"ויאמר קין אל הבל אחיו, ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו. ויאמר ה' אל קין: אי הבל אחיך? ויאמר לא ידעתי, השומר אחי אנכי. ויאמר מה עשית, קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה" (בראשית ד)
שנת הלימודים הסתיימה. במפתיע ה"קורונה" חזרה. עדיין לא במלוא העוצמה, אבל בהחלט מרימה ראש. החיסונים, מרגיעים אותנו, יאפשרו שִגרה ברוכה בצל ההתפרצות המחודשת.
ואכן זו הבעיה הקטנה, כך נראה, שעלינו להתמודד עמה בציבוריות הישראלית. מטרידה הרבה יותר בעיית האלימות במגזר הערבי ששוברת שיאים. בסוף השבוע האחרון נרצחו חמישה ערבים. מתחילת שנת 2021 נרצחו 48 ערבים. בשנים 2019–2020 נרצחו 204 אזרחים ערבים. מספרים בלתי נתפסים. חמורה לא פחות היא העובדה שפחות מ–30% ממקרי הרצח במגזר הערבי פוענחו. פענוח זעום זה של מקרי הרצח מעודד ונותן רוח גבית (במובן הרע של המילה) לתעוזה ההולכת וגוברת, שלא לומר התרסה מעוררת פלצות, של כנופיות הפשע והמוות במגזר הערבי. כושר ההרתעה של המשטרה ושל רשויות החוק נשחק עוד ועוד, והחברה הישראלית בכללה לא יכולה להרגיש ביטחון כשכל כך הרבה רציחות, גם של חפים מפשע, מתרחשות לאור היום. בצדק נשמעים קולות של ערבים רבים: חברי כנסת, פעילים חברתיים ואזרחים מהשורה, נגד הזוועה המשתוללת.
ואולם, נראה שללא שינוי פרדיגמה בחברה הערבית עצמה לא נוכל לבצע את השינוי הנדרש. כל עוד הערבים, בוודאי חלקים נרחבים בחברה הערבית, מקדשים את "נקמת הדם", את התפיסה שרצח בני משפחה של מי שרצח קודם הוא לגיטימי, בצער רב יש לומר שהרציחות יימשכו ופתרון אמיתי לא נראה באופק. לזאת יש להוסיף את המקרים הרבים של "רצח על כבוד המשפחה" בחברה הערבית – שם קוד לשוביניזם ארכאי המקדש את מעמדה הנחוּת ואת חוסר יכולתה של האישה הערבייה להתנהל באופן ליברלי ועצמאי בחוגים רחבים בחברה הפטריארכלית הערבית. מצער ומייאש שתפיסות אלו מזינות ומנציחות את הכרונולוגיה של מקרי מוות ידועים מראש. על רשויות האכיפה לפעול בנחישות, לשים יד בעזרת מודיעין טוב וחקירות מאומצות על הרוצחים ושולחיהם ולהעניש באופן כבד מאוד את האחראים לטבח. גם הערבים עצמם חייבים להתנער, להקיא מתוכם את בני העוולה ולמחות באומץ מול משפחות הפשע, מול הרוצחים חסרי הלב, מול קרובי משפחה שרוצחים את מי שלדעתם פוגעת "בכבוד המשפחה". הערבים עצמם צריכים לשבות ולזעוק, שהם לא מוכנים להמשיך לחיות כך.
הרצח בבראשית ד הוא כה נורא, כה זועק לשמים, שהאדמה אינה מסוגלת לשאת אותו. הדם שנשפך צועק מן האדמה ודורש צדק. קל לנו לראות ברציחות בתוך העולם הערבי "בעיות של המגזר" שאינן נוגעות לנו. גם אם היה מדובר ברוצחים שרוצחים רוצחים, אסור היה לנו כחברה להשלים עם האירועים האלה. חברה אינה יכולה להתקיים כשחבריה חוששים זה מזה, קל וחומר כאשר מדובר ברצח רבים שאינם מעורבים, של חפים מפשע ממש. החברה הערבית, ועמה החברה הישראלית, כולה דורשת צדק. זו מכת מדינה שמחייבת אותנו להתמודדות החלטית וברורה. אסור לנו להתרגל למעשי הזוועה. אסור לנו לקבל אותם כגזֵרת גורל. "גואל הדם" אינו שליח מצווה. הוא רוצח. מי שחרד ל"שמו הטוב" יותר מלחייה של בת משפחתו אינו איש של מוסר. הוא רוצח, ולכן מקומם ומקומם של שולחיהם בכלא לכל חייהם.
תלמידים יקרים,
אסיים בכל זאת בנימה אופטימית של שמחת קיץ. אני מאחל לכם חופשה מהנה, צבירת כוחות והנאה ממה שהקיץ יכול לתת לנו. כמו הוריכם אני מפציר בכם:
תיהנו אבל אל תתלהמו
תשמחו אבל אל תשתוללו
תבלו אבל אל תאבדו את עצמכם.