על תרופות אישיות בשני קולות
מירב רביניאן, דן שוחט
הפעם הראשונה שפגשתי את המושג "תרופות אישיות" היתה בדצמבר 2019, כאשר ד"ר פטרישה דיגן הגיעה לישראל. היא ערכה סדנה על תרופות אישיות שהשתתפתי בה כעמיתה מומחית בתכנית "צרכנים נותני שירות", וכך קרה שנחשפתי לגישה ממקור ראשון.
מודה שתהיתי לעצמי מה בעצם החידוש כאן. באתי עם הציפייה ללמוד ממנה איך היא עשתה את זה, לגלות את סודות החלמתה, ובמקום – פגשתי רעיון מוכר וידוע: שעלי לעשות יותר את הדברים שעושים לי טוב ובכך לקדם את ההחלמה שלי. שכל אחד מאתנו יכול לעשות דברים שמקדמים את ההחלמה שלו. אולי הייתי זקוקה לחיבור להחלמה. לגישת ההחלמה. לגישה המכירה במגבלות הנובעות מהקושי להוציא את הדברים אל הפועל, ובאותה נשימה גם מאמינה ביכולת העצמית של כל אחד ואחת מאיתנו לחולל שינוי בחייו. ואולי החלמה תלויה גם במאמץ שאני מוכנה לעשות על מנת להרגיש טוב. באומץ להתבונן פנימה, לחקור. להיות בקשר עם עצמי, ולאסוף הצלחות קטנות.
הייתי זקוקה לתזכורת כדי לשוב ולתרגל גישה תומכת החלמה, תומכת בחירה. כזו שמבוססת על הידיעה שתמיד קיימת האפשרות ובידי הבחירה אם להיות או לא להיות: להתעורר כל בוקר, לקום מהמיטה, לבצע שרשרת פעולות שגרתיות ולצאת מהבית ליום עבודה - זאת בחירה שלי בחיים. וכך גם ההיפך, בימים של קושי ואתגר, הבחירה להישאר במיטה.
אני חושבת למשל על מישהי שאני מלווה שנזכרת באמה, שמפצירה בה בכל בוקר, במשך כל חייה לסדר את המיטה. רוב הזמן, היא אומרת, זה לא עבד ותמיד הותיר אותה עם תחושת כישלון. באמצעות עבודה עם תרופה אישית היא שמה לעצמה למטרה לתרגל בין היתר גם את סידור המיטה בכל בוקר. היום, היא ערה לכך שזו פעולה יומיומית קצרה שמשקיטה רעש רב בתוכה, ומצריכה אותה להיות בקשר עם עצמה ובקשב פנימי לתחושותיה. זה כבר לא אילוץ או ציפייה חיצוניים, שמגיעים ממישהו אחר – זו בחירה שלה, שנעשית מתוך מודעות מרפאת, והמטרה האמיתית שלה היא לא רק הסדר בחדר השינה אלא השקט הנפשי שהפעולה הקטנה הזו מעניקה לה.
היום, כמאמנת תרופות אישיות, אחרי קורס עם הצוות של ד"ר פטרישה דיגן שהכשיר אותי ללוות אחרים במסע לחיפוש התרופות האישיות שלהם, אני ממשיכה ללמוד ולהבין שתרופה אישית, גם אם זהה וכללית, כמו מוזיקה, היא אישית וייחודית לכל אדם באופן בו היא מיושמת, נחווית, משפיעה ועוזרת, ותפקידנו כמאמנים לסייע לאדם לאתר ולהגדיר לעצמו את ערכה עבורו. עליו לגלות את הכוח שיש לעבודה עם הגישה בעצמו, ואת עצמו דרך התרגול.
ככל שהעמקתי מצאתי מזור ומרפא במובן רחב אף יותר. למשל, זכרתי את אימי קוראת תמיד. כשהייתי בעיצומו של משבר נפשי – היא הייתה שם, איתי, לידי, עם ספר ביד. ואני לא תפסתי כיצד היא מסוגלת להתרכז בכלל, חשבתי שלא אכפת לה, שאני לא חשובה לה. לא הבנתי את מה שאני מבינה היום. היא השתמשה בתרופה אישית. היא מצאה נחמה והקלה בקריאה בשעה שהיא בעצמה הייתה זקוקה לבריחה ממציאות בלתי נסבלת.
זיכרון ישן מגילאי העשרים שלי: אני מתהלך בבית בעצבנות. נקבעה לי שיחה עם סמג"ד המילואים שלי, ואני שוקל ברצינות להיכנע לאינסטינקט הבסיסי שלי – להימנע. כל הדברים שיכולים להלחיץ אותי משתלבים לסיטואציה מפחידה אחת – לעמוד על שלי, מול דמות סמכות, להיכנס מיוזמתי לסיטואציה שיש בה פוטנציאל לעימות, ועוד לעשות את כל זה כשאני חוזר מרצוני החופשי לסביבה לובשת מדים. היום כשאני עובד בבריאות הנפש אני מבין שזה לא היה מאוד שונה מהחוויות שמובילות אנשים ליטול כדורים נוגדי חרדה – כולל דופק מואץ והכל.
בסוף אני מוצא פתרון: אני שם בפול ווליום את השיר "Youth" של מתיסיהו – זמר רגאיי וראפ יהודי צעיר מארצות הברית שחזר בתשובה (ומאז גם הספיק לצאת בשאלה, אבל זה כבר סיפור אחר). "איש צעיר", שר לי מתיסיהו בקולי קולות דרך הרמקולים בדירת הסטודנטים שלי בדרום ת"א, "הכוח בידיים שלך, יש לך את החופש לבחור, כדאי שתעשה
את הצעד הנכון". אני שומע את השיר, בווליום מחריש אוזניים, 3 או 4 פעמים ואולי 5-6, נושם עמוק ויוצא החוצה. ביי ביי הימנעות.
האם שיר בפול ווליום היה עובד לי מול חוויות קשות יותר? האם השיר לבדו היה עומד גם מול התקף חרדה "על מלא", כזה מהספרים? מול הפרעת חרדה מתמשכת? אינני יודע. אבל בחוויה הספציפית הזו, זה עבד. במצבים דומים בהחלט הייתי עלול להימנע. אנשים אחרים במצב דומה היו אולי נוטלים כדור נוגד חרדה, ואחרים – שותים כוס אלכוהול, ואם יש להם מספיק כסף אולי משתמשים בחומרים לא חוקיים אחרים. בסיטואציה הזו, לבחור שיר ולהקשיב למילותיו עשה עבורי את העבודה באותה מידה.
באמצע שנת 2021, ביחד עם מירב רביניאן, קולגה שלי בתכנית "צרכנים נותני שירות" ומי שחתומה איתי על המאמר הזה, וביחד עם 20 וקצת ישראלים נוספים שעובדים במסגרות שיקום וטיפול בבריאות הנפש – פסיכיאטרים לצד עמיתים מומחים, מרפאים בעיסוק ועובדים סוציאליים לצד חונכים בעלי ידע מניסיון – השתתפתי בקורס ההכשרה הראשון בישראל למאמני תרופות אישיות. את ההכשרה העבירו דרך הזום נשות צוות מחברת "Common Ground", החברה שהקימה ד"ר פטרישה דיגן – מי שטבעה את המונח "תרופות אישיות" ועומדת מאחורי ההכשרה, וגם הגיעה לברך אותנו דרך המסך במפגש הראשון והאחרון. במונחים של דיגן מאוד ברור מה הייתה עבורי ההאזנה החוזרת לשיר של מתיסיהו באותה סיטואציה מעוררת חרדה מגיל 24 או 25 – זו הייתה תרופה אישית, והיא עבדה ביעילות רבה, לא פחות יעילה מכל כדור שהייתי יכול לקחת.
זיכרונות מתמשכים מגיל העשרה ועד היום: אני יושב עם בן דוד שלי, שחווה לא מעט אשפוזים פסיכיאטריים בימי חייו, ומשחק שש בש. שוב, ושוב. ושוב. כשאני מפסיק ליהנות אנחנו מתחילים משא ומתן מתי להפסיק, ומתישהו מפסיקים. אף פעם לא הקדשתי לכך הרבה מחשבה – זה היה התחביב שלו, שיערתי, זכר לימים שהיינו קטנים וצפינו באבות שלנו משחקים, וכל עוד זה לא נגרר למספר דו-ספרתי של משחקים גם אני נהניתי מזה. אבל האם תחביב זו הגדרה טובה? ואולי זה היה נוגד-חרדה, או נוגד-דכאון, או דרך למצוא משהו אחד יציב בחיים המשוגעים האלו, באמצעות הסחת הדעת ובאמצעות החיבור למסורות משפחתיות? ואולי – כמו ההאזנה לשיר של מתיסיהו עבורי – גם כאן ההגדרה הטובה ביותר היא תרופה אישית?
אני אומרת תודה על הזכות לאמן אחרים באמצעות הכלים של ד"ר פטרישה דיגן, לעזור לאנשים למצוא את התרופות האישיות שלהם ולהיות עדה להתחזקות תחושת המסוגלות של כל מי שמתנסה בגישה. עבורי, התהליך בו מועבר הכלי לאחרים דרכי, דרכנו, מהווה תרופה אישית בפני עצמו. אם באמצעות הרצאה, שיעור, סדנה או שיחת חולין, המפגש בין הכלי לאחרים, למתמודדים וגם לכאלה שאינם, מעורר ומעודד חקירה ובירור עצמי, לגבי מה עושה לנו טוב ומה נדרש מאיתנו על מנת להרגיש טוב.
תרופה אישית מסייעת לי להתחבר לכוחות שלי גם בימים קשים.למשל, כשאני ממלאת רשימת TO DO ובסוף היום מסמנת וי ליד המטלות שהשלמתי – אני גם מתמלאת בתחושת הישג והצלחה. החיבור לכאן ועכשיו מוליד פרספקטיבה ביחס לזמנים של חוסר תפקוד, חוסר אונים וחוסר תקווה. כך שסימון ה-וי ליד המטלות שהשלמתי –כמוהו כסימון וי על עצמי. אישור עצמי והוכחה להיותי
מסוגלת להמשיך וליצר עוד חוויות הצלחה.
הרשימה כוללת דברים פשוטים וקלים לכאורה לביצוע, בין אם מטלות שגרתיות ובין אם לעצור ולהזכיר לעצמי מהיכן באתי ואת מה שעברתי עד שהגעתי לרגע הזה. הפעולה, גם אם יומיומית ופשוטה, מהווה תרופה אישית שאני צורכת במודעות מלאה לערכה ולסגולותיה המרפאים.
דרך התפקיד שלי כמאמנת תרופות אישיות שעוזרת לאחרים למצוא את הכוחות המרפאים בתוך עצמם, אני לומדת על הדמיון והמשותף לנו, בעלי ידע מניסיון, ועל הערך של למידה אחד מניסיונו של השני.
באמצע 2021 אנחנו מסיימים את ההכשרה – רשמית, אני הופך ל-CPMC, מאמן תרופות אישיות מוסמך. לאורך ההכשרה אנחנו לומדים כלים שונים ופשוטים להפליא, שעוזרים לנו ללוות אחרים במסע שלהם לגילוי יכולות הריפוי העצמי הטבועות בהם. ההיגיון המארגן של הלמידה ברור מאוד: בכל כלי וכלי שמלמדים אותנו, אנחנו קודם כל מתבקשים להתנסות
על עצמנו, ורק לאחר מכן אנחנו משתמשים בכלי כמאמנים שמלווים אדם אחר. המסר ברור: לכולנו יש תרופות אישיות, בין אם אנחנו "מתמודדים" שעברו משברים נפשיים ותויגו באבחנה פסיכיאטרית, ובין אם לאו.
למעשה, אומרת דיגן, יכולת הריפוי העצמי טבועה בכל אחת ואחד מאתנו – זו תכונה עתיקת יומין שטמונה בכל בן אנוש. כל אדם יודע לזהות מה עושה לו טוב, גם במצבי הקצה הגדולים ביותר תמיד יכול להיות משהו קטן שנמצא בידיים שלנו שיכול לעזור לנו להרגיש טוב יותר. זה כל כך בסיסי שזה נשמע כמעט מובן מאליו – אלא שהפסיכיאטריה המודרנית נטתה להיות עיוורת לכך שהיכולת הבסיסית והמובנת מאליה הזו קיימת גם באנשים הפונים לעזרתה.
במקום לשאול את המטופלים "מה חשוב לך?" ו"מה עושה לך טוב?", הפסיכיאטריה המודרנית שאלה אותם "מה הבעיה אתך?". הפתרון, המזור לכאב, טמון על פי הגישה הזו רק אצל איש המקצוע – האדם עצמו מלוהק לתפקיד הבעיה. הבעיה היא בו, בנפש שלו, באישיות שלו, במוח שלו – ואילו הפתרונות נמצאים אצל הפסיכיאטר או הפסיכולוגית או העובד הסוציאלי. זו גישה שמעודדת פאסיביות: האדם נדרש לחכות שאיש המקצוע יאבחן אותו, וייתן לו את המרשם שאמור לתקן אותו, עד כמה שניתן. ופאסיביות היא ההפוך הגמור מהחלמה.
לאורך ההכשרה אני מתנסה על עצמי ועם מקבלי השירות שלי – ובתור מלווה תעסוקתי בתכנית "צרכנים נותני שירות" מקבלי השירות שלי הם אנשי שיקום וטיפול בעלי ידע מניסיון, שמרביתם עברו כבר כברת דרך בהתמודדות ובהחלמה והיום עובדים למחייתם בעזרה לאחרים. אני מגלה יחד איתם מגוון רחב של תרופות אישיות, כאלו שהם מצאו בעצמם לפני שנים רבות וכאלו שאנו מגלים יחדיו. דיבור עצמי חומל, הליכה מחוץ לבית, טיול עם הכלב – וגם: ללכת לעבודה. או כמו שאומרת לי מקבלת שירות אחת: "כמה שלפעמים נמאס לי מהעבודה בהוסטל, בסופו של דבר זה עושה לי טוב; במקום להיות שקועה בצרות של עצמי אני הולכת ועוזרת לאחרים עם הצרות שלהם, ופתאום אני מגלה שאני יכולה להזיז הצידה את הצרות של עצמי ולא להתמקד אך ורק בהן."
אני מגלה עם מקבלי השירות שלי גם את האינטראקציה המורכבת שבין תרופות אישיות לבין כדורי מרשם. מקבלת השירות מהדוגמא האחרונה אומרת לי בהזדמנות אחרת – "כשיש לי התקף חרדה כמו שהיה לי שלשום אני לא מחפשת שום תרופה אישית, אני מחפשת כדור שיפסיק את זה כאן ועכשיו". היא אכן לקחה כדור, שהוריד מעט את מפלס החרדה לרמה שאפשרה לה לכל הפחות לצאת לעבודה – ושם המפגש עם "צרות של אחרים" הוציא אותה מהמחשבות הרעות ומעוררות החרדה. התרופה האישית וכדורי המרשם עבדו נהדר יחד, בשילוב כוחות מושלם. אני שואל אותה אם היא הייתה יכולה לחשוב על סיטואציה של מתח והתנגשות בין התרופה האישית וכדורי המרשם, והיא לא צריכה לחשוב יותר מדי: "אם הכדורים היו כל כך חזקים שלא הייתי מצליחה להתעורר למשמרת שלי, אז הייתה התנגשות בין התרופה האישית לבין הכדור."
לפעמים אכן יש התנגשות בין תרופה אישית וכדורים. דיגן מלמדת אותנו את החשיבות של תרופות אישיות, ומזכירה שנטילה פאסיבית של תרופות היא לא הדרך הטובה ביותר להחלמה. כדורי מרשם יכולים לסייע רבות, במיוחד אם הם מאפשרים לאנשים להשתמש בתרופות האישיות שלהם. אם כדורי המרשם באים על חשבון התרופות האישיות צריך לחשוב טוב טוב האם החסרונות שלהם לא עולים על היתרונות.
אני אוהבת את הרעיון הבסיסי הזה, לפיו תהיה התרופה האישית אשר תהיה, ביכולתה לחבר אותנו עם ואל כוח פנימי מרפא.
ד"ר פטרישה דיגן קוראת לנו לנכס לעצמנו מחדש (reclaim) את המושג תרופה (medicine), להחזירו אלינו הצרכנים עם ולצקת לתוכו משמעות רחבה יותר, כזאת שנותנת מקום מרכזי לאדם מתוך כבוד לבחירותיו האישיות ומעניקה הזדמנות לריפוי.
מניסיוני – ניסיוני האישי בתהליך ההחלמה, ומניסיוני המקצועי בתור עמיתה מומחית שמלווה אחרים – אני מוצאת שתרופה אישית קוראת תגר ומנכיחה שהחלמה בבריאות הנפש היא אמיתית ובת קיימא.
נקודת המוצא של הגישה נובעת מהזכות הבסיסית של כל אדם להרגיש טוב, והיא אינה מובנת מאליה. לכן עוד קודם שנברר מה הוא הדבר שעושה לנו טוב, חשובה לא פחות הרשות הפנימית שניתן לעצמנו להרגיש טוב לעשות את מה שעושה לנו טוב. שנראה את עצמנו ראויים לחיות חיים מלאים וטובים, כאלה שאנחנו מנווטים ומובילים. לשם כך עלינו להאמין שאפשר, ולחתור ולמצוא בתוכנו את אותו כוח פנימי מניע ומרפא.