עוד רגע
והפעם בפינתנו: ריאיון עם ד"ר שלמה אריאל
ד"ר שלמה אריאל בוגר מחזור ט"ו, 1956, הוא פסיכולוג קליני ישראלי, מומחה בטיפול אינטגרטיבי, טיפול רגיש-תרבות וטיפול במשחק, סופר, מלחין ונגן בלוז. אריאל פרסם ספרים ומאמרים רבים בתחומי מומחיותו. הגרסה העברית של ספרו "משחקי דמיון של ילדים – ביקור בארץ הפלאות" ראתה אור ב-2014. בנוסף, כתב ספרי ילדים, בהם הספרים "שירי משחק" ו"מילוני", וכן סיפורים ושירים להצגות תיאטרון.
ראיינה: טל גורן יב7
ד"ר שלמה אריאל, אתה נמצא כיום במעמד מכובד מאוד. מעניין לדעת איך היית כתלמיד בבית הספר? האם המורים שלך ב"אהל-שם" היו מופתעים לו היו יודעים לאן הגעת
?
"אני לא חושב שהייתי כל כך בולט בבית הספר. היה מורה אחד - כצנלסון, מורה לספרות. כשהייתי בכיתה י או משהו כזה, התפרסם סיפור שלי שהיה שייך לעיתון "למרחב". הסיפור היה קצת מיוחד, והמורה כצנלסון היה מודע לזה. הוא התייחס לזה איכשהו, אני לא זוכר, אבל אני חושב שאצל שאר המורים לא הייתי מהבולטים. לא הייתי מאלה ששמו לב אליהם.
אולי המורים היו מופתעים כי אני לא חושב שהם כל כך התייחסו אליי. אני לא זוכר התייחסות מיוחדת, כך שלא היו ציפיות ממני. אני יודע שהיה ילד שנורא התעניין בכימיה ואני יודע שהמורה לכימיה, שהיה סגן מנהל, מאוד התעניין בו ועקב אחרי הקריירה שלו, אבל אני לא זוכר שלגביי היה עניין מיוחד."
"טיפול אינטגרטיבי וטיפול רגיש תרבות" נשמע מאוד מסובך. האם תוכל להסביר לקוראים מה בעצם אתה עושה בשפה פחות מקצועית
?
"אני פסיכולוג קליני בכיר ומטפל משפחתי בכיר. אני עדיין עוסק בטיפול, גם ישיר וגם בזום, בישראל ובחו"ל. אני גם מכשיר ומדריך מטפלים בישראל, באירופה, בארצות הברית וכו'. טיפול אינטגרטיבי הוא חיבור בין כל מיני גישות טיפול, חיבור שהוא גם ברמה התיאורטית וגם ברמה הקלינית. כלומר לא שיטה אחת, כמו טיפול פסיכואנליטי או טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, אלא משהו שהוא יותר מחבר דברים יחד. פיתחתי מודל שנקרא מודל היהלום, וקראתי לו כך כי יהלום הוא דבר שיש לו הרבה צדדים והוא זוהר.
לגבי טיפול רגיש תרבות, גם הוא שילוב של עבודה וטיפול שמתייחס לתרבות של המטופלים וגם לשינויי תרבות. שימוש במושגים מאנתרופולוגיה ומסוציולוגיה ושילוב שלהם זה חלק מהמודל הזה (מודל היהלום). אני גם מומחה בטיפול באמצעות משחק: לא משחק תיאטרון אלא משחק כמו שילדים משחקים בבובות, ואני משתמש במשחק ככלי טיפולי. אני גם מטפל בשיטות האלה וגם כותב ומפרסם הרבה ספרים ומאמרים, וגם מכשיר ומדריך מטפלים בשיטות האלה בישראל ובחו"ל."
קראתי שבשעות הפנאי אתה גם סופר, מלחין ומנגן, ואפילו הקמת להקה. זה מאוד מרשים! תוכל לספר על כך מעט
?
"הקמתי חמש-שש להקות. אני גם כותב ומלחין שירים גם בעברית וגם באנגלית והופעתי עם כמה להקות עד לאחרונה. אני מנגן במפוחית בלוז בלהקות האלה והופענו בכל רחבי הארץ. אני עדיין בקשר עם הנגנים, עם הזמרים ועם הזמרות שהופעתי איתם. אני גם כותב סיפורים וגם רומנים באנגלית ובעברית. כרגע אני מסיים לכתוב רומן מתח. אני כותב גם שירים וסיפורים לילדים שאני גם מאייר. עכשיו אני עובד על כל מיני פרויקטים, למשל סיפורים מצחיקים ללימודי קריאה, שאני גם מאייר. הפרויקט הזה למשל נקרא "קרא קרא" כמו שקורא עורב. כרגע אני עובד גם על הצגת יחיד שאני מביים בנושא גירושים. אז אני עושה הרבה דברים, וחלק ניכר מהם קשור גם בפסיכולוגיה. יש לי נכדה בת שמונה וחצי ואני כותב לה סיפורים שעוקבים אחרי ההתפתחות שלה. אני שואב ממנה השראה."
באיזו מגמה למדת בתיכון? והאם פסיכולוגיה היא תחום שתמיד משך אותך, עוד בתקופת לימודיך ב"אהל-שם"
?
"למדתי במגמה הומנית, פסיכולוגיה לא משכה אותי במיוחד. אהבתי ספרות, לקרוא ולכתוב. פסיכולוגיה אגב היא הקריירה השנייה שלי. הייתי מרצה לבלשנות. בלשנות היא מדע השפות - לינגוויסטיקה. הייתי מרצה לבלשנות באוניברסיטת לונדון, אחר כך באוניברסיטאות בישראל ואז עשיתי הסבה לפסיכולוגיה קלינית. בתיכון לא התעניינתי במיוחד דווקא בפסיכולוגיה כמקצוע."
תוכל לספר לנו על אירוע שקרה בעת לימודיך ב"אהל-שם" שלעולם לא תשכח או מפני שהיה מצחיק מאוד או מפני שהיה משמעותי מאוד עבורך להמשך חייך
?
"אירועים שהשפיעו על החיים שלי לא היו בבית הספר. "אהל-שם" היה אז מוסד מאוד שמרני ונוקשה. רוב המורים היו גברים שבאו מאירופה אחרי המלחמה. בית הספר היה שמרני ומאוד נוקשה, לא כמו היום. היו כאלה שלא אהבו את זה ממש, לי זה לא הפריע במיוחד. אני כתלמיד הייתי עושה את ההצחקות. אז היו לי חברים שלצערי שניים מהם נפטרו, והקשר בינינו היה בנוי הרבה מאוד על הצחוקים. אני הייתי עושה הצגות מצחיקות לחברים, והם היו מתגלגלים מצחוק. אהבתי לעשות את זה פעם. זיכרון אחד מצחיק הוא עם המורה רובינשטיין, שהיה אחר כך מרצה באוניברסיטה. הוא היה מורה לשפה והוא היה קטן כזה, היה לו גוף של ילד. ראיתי אותו פעם מאחור שותה מברז במסדרון, אז באתי ונתתי לו איזה כאפה קטנה, ואז פתאום הוא פנה לאחור וראיתי שהוא המורה, אבל הוא היה נחמד והוא לקח את זה בסדר. היינו אז באים לבקר בבתים של המורים, אז הייתי אצלו בבית כמה פעמים. נתתי לו את הכאפה כי סתם חשבתי שהוא תלמיד. אז אמרתי לו "המורה, סליחה מצטער", הוא צחק ואמר שהכול בסדר."
האם אתה עדיין בקשר עם חלק מחבריך מ"אהל-שם"
?
"החברים שהייתי איתם בקשר נפטרו, לצערי. החבר הכי טוב שלי נפטר לפני כמה שנים, לצערי הרב. מעבר לזה אין לי כל כך קשר כרגע עם תלמידים. הייתי בקשר עם תלמיד שהיה בחור מאוד מרשים, ספורטאי. פתאום הוא הופיע באיזה הופעה של הלהקה שלי ומאוד שמחתי, אבל אחרי כמה חודשים התברר שהוא נפטר. זה מאוד עצוב. הוא היה בן אדם שלא התאים לו למות, אפשר לומר, כי הוא היה ספורטאי כזה, גבוה וחזק. הוא נפטר לפני שלוש-ארבע שנים. לא התאים לו למות, אבל בסופו של דבר, לאף אחד לא מתאים למות."
איזו עצה היית נותן לנו, תלמידי בית הספר כיום
?
"יש לי שתי עצות: העצה הראשונה שלי היא תהיו מודעים פוליטית. אני יודע שיש ניסיון של משרד החינוך להשתיק את הדיונים הפוליטיים, כי בעיניהם בית הספר לא אמור להיות פוליטי. אני חושב שזה דבר איום ונורא, וחושב שתלמידים צריכים להיות בעלי מודעות חברתית ופוליטית מאוד גבוהה. להיאבק ולהתווכח ולדבר ולעקוב אחרי מה שקורה, אחרת אנחנו בחיים לא נהיה מדינה דמוקרטית. מישהו מאוד חשוב אמר פעם שבניגוד לשאר המדינות, בני הנוער בישראל הם יותר שמרנים מאשר הדור של ההורים שלהם. אני חושב שנורא חשוב שתלמידים יהיו עם ראש פתוח, שיעקבו ושיהיו מודעים ופעילים פוליטית במסגרת בית הספר. מה שקורה זה שאם יש מנהל או מורה שפעיל פוליטית בבית ספר, מנסים להעיף אותו. לדעתי זה אנטי-חינוכי בצורה קיצונית.
עצה שנייה היא באמת לפתח את הכישרונות והיצירתיות בגיל הזה גם כן. כמו שאני עם השנים פיתחתי את היצירתיות ואת הכישרונות, אז לפתח את זה. אם למישהו יש כישרון כתיבה או כישרון מוזיקלי או אמנותי, אז להיות פעיל בתחום הזה. ליצור וליצור כל הזמן, לא רק ללמוד לבגרויות. זה בסדר ללמוד, אבל בעיקר להיות יצירתי. אלו שתי העצות שלי."
חזרה לעמוד הראשי
נוצר באמצעות
smoove
-
מערכת אוטומציה