בגואטמלה עדיין אפשר למצוא פה ושם אנשים שמדברים עם קקאו. קיט היה אחד מהם.
בשנת 2018 נקלעתי לגוואטמלה בלי שום תכנון מוקדם. באותם ימים, חצי שנה אחרי פטירתה של אמי, הרגל שלי היתה במצב גרוע מתמיד. אפשר לומר שמכל בחינה לא יכולתי להתקדם הלאה עם חיי. לא היתה שום סיבה הגיונית לנסוע לשום מקום. בדיוק בגלל זה נסעתי.
זוג מכרים סיפר על שמאן שחי באגם אטיטלן ועורך טקסי קקאו. קיט היה אמריקאי היפי כבן שישים וחמש. הוא ידע לבחור את הקקאו המיוחד, שמתאים לטקסים שלו. “לא כל פול, לא כל חקלאי ולא בכל עונה, צריך לדעת איך לדבר עם הפולים, והם מכוונים אותי בכל פעם”, נהג לומר.
בניגוד לקוסטה ריקה הירוקה והאקולוגית, שהזמן כמו לא הטביע בה את חותמו, בגוואטמלה השכנה תרבות המאיה עדיין מפעמת, לוחשת סודותיה מבין ההריסות.
לא ציפיתי, שדווקא שם, בינות לכאב, לשברים ולקקאו, אמצא לראשונה את החיבור ללב, ויום אחרי טקס הקקאו הראשון שלי אדלג בהרים כאיילה.
בטקס קקאו שותים משקה עשוי עיסת קקאו, שהיא בעצם פולי קקאו טחונים. השומן המצוי בזרעי הקקאו, הוא חמאת הקקאו, הופך את הפירורים לנוזל סמיך, הקרוי ליקר קקאו או עיסת קקאו. את עיסת הקקאו ממיסים עם מים חמים ליצירת משקה שוקולדה.
לפולי קקאו נאים שלא עברו עיבוד יש תכונה פיזית וגם אנרגטית, לפתוח את בלוטת האצטרובל, המכונה גם העין השלישית, ולחבר אנשים ללב. קיט, כמו כל בני המאיה שקידשו את הקקאו, התייחס ללב בתור שער ליקום כולו.
טקס הקקאו התחיל בהרמת כוסית מחויכת לקקאו, למלאכים ולישויות האור ושתייה משותפת של המשקה על מרפסת ביתו. היינו קבוצה קטנה שכל אחד עבר בה את התהליך האישי שלו.
התחושה של הלב הנפתח היתה עוצמתית ומוכרת. כאילו הלב היה שם תמיד ורק חיכה בסבלנות שאתפנה מעיסוקיי ומרשימת התלונות הארוכה שלי, ואבחין בו. היה זה כמו לצלול לתוך מימד של שקט ומתיקות. תחושת הזמן והמקום לא היתה עוד חשובה, יכולתי להימס שם לנצח.
אבל מה לי וללב נפתח, כשאני בקושי מצליחה ללכת צעדים ספורים? קיט הנחה אותי בטקס לחבר את הלב למקום של הכאב ומשם בחזרה ללב.
ברצינות? כאילו שבשביל דבר כל כך פשוט הייתי צריכה לחצות אוקיינוסים ויבשות. זה היה יותר מדי קל.
אבל משהו קרה כי ביום למחרת הכאבים נעלמו ומצאתי עצמי מטפסת בהרים של גוואטמלה כאילו עשיתי זאת כל חיי. גומעת את ריח היער והאדמה הרטובה, מתמזגת עם החיים סביבי, חזרתי הביתה!
היתה זו התחלה של תודעה חדשה וחיבור ללב, אבל אז לא הבנתי את זה. רק ידעתי שנרפאתי, או ליתר דיוק, אפשרתי את הריפוי.