בעבר היה נהוג שגילויים חדשים נקראים על שם המגלה או הממציא שלהם, ומכיוון שבשלב זה בלומה כבר הייתה נשואה לבעלה אלברט – קוראים לו בשם הזכיר הזה (The
Zeigarnik Effect).
הסיפור שהוליד את האפקט קרה בעת שבלומה והחבורה האקדמאית מחוג לפסיכולוגיה ישבו במסעדה והזמינו ארוחת צהרים מרובת מנות.
בלומה הבחינה והתפעלה מהעובדה שהמלצרים זוכרים בדיוק רב, איזה מנות הזמין כל לקוח, גם מבלי להזדקק לרישום בפנקס. אבל מה שהצית לה לגמרי את המוח, הייתה העובדה הנוספת שקרתה בסוף הארוחה.
אחרי שהוגשו כל המנות וגם החשבון, נשאל המלצר שלהם שאלת מחיר לגבי אחת המנות. להפתעתה הרבה אותו מלצר מוצלח, לא ידע לעשות את השיוך המתאים לשולחן, הזיכרון ששימש אותו לפני כמה דקות באופן מזהיר, כאילו נמחק מהדיסק.
למה המלצרים זוכרים טוב יותר "הזמנה פתוחה" "מהזמנה סגורה"? והאם יש פה אפקט שהוא רלוונטי גם לשאר בני האדם?
כחוקרת מוח התנהגותית-יישומית, ההתנהגות הייחודית הזו, לא נתנה לבלומה מנוח. היא שיערה שחייבת להיות מערכת יחסיי גומלין בין בנק הזיכרון לבנק המשימות, שתגרום לזיכרון להתנהג באופן סלקטיבי שכזה, ואת מערכת היחסים הזו היא מחליטה לחקור כעבודת הדוקטורט שלה.
אלו ניסויים עושים בשביל לבדוק כזה דבר?
ההשערה שלה במילים פשוטות הייתה ש: בני האדם יזכרו טוב יותר "משימות לא גמורות" מאשר משימות גמורות. וזה מה שהיא ניסתה להוכיח באמצעות מספרים ואחוזים.
בסדרת הניסויים הראשונה שלה (בין השנים 1924-1926), היא לוקחת 32 נבדקים ונותנת להם 22 משימות מגוונות (כמו קיפול נייר, ציור כד, השחלת חוט במחט, ספירה לאחור וכד') עם הנחיה ברורה שעליהם לסיים את כל המשימות מהר ונכון!
במהלך הניסוי, חצי מהמשימות מופרעות באמצע ונאמר לנבדקים להפסיק ולעבור הלאה! (הדבר נעשה שהנבדק נמצא בעיצומה של הפעולה).
בתום השעה וחצי, התבקשו הנבדקים לשחזר את כל 22 משימות. הממצאים שלה הראו באופן גורף שהנבדקים בהחלט נוטים לזכור את ה"משימות הלא גמורות" באחוז גבוה וניכר משמעותית מהמשימות שהצליחו לסיים ללא הפרעה.
בלומה (כמו גם מדענים אחרים), חזרו על ניסויים מסוג זה בוארציות שונות, ובפרופילים שונים של נבדקים והתוצאה הייתה דומה: לולאה פתוחה=זיכרון גבוה, לולאה סגורה=זיכרון כמעט אפסי.
מבחינה פסיכולוגית זה מאד הגיוני: אנחנו זוכרים פעולה שלא הסתיימה כי היא נמצאת במעגל פתוח, ברגע שהמעגל נסגר כבר לא צריך להקדיש אנרגיה לתהליכים ולשלבים ולכן היא נעלמת מהזיכרון.
מבחינה ביולוגית, עדין לא ברור בדיוק איך עובדת המכניקה של התופעה הזו, אבל ברור שיש כאן אפקט שנובע ממצב רגשי.
ההגדרה של אפקט בספרות המקצועית היא: "עליה בטונוס הנפשי והגופני של האדם כתגובה לאירועים פנימיים או חיצוניים. תגובה זו נמשכת כל זמן שהאירוע מוסיף להיות משמעותי עבור האדם שחווה אותו".
כלומר, גם אם אנחנו לא מרגישים את זה בפועל, ישנו מתח בגוף שנגרם כל עוד משימה נשארת בלולאה פתוחה. המתח יעלם, וישתרר שקט, רק כאשר כל השלבים במשימה ימולאו ויושלמו, משמע לולאה סגורה.
איך זה קשור לחיי היום יום? איפה האפקט הזה פוגש אותנו?
בטח שמתם לב שפרסומאים, מפיקים ובמאים בטלוויזיה משתמשים באפקט הזה כל הזמן. הַקְּלִיק בֶּיְיט הקלאסי (לא משנה באיזו מדיה) משתמש במאפייני הלולאה הפתוחה בשביל לסקרן אתכם ולמשוך אתכם באף. כל אותם אנשי מדיה למדו בבי"ס את סוד האפקט הזייגרניקי, ולכן מקפידים לתת את התשובות רק בסוף. עד אז אתם תצטרכו לעבור (שלא לומר לסבול) במסלול שהניחו עבורכם ומן הסתם ינצלו את אורכו בשביל למכור לכם דברים.
בטוח גם לכם קרה, שמשימות שלא השלמתם מהעבודה, או מהרשימה התמידית בראש, ממשיכות להטריד אתכם הרבה מעבר למסגרת הזמן שהוקצבה להם. זו גם הסיבה שמערכות יחסים שמסתיימות ללא הסבר, מתוארות כפצע שלא החלים, כסיפור שלא נגמר, כבור כאב פתוח, אפילו שכבר עברו שנים מתאריך הפרידה. (זו גם הסיבה שפסיכולוגים יקדישו פגישות שלמות לחשיבותו של הקלואז'ר = Closure).
איך אפשר מבחינה מעשית, לנטרל ואף לנצל את ההשפעות של האפקט הזה?
באנלוגיה משפחתית, אפשר להסתכל על ההתנהגות הזו של המוח עם התת מודע שלו, כמו על מערכת יחסים עם האח הקטן במשפחה. כשמשהו נשאר פתוח, התת מודע מנג'ס באופן עקבי לאחיו הגדול שיעזור לו להגיע לפתרון, כי הוא פשוט לא יכול לבד. הבקשה שלו היא דיי פשוטה ובסיסית ולמעשה מתומצתת ב:"תעזור לי לעשות תוכנית עם זמן, שלבים התנהגות ומקום, אחרת לא יהיה לך שקט ממני.
השלב הראשון להפגת העומס המנטלי מ"משימות לא גמורות", יהיה פשוט לשים אותן ברשימה. עצם הפעולה הפיזית של כתיבה ותכנון כבר משחררת, מרגיעה ומפנה מקום במוח.
השלב השני יהיה לפרק כל משימה לשלבים קטנים, מעשיים והדרגתיים (כי ככל שמתקדמים בלולאה כך גם עולה המוטיבציה לסגור אותה ולסיים).
השלב השלישי והמתקדם יהיה כבר למנף את "כפתור הנודניק" הזה ולהפעיל אותו בכוונה, ככה יתאפשר גם לכם לנצל את הידע מהניסויים של בלומה ולרכב על אנרגיה זמינה בחינם.
למה השלב השלישי הוא הכי הכי מעניין?
אם אנחנו יודעים שיש לנו בתוך הגוף בוס שמשלם במזומן לזיכרון ולמוטיבציה על כל "משימה לא גמורה", ומזכירה אישית צמודה שדואגת כל הזמן לתזכורות קופצות, זה כבר חוסך לנו שני אנשי מקצוע שהיינו צריכים לגייס באופן עצמאי.
החלק שדורש הכי הרבה אנרגיה בתחילתה של כל מטרה הוא להחליט מה חשוב לנו ואז לפתוח לולאה. ברגע שלולאה נפתחה, היא אוטומטית בשלב 1 ומשם אם היא ממש חשובה לנו היא תתקדם אנרגטית ברכיבה על הגל ולמעשה תרגיש קלה.
הסופר ארנסט המינגווי נהג לעשות לעצמו "האקינג פסיכולוגי שכזה" ולסיים כל יום כתיבה באמצע המחשבה ולא בסיומה.
האגדה מספרת, שמוצרט שכב במיטה חולה מאד, ובנוסף לכך שלא נתן לחבר שלו לטפל בו, גם ממש גירש אותו וביקש ממנו להניח לו לנפשו. אותו חבר כנראה הכיר את האפקט, כי לפני שהסתלק דאג להשמיע למוצרט את החלק הראשון של הקונצ'רטו הלא שלם שבאותו הזמן הוא עבד עליו.
איזה מזל שלא צריך להיות אישיות חשובה במעלה כדי לעשות בכוונה תחילה, האופציה הזו פתוחה לכולם.
איך מעלים את ההימור ושמים את היכולות הקריאייטיביות שלנו במוד של טורבו?
בהמשך לאותה הבנה ובאופן הרבה יותר ממוקד, אפשר לנצל את הרשת החכמה שנמצאת בקדמת המוח, לא רק להשלמת משימות, אלא גם למציאת פתרונות.
כשמדביקים לרשת בפרונט (כמו על המקרר) "בעיה לא פתורה", היא תשתמש בכל דבר שיעבור דרכה ותעביר אותו סינון מושכל לראות אם פתר את הבעיה.
ישנם שני כוחות חזקים שמנפיקים למערכת הזו זרם בלתי נדלה ומגוון של "אירועי בוחן" (שלא צריך לטרוח ולייצר במיוחד). כוח אחד הוא פנימי וקשור למצב ה"מוח המשוטט" וכוח שני חזק אף יותר וקשור למציאות החיצונית.
כשהמוח לא עסוק בפתרון אקטיבי של בעיה מסוימת הוא נמצא במצב האהוב עליו שנקרא "שיטוט". בזמן הזה המוח באמת סתם משוטט בין כל מיני מחשבות בזמני עבר, הווה, עתיד, תוך כדי שהוא סוקר ומנתח כל מיני אירועים שקרו לנו, לבני המשפחה שלנו, לילדים שלנו.
בין אם נרצה ובין אם לא נרצה, תמיד יקרו דברים במציאות ותמיד המוח ישוטט. כפועל יוצא מכך, בסופו של יום, מתישהו, תעבור פיסת מידע שרלוונטית לפתרון הבעיה, ואז היא תלכד במסננת ותהבהב. הכל תלוי ברמת החשיבות של הבעיה, אבל גם ברמת המודעות והאימון שלנו.
למה האפקט הזה נחשב סוג של פינוק אבולוציוני?
האבולוציה והמוח שבשוטף שלו רגיל לעבוד על חשמל ומעגלים סגורים, דאגו לפנק אותנו בהזרקת דופמין ניכרת בכל פעם שמעגל שכזה נסגר. (בין אם זו "משימה שהושלמה" או "בעיה שנפתרה").
כשדופמין משתחרר במוח הוא גורם לתחושה מאד נעימה בכל שאר הגוף, לתחושה של הישג, הצלחה ושמחה. הרצון לחוות שוב ושוב את הנעימות הזו הוא מה שמגביר בפועל את המוטיבציה שלנו ודואג לוודא שנסגור את הפינה הבאה, וגם את זו שאחריה.