לא סתם נותנים לצמד הזה כ"כ הרבה כבוד, הם אלו שהביאו בפועל לקפיצה הקוונטית בתחום (שעד אז כמעט ולא נחקר) והניחו את אבני הבניין לתגליות פורצות הדרך המסבירות בפשטות איך פועל המנגנון המתוחכם והמיומן של הראייה.
הם אלו ששרטטו אחד לאחד, את המסלול המדויק שעובר מהרגע שגלי האור נוחתים על הרשתית ועד שהם מגיעים אל מאחורי המוח (לקורטקס הוויזואלי), שם הם מתורגמים במהירות שיא לתמונה ויזואלית שאנחנו מסוגלים לתפוס, ולקרוא לה בשם מוכר.
כמובן שתגלית בסדר גודל שכזה, שללא ספק שינתה את פני המדע והקפיצה את האנושות קדימה תהיה זכאית לפרס הנעלה מכולם.
בשנת 1981 הם זוכים יחדיו בפרס נובל לפיזיולוגיה ולרפואה וזוכים להשמיע לעולם בבכורה חגיגית, את הסאונד האמיתי של "נוירונים כשהם רואים".
מסיבת העיתונאים לרגל זכייתם בנובל
איך הצמד הזה שמגיע משני קצוות עולם שונים הוצמד בדפי ההיסטוריה של התחום?
דיוויד הַאַבֶּל נולד בארה"ב ב-1926, אבל נחשב לחוקר מוח קנדי, כי כולם זוכרים לו שעבר להתגורר באונטריו עם משפחתו עוד בהיותו ילד.
אביו היה מהנדס כימי ואימו חשמלאית חובבת, וזה לא הפתיע אף אחד מבני המשפחה שהילד הקטן והממושקף, החל לערוך ניסויים מדעיים במעבדה שהקים לו במרתף הבייתי. כבר אז היה אפשר לראות את הדמות של ה"מוסכניק הנוירולוגי" שאוהב להתעסק בעדשות ואלקטרודות קורמת עור וגידים.
הַאַבֶּל נשאר בקנדה על מנת לרכוש את השכלתו האקדמאית (תואר ראשון בפיסיקה ומתמטיקה עם המשך ישיר ללימודי רפואה ונוירולוגיה מאוני' מק'גיל), אבל בגיל 28, הוא מבצע שני מהלכים שישנו את חייו.
מצד אחד הוא מתחתן עם שירלי איזרד (אם שלושת בניו העתידיים והסלע האיתן שמאחוריו) ומצד שני חוזר לארה"ב הגדולה לשים גז על הקריירה ולעבוד תחת הנוירולוג הנודע, סְטִיבֶן קוּפְּלֵר (באונ' ג'ון הופקינס שבמרילנד).
במעבדה של קופלר הוא פוגש לראשונה את טוֹרְסְטֵן וִויזֶל (ה-"שוודי הגבוה") וביחד הם מתחילים בשותפות מדעית מוצלחת של 20 שנה.
כפי שניתן לראות מהתמונות, הם היו כמו שני מגלי עולם צעירים ותמימים שיצאו יחדיו לחקור יבשת חדשה ובתולית.
מתוך חדר קטן במרתף ובעזרת לא יותר מאשר מקרן שקפים פרימיטיבי ודפים לבנים המודבקים על לוח כיתה שחור, הם חושפים את היסודות הקסומים עליהם בנויה מערכת הראיה במוח.
הרבה תמימות, משקף ונייר...
מה הם גילו לגמרי במקרה? ואיך זה קשור לואן גוך?
עוד בהיותו בקנדה, הַאַבֶּל התעסק בפיתוח עדשות ומכשיריי הקלטה שונים מהמוח. למעשה הוא היה בן היחידים שהצליחו לפתח מיקרו-אלקטרודה זעירה שמסוגלת לחדור למוח בסמוך מאד לתא עצב בודד ולהקליט את הקול הספציפי שהוא משמיע בזמן שפוטנציאל הפעולה שלו מופעל. (במציאות זה נשמע כמו טְּרְרְר..טְּרְרְר...מאד ברור).
את הניסויים שלהם בחתולים הם היו עורכים באופן הבא: חתול מורדם עם אלקטרודה צמודה היה מוכנס למכשיר שמחזיק לו את הראש שלא ייפול. עין אחת מכוסה (כמו משה דיין) והשנייה פתוחה לרווחה עם פלסתר.
המטרה הייתה להקרין על העין הפתוחה של החתול נקודות שחורות בגדלים שונים ולראות מי מהצורות תגרום לנוירון שמחובר לאלקטרודה לדבר.
המחשבה הראשונית הייתה שהעין מצלמת צורות שיש בטבע (במיוחד צורות עגולות ומוכרות כמו פנים) הרבה שעות נשרפו לשווא, בציור נקודות בגדלים שונים והקרנתם בתנאי תאורה משתנים כשבפועל שום דבר לא זז.
ואז יום אחד, בעודם מחליפים את השקף ההקלטה התחילה להשתולל, (משהו גרם לנוירון לפטפט בגדול) אבל, זה לא היה קשור לנקודה השחורה, נהפוכהו.
ההזזה הידנית של השקף פנימה והחוצה מהמקרן יצרה בטעות קו צל שחור ומובחן והוא זה שהפעיל את תא העצב הספציפי שהם הקשיבו לו, בלי שום קשר למה שהיה מודפס עליו.
הסרנדיפיטיות (תגלית ממוזלת) הזו גילתה את תגלית המאה. המוח לא רואה את העולם בצורות שלמות של חתיכה אחת. הוא רואה את העולם ע"י כך שהוא מפרק את התמונה להמון קווים בזויות שונות.
המפה היא ממש 1:1, לכל נוירון (בפקעת הסבוכה שמאחור) יש קו בזווית אחרת שמפעיל אותו ורק אותו. תמונה ויזואלית שלמה נוצרת מאוסף של הרבה קוים קטנים בזויות שונות המחקים את קווי המתאר של מה שעומד לפני העין במציאות.
ההמחשה הטובה ביותר לעניין באה מאחד הציירים המפורסמים בעולם. וינסנט ואן גוך נהג לצייר את הפורטרטים שלו באופן זהה (עוד הרבה לפני המצאת האלקטרודות ושאר מכשירים).
אם תגדילו את התמונה תראו המון קווים קטנים שמרכיבים קלסתרון אנושי מפורט מאד.