image
והפעם בפינתנו: ריאיון עם פרופ' רפי אלדור
פרופ' רפי (רפאל) אלדור (אביזוף) בוגר מחזור ל', 1971, הוא פרופסור לכלכלה ומומחה לניהול סיכונים בעזרת מכשירים פיננסיים, אופציות וחוזים עתידיים. אלדור פרסם מספר ספרים בנושאי כלכלה ושוק ההון, ובהם הספר "אופציות, חוזים עתידיים וניהול סיכונים" שנכנס לתוכניות הלימודים האקדמיים ומשמש סטודנטים ואנשי מקצוע. אלדור משמש זה שמונה עשרה שנים כיו"ר ועדת ההשקעות של האגודה למלחמה בסרטן, תפקיד אותו הוא ממלא בהתנדבות. בנוסף הוא מלווה את פרויקט "עתיד משותף", המעניק מלגות לסטודנטים מצטיינים דלי-אמצעים.
ראיינה: טל גורן יב7
נפרדתי מ"אהל-שם" לפני יובל שנים ויצאתי למסע  אל הבלתי נודע.
שום דבר בנערותי לא הכין אותי לקריירה אקדמית ששיאה באוניברסיטת הרווארד היוקרתית ובסיוע להקמת מחלקות לכלכלה ומינהל עסקים במרכז הבינתחומי בהרצליה.
הייתי נער מופנם ושקט. אבי קיווה שאעסוק ביהלומים, הוא עצמו התחיל לעבוד במלטשת יהלומים כבר במקביל ללימודיו בתיכון, וקיווה שגם אני, בנו בכורו, אלך בעקבותיו ואהפוך ברבות הימים ליהלומן, כמוהו. כשהגעתי לגיל 16 אבי הרשה לי להצטרף אליו לעבודה בזמן חופשת הקיץ. וכך, מידי בוקר, התלוויתי אליו למלטשת היהלומים. שם למדתי את עבודת הליטוש. קיבלתי יהלומים גולמיים שרק יצאו מהמחצבה והתפקיד שלי היה להפוך אותם ליהלומים שאנחנו מכירים בעזרת חיתוך מיוחד ושימוש באבקת יהלומים. כשסיימתי את "אוהל שם", בחופשה בין התיכון לצבא אבי סבר שהגיע הזמן שאעבור לבורסת היהלומים שם קיווה שאלמד להיות סוחר מן המניין. אבל אני סברתי שאין לי את האופי הנדרש לכך, שכן כדי להיות סוחר טוב יש צורך לדעת לעמוד על המקח והממכר, ולהיות קשוח לעתים, הרגשתי שאני לא מתאים לשם.

אפשר להגיד שהייתה לי ילדות טובה, לא חסר לי דבר. "לי לא התאפשר ללמוד, אבל הילדים שלי ילמדו כמה שירצו" נהג אבי לומר. "אם תרצו ללמוד, תלמדו כמה שאתם רוצים, ואני אעזור לכם", אמר לי ולשלוש אחיותיי הצעירות ממני, ברוריה, עירית ורונית.

לימים כשהתקבלתי ללימודים בהרווארד הזכרתי לו את ההבטחה שלו וביקשתי עזרה, והוא קיים את הבטחתו. בדיעבד אפשר לומר שהוא התגאה בהישגים שלי מאוד. אבל באותם ימים, הוא לא הבין למה אני צריך ללמוד כל כך הרבה.  

גם אמי אף פעם לא טיפחה ציפיות גדולות בנוגע ללימודים שלי, אלא להיפך. "תנוח קצת, החיים יפים. יש לך חברים כל כך נחמדים, שוקי ואיתן ושאר בני כיתתך, תיפגש איתם". היא הייתה מורה לפסנתר והייתה רוב הזמן בבית, כשחשבה שאני מתאמץ יותר מידי בלימודים היא דחקה בי להפסיק ללמוד ולצאת לבלות.

את הרף הגבוה הצבתי אני לעצמי. המקצוע שאהבתי ללמוד יותר מכל בתיכון היה מתמטיקה, אבל אז לא ידעתי מה לעשות עם האהבה הזאת.
בצה"ל שרתי כפקח טיסה. תפקיד המשלב ידע, יכולת ודמיון או תפיסה מרחבית. הוא מוכרח לדעת איפה נמצא כל מטוס באוויר. צריך לדמיין את המטוסים באוויר ולדעת לכוון אותם לנחיתה תוך הפרדה בין אחד לשני. זהו תפקיד שכרוכים בו הרבה אתגרים ולחצים.

את לימודי הכלכלה באוניברסיטת תל אביב התחלתי כבר תוך כדי השנה האחרונה לשירות הצבאי. כשנרשמתי ללימודים לא ידעתי מה זה כלכלה, ובוודאי שלא שיערתי שאני אוהב את התחום כל כך.

נקודת המפנה הגיעה כשהייתי בשנה השנייה ללימודים, אז נקראתי יום אחד לחדרו של ראש החוג לכלכלה פרופסור אלחנן הלפמן. "מה אתה רוצה להיות?" שאל אותי הלפמן, "אבא שלי יהלומן, כנראה אעבוד ביהלומים", השבתי. אבל לפרופסור הלפמן, בוגר אוניברסיטת הרווארד ולימים חתן פרס ישראל לכלכלה היו תכניות אחרות עבורי. הוא הציע שאירשם ללימודי דוקטורט באוניברסיטת הרווארד. "אם לא יהיה לך טוב שם, תוכל לחזור אחרי שנה", הוסיף.

הייתי מופתע. עד לאותו רגע שיחה לא העזתי אפילו לחלום על אפשרות כזו. עבורי הפגישה הזו עם פרופ' הלפמן הייתה גורלית, וסללה לי דרך חדשה בחיים. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי בה ידעתי בבהירות מה אני רוצה והבנתי מה מעניין אותי בחיים. באותו רגע החלטתי ביני לביני. "אני רוצה לסיים את הרווארד בהצלחה ולהטביע חותם בעולם הכלכלה".

אפשר להגיד שיש לי אינטואיציה כלכלית. גיליתי את זה כבר בשנה א' בלימודי הכלכלה, כשהמרצים הציגו בכיתה דילמה כלכלית ולי הפתרון הגיע בתוך שניות, עוד לפני שסיימו לדבר. כדי להתקבל להרווארד למסלול ישיר לדוקטורט, נדרשתי ללמוד בשנה השנייה בתוכנית הכי טובה בארץ, לקבל את הציונים הכי טובים, לקרוא את כל המאמרים באנגלית ולהבינם מהיסוד, ולהגביר את לימודי המתמטיקה במחלקה למתמטיקה. בנוסף, כבר בשנה השלישית ללימודי התואר הראשון התחלתי את הלימודים לתואר השני. והעיקר היה - להצליח בבחינות הקבלה להרווארד.

והמאמצים שלי נשאו פרי, ב-15 לינואר 1978 הגיע בדואר את המכתב המיוחל מהרווארד, שבישר לי כי התקבלתי ללימודים. לא היה מאושר ממני באותם רגעים. עבורי, כאיש אקדמיה, הלימודים בהרווארד היו פסגת החלומות שלי באותו תקופה. ידעתי שהחיים שלי הולכים להשתנות והרגשתי שזו הזדמנות לשינוי, ולקפיצה משמעותית בקריירה שלי. 

כבר ביום הראשון בהרווארד הכרתי חבר טוב שמלווה אותי עד היום. זה קרה לגמרי במקרה בזמן שחיפשתי את המשרד של הכלכלן הישראלי-אמריקאי צבי גריליכס, שכיהן כראש המחלקה לאקונומטריקה באוניברסיטת הרווארד. גם אני, כמו ישראלים רבים שהגיעו להרווארד חיפשתי את גריליכס כדי לקבל ממנו עצות והכוונה.

בעודי מחפש את המשרד של פרופ' גריליכס בין מסדרונות האוניברסיטה, נתקלתי בסטודנט שחשבתי שהוא אמריקאי, פניתי אליו באנגלית, ושאלתי איפה המשרד של גריליכס, אבל להפתעתי הוא ענה לי בעברית. זה היה אריה בבצ'וק, שהיום מכהן כפרופסור מן המניין בבית הספר למשפטים בהרווארד, אבל באותם ימים הגיע כמוני מישראל כסטודנט בהרווארד. בבצ'וק ואני הפכנו לחברים בלב ובנפש. יחד אתנו למד צעיר ישראלי נוסף: מנואל טרכטנברג, שלימים הפך גם הוא לפרופסור באוניברסיטת תל אביב, לחבר כנסת, ועמד אף בראש הוועדה הציבורית שקמה בעקבות המחאה החברתית בשנת 2012.

שלושתנו הפכנו לבלתי נפרדים. כשנפרדנו מידי יום, נהגנו לומר זה לזה: Dance Through Life. צחוק הגורל. כעבור 30 שנה זה מה שעשיתי. תרתי משמע, אבל על כך עוד יורחב בהמשך.

במבט לאחור אני סבור שזו הייתה התקופה הכי טובה שהייתה בחיי, פרחתי. הלימודים היו מאתגרים אינטלקטואלית ואינטנסיביים, שניים מהמורים שלי בשנה הראשונה ללימודיי היו חתני פרס נובל, פרופסור קנת' ג'וזף ארו ופרופסור מייקל ספנס. בעת שישבתי בהרצאות שלהם, הרגשתי בעננים.

אבל מבחינתי באותם ימים היה דוקטור אחד שהשתוקקתי לפגוש יותר מכל: דוקטור ג'י. כדורסלן העבר האמריקאי ג'וליוס ארווינג, שידוע בכינויו ד"ר ג'י, היה באותם ימים מפורסם מאוד. הוא היה ידוע בשל היכולות האתלטיות שלו, ונחשב לאחד המטביעים הגדולים בהיסטוריה. אני השתוקקתי לצפות במשחק שלו והצלחתי להגשים את החלום הקטן הזה.

בהרווארד היו לי לא מעט רגעי קסם, כמו השלג הראשון שזכיתי לראות בחיי, זה היה כשיצאתי מהכיתה אחרי המבחן הראשון במאקרו כלכלה וגיליתי כי כל מדשאות הדשא הירוקות כוסו בשלג לבן, זה היה מראה מפעים.

עם סיום לימודיי, נשארתי בבוסטון שנה נוספת כדי ללמוד במכון הטכנולוגי הגבוה MIT את מה שאהבתי באמת - "תורת האופציות". פרופסור רוברט מרטון, לימים חתן פרס נובל לכלכלה, ופרופסור פישר בלק - היו המורים שלי. כשפרופסור מרטון הציג בכיתה את המודל להערכת שווי של אופציות על מניות - אני הוקסמתי. עבודה זו הייתה כל כך מבריקה ופורצת דרך, ובזכותה  קיבלו  פרופסור מרטון ופרופסור שולס בשנת 1997 את פרס נובל לכלכלה.

אני זוכר היטב, איך בזמן שישבתי בהרצאות שלהם חשבתי (מחוץ לקופסה) איך ניתן להתאים את המודל שלהם להערכת שווי של אופציות מטבע בינלאומיות ואופציות ריאליות (שהיו קיימות אז רק בדמיוני). אופציות  מטבע בינלאומיות הומצאו ונפתחו למסחר רק בשנת 1983 בפילדלפיה. המאמר שכתבתי בנושאים אלה זכה בפרס ראשון בתחרות שערכה אוניברסיטת תל אביב בשנת 1983. עבודה  זו הייתה ההישג האקדמי הגדול ביותר שלי בשנות העשרים של חיי.

בכל אותם שנים חיכיתי לרגע אחד מיוחד- טקס קבלת הדוקטורט. על עבודת הדוקטורט שלי עבדתי במשך 3 שנים היא עסקה בהגנה על נכסים בתנאי אי וודאות.. טקס ההסמכה היה מרגש בדיוק כמו שחלמתי, לא היה מאושר ממני. הוא חתם תהליך מרתק של למידה יחד עם טובי המוחות בכלכלה העולמית. לרגע המיוחד הזה ציפיתי, עליו חלמתי, ובו השקעתי את כל מאודי.

אחרי ארבע שנים בארצות הברית, במהלכם נהניתי משפע של ידע, נופים נפלאים, נחלים, אגמים, וגם מסעדות מכל הסוגים - חזרנו לארץ. ידעתי שעם שובי ארצה מבוסטון, הרקע האקדמי שלי יפתח לי כל דלת ויאפשר לי את החופש המקצועי שייחלתי לו. וכך היה.

בשנת 1982 התחלתי ללמד כלכלה באוניברסיטת תל אביב ופתחתי פרק חדש בחיי- מרצה. בת הזוג שלי פנינה אומרת שאני מאוד אוהב במה, וזה נכון. למרות שאני טיפוס מופנם ושקט כשאני עולה על הבמה, גם במת האקדמיה – אני פורח. אבל כדרכן של התחלות, גם ההתחלה הזו הייתה לא פשוטה. אני לא מרצה טבעי מלידה, לפני השיעור הראשון עשיתי חזרות רבות, דמיינתי את השיעור וחזרתי ואמרתי לעצמי: 'תזרום'. ידעתי שהשיעורים הראשונים יהיו קשים אבל ככל שעבר הזמן זה נהיה יותר ויותר טבעי עבורי, והתאהבתי. אני מאמין שבכל דבר  practice makes perfect. היום אין זכר לפחד הקהל שהרגשתי באותם ימים.

מארצות הברית הבאתי איתי רוח רעננה וחדשה לחוג בכלכלה באוניברסיטת תל אביב ורוב המורים שלי רצו לערוך מחקרים ולפרסם מאמרים יחד איתי. בעזרת הידע שרכשתי שם פיתחתי קורס חדש, "שווקים פיננסיים, אופציות וחוזים עתידיים", שבתוכו שזרתי שיטות לימוד חדשניות אליהן נחשפתי במוסדות ההשכלה הגבוהה מעבר לים.

האמנתי אז, ואני מאמין גם היום כי חשוב לייצר סינרגיה בין החלק העיוני של לימודי הכלכלה לבין הצד המעשי. אבל באותם ימים הגישה בארץ הייתה שבאקדמיה יש ללמד רק את עקרונות הכלכלה, מה שמפתח את החשיבה ולא את הפרקטיקה. הקורסים שלי נתנו לסטודנטים ידע מעשי לצד ידע תיאורטי על מנת לעזור להם להשתלב בהצלחה בשוק העבודה. 

הגישה הזו תפסה מקום מרכזי גם בהמשך, כשפיתחתי את תכנית הלימוד הייחודית בשביל המרכז הבינתחומי הרצליה.  במסגרת פיתוח התכנית, הקמתי "חדר מסחר" שנותן לסטודנטים הזדמנות לערוך סימולציות של סחר בבורסה.

במקביל להוראה ערכתי מחקרים ופרסמתי מאמרים אקדמאיים בכתבי עת כלכליים בינלאומיים בשיתוף עם עמיתים רבים.
משפט אחד על ההמשך. בשבוע שעבר זכיתי בפרס של   מפעל חיים בתחום הרפואה. וניתן לקבל מושג על תרומתי בתחום זה מהסרטון שזכה ל 7 מיליון צפיות.
image