image
"קיצור תולדות תל אביב"

מהדורה ראשונה: ינואר 2021
180 עמודים, גודל A4, כריכה קשה, דפי כרומו מט 135 ג'. מהדורה מהודרת.

הספר מביא את סיפורה של תל אביב דרך הארועים, הסיפורים והאנקדוטות, שרובם מסופרים בו לראשונה. הסיפורים מלווים בתמונות היסטוריות. פרקים לדוגמה מובאים למטה.
הספר, בן 120 פרקים, מלווה את העיר מהארועים שקדמו להיווסדה בתחילת המאה שעברה ועד אחרי קום המדינה ומלחמת העצמאות.
המחבר אמנון יצחקי הוא חוקר תולדות תל אביב ומקים המיזם VTLV.co.il.

ניתן למצוא את הספר בחנויות נבחרות (בתל אביב):
רובינזון - נחלת בנימין 39
באוהאוס - דיזנגוף 77
תולעת ספרים - כיכר רבין
מגדלור - מקוה ישראל 18
מוזיאון תל אביב - שאול המלך 27

מחיר הספר: 120 ש"ח  (במוזיאון תל אביב - 130 ש"ח).
כמו כן ניתן להזמין את הספר עד הבית (אפשר בצרוף הקדשה אישית) ללא תוספת דמי משלוח. הספר יגיע עם שליח תוך שני ימי עסקים. 
ההזמנה דרך פייבוקס או דרך פייפאל. יש לרשום כתובת למשלוח, מס' טלפון וכו' וכן הערות / בקשות בטופס ההזמנה:

    
לאמצעי תשלום אחר ופרטים נוספים ניתן להתקשר לטלפון בתחתית הדף.

___________________________________________________________________________________________

פרקים מתחלפים
חג פורים שמח !! קרנבל פורים 1928. מרדכי היהודי נישא בראש התהלוכה. רחוב אלנבי פינת מונטיפיורי. צילום: צבי אורון. - על: האווירון הראשון בעיר. או: השבוע הכי מטלטל של תל אביב הקטנה - משמחה גדולה לאבל גדול ולשמחה גדולה. השבוע שבין 8-14 במרץ 1914. עוד בסוף השבוע הקודם התבשרו התושבים שלעיר עומד להגיע אווירון. אמיתי, כזה שינחת מהשמיים. עם הטייס המפורסם נורי ביי והמלווה איסמעיל ביי. וההתרגשות היתה רבה, לא רק אצל התושבים אלא גם אצל השלטונות. ברור היה שזה הולך להיות ארוע גרנדיוזי. השטח שנבחר לנחיתה היה במגרש 'מאה שערים', רחוב הכובשים כיום, ובמגרש 'חברה חדשה', רחוב אלנבי, הוקמו כששים אוהלים כשעל כל אוהל התנוסס הדגל העות'מאני. קבלת פנים מלכותית הוכנה וכחמש מאות אנשי צבא ומשטרה נשלחו לשמור על הסדר. ביום שני כשנודע שהאווירון בדרך נהרו מהבוקר נחילי אדם מכל ישובי הסביבה לצפות בפלא המעופף. לפי הערכות העיתונים הגיעו לארוע כעשרים עד ארבעים אלף איש. בשעה חמש נראה האווירון מרחוק כציפור קטנה שהלכה וגדלה עד שנשמע רשרוש הכנפיים וההמונים הריעו לקראתו בקריאות 'הידד' ויריות כבוד מאקדחים. נורי ביי שראה את החגיגה העצומה טס מעליהם נמוך ונו
image
יום הולדת לתל אביב.
זה היה היום לפני 112 שנה. המייסדים התאספו להגרלת המגרשים בחולות, והשאר היסטוריה.
מזל טוב לעירנו האהובה !!
רגע, יש טוויסט. קבלו את שעשועי הגורל: שני ארועים משלימים ארעו גם הם - במקרה - בתאריך זה:
11 באפריל 1921 - עיריית יפו מודיעה לוועד תל אביב שמהיום היא "מתחשבת עם תל אביב כמו עם עיריה מיוחדת". תל אביב מקבלת מעמד 'מועצת עיר' ובזאת מגשימה את החזון של עצמה והופכת לעיר העברית הראשונה.
11 באפריל 1938 - פתיחת נמל תל אביב לנוסעים ומעבר הנוסע הראשון. תל אביב מגשימה את החזון של עצמה והופכת ל'שער העליה' לארץ ישראל.
וזה היה ארוע משעשע שבהחלט שווה פוסט..
-
מכירים את הסצנות האלה בסרטים, נגיד... 'בריאן כוכב עליון', שההמונים מריעים למישהו והוא לא יודע מה רוצים ממנו? אז זהו סיפורו של הנוסע הראשון דרך נמל תל אביב, היום לפני 83 שנה:
מאז הטקס הרשמי לפתיחת נמל הנוסעים ב-23.2.1938 עמלו עובדי הנמל בקדחתנות לסגור את הפינות האחרונות כדי לקבל את ההיתר הנכסף. הטלפון המיוחל הגיע ביום העשירי באפריל בשעה אחת בצהריים, כשמהצד השני הודיע מושל המחוז שמהיום אין יותר הגבלה על אשרות הנכנסים בנמל תל אביב. הבשורה התקבלה בהתרגשות רבה, כמו חלום שהתגשם. משמעות ההודעה היא שמעתה תל אביב תהיה ל'שער העליה' לארץ ישראל, 'כמו שניו-יורק לאמריקה' - לפי חזון מייסדיה. מיד החל המצוד אחר נוסעים. ההודעה נמסרה לנציגי חברות הספנות שיצרו קשר עם משרדיהם באירופה וביקשו להורות לאוניות הנוסעים לעגון בתל אביב. תשובה משמחת התקבלה מאוניית המשא האיטלקית 'אג'יטו' שהודיעה שתעגון למחרת בנמל ועליה נאמר - 70 נוסעים! וואוו. זו פתיחה ראויה לנמל העברי הראשון. חגיגה גדולה תוכננה.
הידיעה פורסמה למחרת בכותרות העיתונים ותפסה את הישוב בהפתעה. ההתרגשות לקראת הארוע ההיסטורי היתה רבה. מהשכם בבוקר החלו המונים לנהור אל הנמל כדי לצפות בשבעים העולים הראשונים. הנמל נוקה, צוחצח וקושט בדגלים לכבוד הארוע, מאות עובדי הנמל הגיעו לנכוח בו, ראש העיר ופמלייתו וחברי מועצת העיריה באו כדי לקבל אישית את שבעים העולים, גם שאול טשרניחובסקי בא ואורחים רמי מעלה המשיכו להגיע וההתרגשות היתה רבה. סירת המוטור החדשה 'עליה' שתפקידה להביא את העולים מהאוניה אל החוף עגנה ליד הרציף מוכנה לתפקידה, נקייה ומבריקה מלובן. מעל הנמל חג אווירון של קלוב התעופה הארצישראלי בתרגילי אקרובטיקה מרהיבים, וחגיגה גדולה המתינה לשבעים העולים הראשונים.
'אג'יטו' עגנה מול העיר כבר ברבע לשבע בבוקר, ומעט אחר כך הגיע מרב החובל עדכון: הם לא אמרו 'שבעים' אלא התכוונו לשבעה נוסעים, ושישה מהם היו ערבים שירדו בנמל יפו ורק אחד יגיע לתל אביב, אליעזר שטיינלוף שמו. אה, והוא לא עולה חדש אלא תושב העיר שחוזר משבוע עסקים במצרים.
עכשיו... מה לעשות? זה כבר פורסם בעיתונים וכל העיר באה והחגיגות בעיצומן... כבר אי אפשר לבטל הכל. אז נקבל את שטיינלוף.
שטיינלוף היה קצת מבולבל כשהביט מסיפון האוניה אל רבבות ההמונים מריעים לכבודו מגגות הבתים, מרציפי הנמל והרחובות סביבו. הוא רק רצה להגיע כבר הביתה. אבל ייבשו אותו באוניה עד שהחגיגה תהיה מוכנה.
בשעה תשע יצאה לקראתו סוף סוף הסירה 'עליה' ועליה חוץ מהספנים גם ראש העיר רוקח ופמלייתו שנסעו ללוותו אישית אל הנמל. סירת משמר משטרתית ליוותה אותם. 8 דקות ארכה הנסיעה והחבורה עלתה על ה'אג'יטו' שם התקבלה באולם הגדול לפגוש את האורח הנכבד. ובעודם נושאים לשטיינלוף דברי ברכה הבחינו לפתע מעבר לסיפון באוניה 'מאריט פשה' שטה לכיוונם מרחוק. ידוע היה שעל 'מאריט פשה' יש כמאתיים (!) נוסעים ובינהם הכנר המפורסם ברוניסלב הוברמן. ושטיינלוף? מי זה שטיינלוף? רוקח ופמלייתו עזבו הכל ומיהרו בריצה ל'עליה', הם הפליגו אל 'מאריט פשה' ונפנפו בידיהם לנוסעים וקראו להם לבוא לעגון בנמל. יש חגיגה גדולה. נוסעי האוניה כולל הוברמן עלו לסיפון ונופפו להם חזרה והתנצלו והסבירו שלא יוכלו לעגון היום בתל אביב כי הם חייבים להמשיך לחיפה. מאוכזבת סבה החבורה על עקבותיה וחזרה אל שטיינלוף ב'אג'יטו'.
בשעה עשר יצאה 'עליה' עם שטיינלוף חזרה אל הנמל. צפירות ממושכות של האוניות סביב ליוו אותה בדרכה. וככל שהתקרבה לחוף עלתה ההתרגשות בקהל למעלה מן המשוער. כששטיינלוף ירד מהסירה צפרו כל סירות המוטור במעגן וקריאות "יחי" מילאו את חלל האוויר. שטיינלוף נופף לקהל בכובעו ומלמל "אני מאושר מאד, מאושר מאד". עשרות צלמים עטו עליו ו'יומני כרמל' הסריטו את הארוע. שטיינלוף נלקח מהרציף אל אולם הנוסעים וחפציו נלקחו לבדיקת מכס דקדקנית אבל מהירה. משם הועבר לקול תרועות הקהל אל לשכת העליה ושמו נרשם על הכרטיס הראשון. ההנהלה הזמינה לו מונית ספיישל מחברת 'הצבי' שתיקחהו אל ביתו ברחוב גאולה. קהל גדול צבא אחריו בדרכו למכונית והעיתונאים עטו עליו והתחננו לראיון קצר, או לפחות לשאלה אחת קצרה, רק שאלה אחת: איך זה מרגיש להיות הנוסע הראשון בהיסטוריה שנכנס לארץ דרך נמל עברי?
שטיינלוף נעצר ודממה השתררה. הוא הביט בעיתונאים ואז הסתכל סביב על הקהל המשולהב המשתוקק למוצא פיו.
"טוב שלא שמו אותי במוזיאון", הוא נאנח ונסע לדרכו.
-
בתמונה: 'שער העליה' - עולים חדשים באים ארצה דרך נמל תל אביב. צילום: זולטן קלוגר, 1938.

חג פורים שמח !!
קרנבל פורים 1928. מרדכי היהודי נישא בראש התהלוכה.
רחוב אלנבי פינת מונטיפיורי. צילום: צבי אורון.
-
על: האווירון הראשון בעיר.
או: השבוע הכי מטלטל של תל אביב הקטנה - משמחה גדולה לאבל גדול ולשמחה גדולה. השבוע שבין 8-14 במרץ 1914.
עוד בסוף השבוע הקודם התבשרו התושבים שלעיר עומד להגיע אווירון. אמיתי, כזה שינחת מהשמיים. עם הטייס המפורסם נורי ביי והמלווה איסמעיל ביי. וההתרגשות היתה רבה, לא רק אצל התושבים אלא גם אצל השלטונות. ברור היה שזה הולך להיות ארוע גרנדיוזי.
השטח שנבחר לנחיתה היה במגרש 'מאה שערים', רחוב הכובשים כיום, ובמגרש 'חברה חדשה', רחוב אלנבי, הוקמו כששים אוהלים כשעל כל אוהל התנוסס הדגל העות'מאני. קבלת פנים מלכותית הוכנה וכחמש מאות אנשי צבא ומשטרה נשלחו לשמור על הסדר. ביום שני כשנודע שהאווירון בדרך נהרו מהבוקר נחילי אדם מכל ישובי הסביבה לצפות בפלא המעופף. לפי הערכות העיתונים הגיעו לארוע כעשרים עד ארבעים אלף איש.
בשעה חמש נראה האווירון מרחוק כציפור קטנה שהלכה וגדלה עד שנשמע רשרוש הכנפיים וההמונים הריעו לקראתו בקריאות 'הידד' ויריות כבוד מאקדחים. נורי ביי שראה את החגיגה העצומה טס מעליהם נמוך ונופף להם בידו. אחר כך חג מעל יפו, עשה שני סיבובים נמוך מעל גגות תל אביב, וירד לנחיתה. ההמון קיבל את הטייסים בתרועות 'תחי עות'מניה' ו'יחי נורי ביי' וקול מחיאות הכפיים הרעיש את חלל האוויר. את פני הטייסים קיבלו שרי הממשלה המקומית, הפחה וראש העיר של ירושלים, פקידי ושרי הצבא, ב"כ ממשלות חוץ, ב"כ העדות ומשלחות רבות מתושבי העיר. התזמורת העירונית של יפו ניגנה את ההימנון הלאומי ואליה נלוותה גם התזמורת של הגימנסיה. אחרי קבלת הפנים נסעו נורי ביי ואיסמעיל ביי דרך תל אביב אל יפו בכרכרות מיוחדות, וכשהגיעו לשער השכונה נסגרו השערים ונציג התושבים האדון מויאל קרא דברי ברכה בשם תל אביב. הטייסים ענו לו בתודה חמה ונפרדו מהקהל הרב בתוך רעם של מחיאות כפיים וקריאות הידד. משם נסעו אל יפו, שם יעבירו את היומיים הבאים כאורחיו של המושל.
ביום רביעי בצהריים הצטופף קהל דומה במספר לצפות בהמראה. נורי ביי ואיסמעיל ביי הגיעו כשבידי האחד דגל עות'מני ובידי השני זר פרחים. הם עמדו ונופפו ארוכות לשלום לקהל המריע והמריאו לתחנתם הבאה – ירושלים. קריאות 'הידד' רמות נשמעו כשהאווירון המריא מהקרקע. עייני ההמונים לא משו ממנו גם כאשר המריא לאוויר, הם ראו אותו פונה וטס לכיוון הים, שם ראו אותו לפתע מאבד שליטה ונוטה על צידו, והם עקבו אחריו צולל כל הדרך מטה ומתרסק אל מי הים.
זעקות אימים פילחו את השמיים. אלפי אנשים שראו את האסון במו עיניהם תפסו בפניהם וזעקו קריאת שבר. המונים יצאו בריצה אל הים ונכנסו בבגדיהם למים אל שברי האווירון. נורי ביי הוצא מהשברים פצוע אנושות והובהל לבית החולים 'שערי ציון'. איסמעיל ביי שרד, אבל שעה וחצי אחרי ההתרסקות נקבע מותו של נורי ביי. ואבל גדול שטף את הממלכה העות'מאנית כולה.
קצת רקע: שנים עשר ימים קודם לכן התרסק מעל הכפר א-סמרה שממזרח לכנרת האווירון הראשון של התורכים ושני הטייסים הנערצים פתחי ביי וצאדק ביי ניספו. גם הם היו בדרכם לירושלים. המילה 'טייסים' אגב לא היתה אז וקראו להם 'מעופפים'. אנחנו נישאר עם טייסים. עשר שנים בלבד אחרי הטיסה הראשונה של האחים רייט וכיבוש השמיים נתפס כפלישה אל הבלתי אפשרי, אל המדע הבדיוני ממש. והטייסים – הם היו העילית, פורצי הדרכים ו'חלוצי המדע' שנושאים את האימפריה אל המימד החדש. הם היו הגיבורים הלאומיים, אהובים ונערצים בפי כל. ההתרסקות של האווירון הראשון ניפצה את הבלון באבחה אחת ואבל כבד על שני הטייסים שרר ברחבי האימפריה זמן רב אחרי האסון. האבל הכבד ריחף עדיין באוויר בעת ביקורו של נורי ביי. רבים הביטו בו והזילו דמעה על שני החללים. טרם יציאתו לטיסה הופעלו עליו לחצים רבים להימנע מכך בעקבות האסון ועיריית ירושלים נמנעה מלהזמינו אליה כדי לא להסתכן באסון נוסף על מצפונה. אבל נורי ביי התעקש, והוא נתפס כאמיץ שבאמיצים. מותו שלו קרע את הלבבות ברחבי האימפריה.
למחרת, יום חמישי בשעה ארבע נערכה הלוויה המונית ביפו. משעה אחת נסגרו כל החנויות ודגל הסראייה ודגלי הקונסולים הורדו לאות אבל. הפחה הירושלמי וכל שרי הממשלה ובכירי הצבא באו וכל הקונסולים בבגדיהם הרשמיים. גם תלמידי בתי הספר בעיר כולל מקוה ישראל והגימנסיה הגיעו וצעדו בשתי שורות ארוכות. שייח'ים רבים זימרו תפילות ומקוננות ערביות הרימו קולן בבכי. גופתו של נורי ביי נישאה מכוסה בדגל העות'מאני ועליו כובעו שעדיין רטוב ממי הים. הגופה נישאה אל אוניה לביירות, משם נלקחה לקבורה מלכותית בדמשק.
באותו יום חל חג הפורים. חגיגה גדולה תוכננה וגם תהלוכת מסכות ראשונה מסוגה אורגנה בשנה זו (ולא כאמור בויקיפדיה) ע"י אברהם אלדמע, אבל בשל הנסיבות כל החגיגות בוטלו ונדחו ל- מוצאי שבת. ובמוצאי שבת פרקו התושבים את עול ארועי השבוע החולף, יצאו לרחובות וחגגו עד שכרון חושים. התהלוכה היתה נהדרת, היא הילכה לאורך רחוב הרצל ומשם למגרש 'חברה חדשה' הדרומי, שם נמשכו החגיגות עד השעות הקטנות של הלילה.
התהלוכה היתה מוצלחת כל כך שהיא שוחזרה אחרי מלחמת העולם והפכה למסורת קבועה בעיר. מסורת שנקראה בשנות העשרים 'קרנבל', ומשנות השלושים - עדלאידע.

    image
    image
    אלברט איינשטיין בפתח הגימנסיה 'הרצליה'. צילום: אברהם סוסקין.
    -
    בשלישי בפברואר 1923 הגיע אלברט איינשטיין לביקור היסטורי בארץ, והארץ געשה מהתרגשות. למרות שכמעט אף אחד לא הבין את פועלו וגדולתו של איינשטיין ההתרגשות היתה בלתי נתפסת והעיתונות עסקה רבות בחידה זו. לתושבים הספיק כנראה לדעת שמדובר בגדול מדעני הדור זוכה פרס נובל שנתיים קודם לכן ולא פחות חשוב – בניגוד למדענים יהודיים אחרים שניסו להצניע את יהדותם איינשטיין היה גאה ביהדותו וציוני נלהב. "אני בן העם העברי, בתור יהודי אני עובד. קבלוני או דחוני – יהודי אנכי!" אמר. והישוב התאהב.
    בניגוד לאורחים מכובדים בארץ לפניו, מהרצל ועד צ'רצ'יל, שביקרו בכמה ערים מחייבות ומיהרו לברוח מהארץ הנידחת, איינשטיין חרש את הארץ. הוא השתכן בירושלים, ביקר בתל אביב, מכאן נסע למקוה ישראל ולראשון לציון, הוא ביקר גם בחיפה לתדהמת תושביה שהתרגלו שאורחים נכבדים מתחמקים מהם. הוא נסע לנהלל, לטבריה ועוד. ובכל מקום 'ירד אל העם', התעניין, חקר, שאל ולמד.
    לתל אביב בא עם רעייתו בלוית ד"ר מוסינזון וגינצבורג ביום חמישי השמיני בחודש. לאחר נסיעה קצרה ברחובות העיר יחד עם דיזנגוף בא בשעה 11:00 לגימנסיה, הוא אף עבר בכיתות הלימוד, ולאחר הצלצול התאספו כל התלמידים בחצר למופע התעמלות לכבודו. משם הלכו לבית העירייה בשדרה, שם המוני התושבים הצטופפו לקראתו עד חנק. תזמורת הגימנסיה ניגנה על הגזוזטרא ובמעמד זה העניק לו דיזנגוף תואר 'אזרח נכבד', ואיינשטיין היה לאזרח הכבוד הראשון של העיר. איינשטיין הודה מקרב לב ואמר שכבר קיבל אזרחות כבוד מניו יורק אך הוא נרגש פי עשרה להיות אזרח של העיר העברית היפה. הגב' איינשטיין לא קופחה וקיבלה זר פרחים מילד וילדה בשם תלמידי תל אביב. בשעה ארבע ביקר שוב בגימנסיה והמון רב התאסף והריע לכבודו, ובשמונה בערב נערך לכבודו נשף נגינה באולם המדרשה. בין לבין ביקר בתחנת הנסיון החקלאית, בבית חרושת 'סיליקט', בחוף הים ולארוחת הערב הוזמן לבית ה' טולקובסקי.
    למחרת בבוקר נפרד מהעיר ונסע למקוה ישראל.
    זלמן וקלמן.
    תמונה מתוך 'ישראל נגלית לעין', מאלבום גבריאלה גלבע למברג.
    -
    הם סבבו ברחובות העיר משך שני עשורים, והשאירו את חותמם בפולקלור הישראלי יותר מכל הומלס אחר. על מי אתם חושבים כתבו למשל את השיר 'זלמן יש לו מכנסים'.
    הם היו אחים יתומים מירושלים. זלמן הגיע ראשון, מתישהו במחצית הראשונה של שנות העשרים, ואחר כך הצטרף אליו קלמן. הם הילכו כל הימים ברחובות העיר בבגדים בלויים ומסמורטטים והדיפו צחנה איומה, חיזרו על הפתחים וביקשו פת לחם, אבל היו חביבים ומצחיקים והתושבים חיבבו אותם. ראו בהם חלק מהנוף התל אביבי, 'המשוגעים של העיר'. אף אחד ברשויות לא התעניין בהם.
    ואחרי הרבה שנים ברחובות דעתו של זלמן החלה להיטרף ומ-1936 העיתונים מדווחים שהוא החל לאבד את זה ולנהוג באלימות.
    קלמן מת ב-1941, וזלמן נותר ברחובות לבדו וכבר לא כמו בתמונה. מזוקן, פרוע ומאיים. במרץ 1942 הוא נעצר לאחר שפרץ לחנות ביצים, בינואר 1943 נשלח לבית חולים לחולי נפש ומאז עקבותיו לא נודעו.
    שמו האמיתי אגב הוא מנחם לוי.

    מלבד השיר 'זלמן יש לו מכנסים' והביטוי 'מכנסי זלמן' שנכתבו עליו (ולא על זלמן שז"ר), זלמן הונצח בשיר 'תל אביב' של חיים חפר: "ושם בראש החגיגה, הולך לו זלמן המשוגע."
    הצמד 'זלמן וקלמן' כיכבו בסדרת ספרי 'קופיקו' של תמר בורנשטיין-לזר, ובעבר הלא כל כך רחוק צמד השמות המתגלגל היה למטבע לשון פופולרי בשפת היום יום, בבחינת 'פלוני אלמוני' כמובן בנימה מלגלגת: "מה, כל זלמן וקלמן יגיד לי מה לעשות?"

    image
    image
    בחצר האחורית של הבניין ברחוב בוגרשוב מספר 5 ניצבים מספר עצי דקל תמירים שנושאים עימם מזה למעלה מתשעים שנה סיפור עצוב ומרגש. והגיע הזמן שיסופר.
    בעליית הגג של הבניין בחדר קטן ודל התגוררה ערירית משנת 1925 המשוררת רחל. שנים ספורות קודם לכן לקתה בשחפת וגורשה בבושת פנים מביתה שבקיבוץ דגניה, ואת הכנרת שכל כך אהבה עם דקל שפל צמרת על שפתה לא תראה עוד. את שש שנות חייה האחרונות העבירה כאן בעצב ובבדידות, ואיש לא שמע קולה. כאן גם כתבה את רוב שיריה המוכרים שהפכו לנכסי צאן וברזל. מפעם לפעם בהתה מחלונה אל הים הכחול שהזכיר לה במעט את ימת הכנרת והעלה חיוך נדיר על שפתיה, ההיתה או חלמה היא חלום? ובעל הבית מר ליפמן לוינסון שהבחין בכך ביקש לשמח אותה מעט יותר ושתל עבורה את הדקלים הללו, כמו הדקלים שעל שפת ים הכנרת.
    שדרות רוטשילד, הקיוסק והפנס הראשון.
    צילום: אברהם סוסקין, 1910.
    -
    בשעת ערביים, כמו עכשיו אבל לפני יותר ממאה שנה, היו תושבי השכונה יוצאים אל פנס הנפט שהוצב בסמוך לקיוסק, וממתינים. או-טו-טו יחיה, האיש עם הגפרורים, מגיע ומאיר את החשכה.
    וכשהוא היה מטפס על הסולם עם גפרור בוער בידו ובידו השנייה מסובב את כפתור העששית, היו הנשימות נעתקות והמבטים קופאים בציפייה אילמת, עד שאור עמום התפשט לפתע והאיר את הסביבה לקול צהלת הנוכחים.
    "והוא האיר את ילדותנו הקטנה".
Facebook
Whatsapp
Website
שלכת הוצאה לאור ת.ד.23593 תל אביב [email protected] טל: 054-6865329