בואי נחזור רגע כמה שנים טובות אחורה...
את זוכרת איך היית כילדה?
הלכת אחרי הלב שלך, רגישה, מתלהבת ובוכה בקלות,
עוד לפני שהטלפון צילצל ידעת מי זה,
הרגשת אנשים ומצבים וידעת דברים עוד לפני שהם קרו
טלפתיה וצירופי מקרים היו עניין שבשיגרה
שאלת שאלה והגיעה תשובה בדיוק משיחה ששמעת,
מפרסומת חוצות או על אוטובוס שעבר,
ראית הרבה צירופי מספרים בשעון כמו 11:11 דקות,
פגשת אנשים בפעם הראשונה וידעת שאת מכירה אותם,
הכרת סיטואציות כדה ז'ה וו,
ידעת שאת מוגנת, שמשהו שומר עליך,
האמנת באהבה במלאכים ובכח החיים,
ידעת שיש לך פוטנציאל,
חלמת חלומות שהתגשמו או שגילו לך מסר,
אנשים תמיד פנו אליך לעצה ואיכשהו גם בלי ללמוד
ידעת לתת להם אחת שהייתה הטובה ביותר,
היתה לך אינטואיציה טובה ותמיד הפצת אור ושמחה בכל מקום!
ואז משהו קרה,
והפסקת לבטוח בקול הפנימי, התחלת לחשוב בהגיון
ולפי מה שהחברה והסביבה ציפתה ממך.
ניסית להיות "משהו טוב יותר" ולאט לאט התרחקת והתנתקת מעצמך,
מהאני הפנימי האמיתי שלך.
איבדת מהיכולת לדעת בודאות מה נכון לך, המחשבות התחילו להתערבב
וקולות שונים החלו לנהל אותך.
את עדיין יודעת לתת עצה, אבל בעצמך אינך מקשיבה כבר...
דברים התחילו להיתקע בחיים,
מערכות היחסים לא פשוטות, הזוגיות מקרטעת,
הילדים גדלים ומביאים עימם התמודדות,
הביטחון העצמי ירד,
העבודה שוחקת ולא מספקת כבר,
הבריאות אולי לא מה שהיתה, הלחץ גדל, המחשבות מסחררות,
ואת מותשת ונסחפת למקום שאת לא יודעת איך לעצור.
היום את במקום שאת יודעת מה איבדת אבל כבר לא יודעת איך לחזור לשם.
לתום הזה, לשלמות האישית, לחיבור לעצמך, למהות הפנימית שלך,
לאיזון ולרוגע שחשת, לידיעה מה נכון ומה לא,
ומה את באמת רוצה להגשים בחיים שלך.