבת אוצר המילים ומתן הזדמנות לדבר.

מטרת השיעורים היא לשפר את כישורי השיחה. לכן אני לא עומד מול התלמידים ונותן להם שיעור פרונטלי אלא משתדל לגרום לילדים (שנמצאים בקבוצה שמורכבת מחמישה עד שישה תלמידים) לדבר עברית.
הקבוצות של התלמידים אינן הומוגניות. יש ילדים אחדים שמצליחים לומר בעברית כמה מילים על עצמם ועל המשפחות שלהם ויש כאלה שמתקשים גם בכך. אומנם, כול התלמידים לומדים עברית כחלק מתוכנית הלימודים בכיתה האורגנית שלהם, והם רוכשים שם אוצר מילים ויסודות בדקדוק, ובכול זאת מרביתם מתקשים לנהל בעברית אפילו שיחה פשוטה ביותר."

מה הכי הפתיע אותך בהתנדבות הזו?

"מה שהפתיע אותי ביותר היה הקושי ביכולת השיחה של הילדים. אומנם לא ציפיתי שהילדים ידברו עברית עשירה ושוטפת, אבל הסתבר שתלמידים רבים מתקשים לשוחח בעברית.
דבר נוסף שהופתעתי ממנו היה המוטיבציה הגבוהה של הילדים. עבד, סגן מנהל בית הספר שמולו אני עובד, אמר לי שהילדים ממש רבים בכיתה מי יגיע לשיעורים האלה."

מה סוד ההצלחה של השיעורים האלה?

"כנראה אנחנו עושים שם משהו נכון. נוצרה אווירה מצוינת של למידה מתוך הנאה. יש עידוד אבל אין לחץ. לא צוחקים משגיאות ואם צוחקים אז אנחנו צוחקים זה עם זה ולא אחד על השני. לי אין הכשרה של מורה אבל עסקתי הרבה בחינוך. עבדתי במשך שנים רבות בטלוויזיה החינוכית, הייתי במאי, מפיק, מנהל וכדומה. תמיד ראיתי את עצמי שייך יותר לתחום החינוך מאשר לתחום התקשורת."

האם ההתנדבות המשיכה בתקופת הקורונה? 

"בשיעור האחרון, לפני שהתלמידים חדלו להגיע לבית הספר, ביקשתי מהם להכין לשיעור הבא מונולוג של מינימום שישים שניות שבו כל תלמיד ידבר על נושא שהוא אוהב – תוכנית טלוויזיה, ספר, חיית המחמד שלו וכדומה. הילדים הגיבו בחיוב. 

"השיעור הבא, אחרי הפסקה של כמה שבועות בגלל הקורונה, כבר היה בזום. לא ציפיתי שמישהו מהילדים יזכור את משימת המונולוג. להפתעתי הם הגיעו מוכנים וסיפרו על טיול, על בילוי עם ההורים, והנה, פתאום כל תלמיד דיבר עברית - במשך שתיים שלוש דקות וזה היה נפלא. זו הייתה עוד אינדיקציה עד כמה הם רציניים לגבי השיעורים האלה וכנראה, גם עד כמה השיעורים באמת נחוצים להם. 

לשיעור הזום השני נכנסה אחת מהמורות כדי לצפות. ולשיעור הבא נכנסה עוד מורה. הכנתי את עצמי להערות אולי אפילו ביקורת, אבל המורות דווקא שיבחו את השיעור. כך שכנראה אנחנו עושים שם משהו נכון."

איך אתה מרגיש בנוגע להתנדבות שלך בבית ספר בכפר קאסם?

"אני נהנה מהידיעה שמה שאני עושה שם הוא חשוב, ולא פחות מזה – אני נהנה מהזמן שלי עם התלמידים. הם רציניים, אינטליגנטיים ומתנהגים נהדר, ועם זאת יש להם החן והשובבות של בני גילם. יצרנו בקבוצות האלו אווירה של למידה שהיא נעימה וכיפית. אנחנו לומדים ונהנים. 

אני גר ברעננה, לפני כן לא הייתי בכפר קאסם. עכשיו אני לאט, לאט מכיר מקום ואנשים חדשים. 

בבית הספר קיבלו אותי בסבר פנים יפות. עבד ומוחמד כל הזמן מגלים הערכה ואומרים תודה. עבד נענה לכול בקשה שלי. עבד הוא זה שבוחר את הילדים שילמדו איתי, מארגן את השעות ואת הקבוצות וזה מקל עלי מאוד. בתקופת הקורונה עבד היה אחראי על שיעורי הזום ועזר לכול הילדים להתחבר. גם רוז עמאר מעמותת תובנות בחינוך משתדלת לסייע ככול יכולתה. 

זו ההתנדבות הראשונה שלי עם ילדים ואני נהנה מאוד. אני שמח לראות שהילדים אוהבים את השיעורים שלנו ושהמוטיבציה שלהם להשתתף היא גבוהה במיוחד. בהתחלה התחייבתי לשעתיים בשבוע ומהר מאוד עברנו לשלוש שעות. 

בימים הראשונים, הדבר היחיד שאולי היה חסר לי זה מישהו כמוני - שמלמד בבית ספר יסודי בלי שיש לו שפה משותפת עם התלמידים - שאולי הייתי יכול לקבל ממנו טיפים, עצות ורעיונות. בינתיים נראה שאנחנו מפתחים בעצמנו איזושהי שיטה. ועדיין, אני תמיד מוכן להכיר מישהו שעבר התנסות דומה ושיש מה ללמוד ממנו."