עוד רגע
והפעם בפינתנו: ריאיון עם ד"ר מישקה (משה) בן-דוד
מישקה בן-דוד בוגר מחזור כ"ט, 1970, סופר ודוקטור לספרות שנמנה עם בכירי "המוסד". פרסם שמונה עשר ספרים - רומנים, קובצי סיפורים, ספרי מתח וספרי עיון. ספריו של מישקה זכו לשבחים רבים - שישה מהם זכו לתואר "כותר זהב" ושניים לתואר "כותר פלטינה", והוא עצמו קיבל את פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. בנוסף, הוא מופיע לעיתים קרובות בטלוויזיה כפרשן לנושאי ספרות הריגול, מוסד וביון.
ראיינה: תמר וילנסקי יב4
איך אתה זוכר את בית הספר
?
לצערי, אני לא זוכר את בית הספר לטובה. הוא היה מאוד תובעני מבחינה לימודית ומשמעתית, והיו בו מורים מבוגרים שהפדגוגיה היתה מהם והלאה. אזכיר את ד"ר ר., שהעביר את רוב השיעור בקריאת שמות התלמידים, וכשהתלמיד עמד כששמו נקרא, הוא התעמר בו ללא רחם (פנינה, לדוגמה, שהוטחה בתלמידה שלעסה מסטיק: "ההבדל בינך לבין פרה הוא המבט האינטליגנטי בעיניים - של הפרה"!). אישית זכיתי לטיפולו של מר ק., המורה לספרות, שבאופן קבוע, עם קריאת שמי, היה שולח אותי החוצה, מודיע שלא אשתתף בבחינה הבאה וציוני בה הוא אפס (היו לו גם ציונים נמוכים יותר...). בהמשך דרכי ניהלתי בית ספר תיכון ("התיכון למדעים ולאמנויות" בירושלים) – ואני יכול לומר בוודאות שלא הייתי משאיר בו לרגע אף מורה כזה.
היו נקודות אור בדמותם של חיים הלוי, מדריך הגדנ"ע שהיה אחראי גם לפעילות החברתית הענפה, ודור חדש ואוהד של מורות – סטורייר, זיו, רווה ואחרות. ד"ר בושביץ שלימד אמנות וספרות כללית זכור לי מאוד לטובה ברוחניותו, והמורים להיסטוריה מר מרגליות ("מרמר") ומר גרוסמן ("ג'רי") הִרצו ברמה גבוהה מרגע כניסתם לכיתה ועד לצלצול. מעבר לכל אלה, מה שהחזיק אותי בבית הספר הן החברות שהיו לי, שאחת מהן, שושנה (שינה) הולצמן היא אשתי עד עצם היום הזה.
שתף בחוויה משמעותית מתקופת לימודיך בבית הספר.
היו חוויות מעצבות, כגון מלחמת ששת הימים, שבמהלכה חפרנו שוחות, חילקנו דואר וניסינו לתרום ככל יכולתנו. זכור לי מאוד יום נפילתו של הטייס
חיים הולצמן
ז"ל, אחיה של שינה, והאופן שבו הדבר הִכּה בכל בית הספר. ואזכיר גם חוויה הקשורה לצד השלילי של בית הספר, אך הייתה משמעותית באופן שבו למדתי להשפיע על גורלי. לבחינה אחת שמר ק. ''שכח'' לגרש אותי ממנה, בכיתה י"ב, התכוננתי היטב. לדעתי כתבתי תשובות מצוינות, אך קיבלתי את הציון ''1'' (על שלוש תשובות קיבלתי ''0'' ועל אחת ''4'', כך שהחישוב היה נכון...). דוגמה לשאלה שהתשובה לה קיבלה "0" הייתה "סווג את התמונות ב'ברוך ממגנצה' לפי מפתח כבחירתך". בחרתי ב"סדר כרונולוגי" (הפואמה נעה בזמן - הדובר חוזר באוזני אשתו המתה על קורותיו) וארגנתי אותה תוך ציטוטים נרחבים. ה"0" נומק בכך ש"סדר כרונולוגי אינו סיווג". מה שנכון נכון...
צילמתי את הבחינה ושלחתי לכל הגורמים הרלוונטיים במשרד החינוך ולמנהלו החביב של בית הספר, מר ארצי, עם מכתב ובו משפט אחד בלבד: ''כפי שקל לראות, אין התאמה בין רמת הידע שבא לידי ביטוי בבחינה לבין הציון, ובקשתי היחידה היא לשחרר אותי מציון מגן אצל מורה זה, שמתנכל לי בקביעות.'' בקשתי נענתה בחיוב במהירות רבה.
איך היית מתאר את עצמך כתלמיד?
לא הייתי תלמיד חרוץ, לא הפנמתי את דרישותיו של בית הספר, וסחבתי כשלושה שליליים כל שנה (במקצועות ההומניים, שדרשו השקעת זמן שלא הייתי נכון לה). גם לא הייתי מאוד ממושמע. לא הייתי מפריען אך מורים קשים עוררו אצלי אנטגוניזם, ובכל מקרה עניינו אותי יותר עיסוקים שמחוץ לבית הספר.
אילו עיסוקים היו לך מֵעבר ללימודים?
הייתי פעיל בצופים, בשכבה שלי וכראש גדוד של שכבה נמוכה יותר. ניגנתי בכמה כלים ולמדתי נגינה, התאמנתי בג'ודו ובסוגי ספורט נוספים, אבל העיסוק העיקרי מעבר ללימודים היה עם החברות שלי.
האם מילאת תפקיד כלשהו במסגרת בית הספר (עיתון, מועצת התלמידים...)?
ערכתי את עיתון בית הספר (שמו אז היה "ניבנו").
האם היה איש צוות שהותיר בך חותם משמעותי?
חיים הלוי, מדריך הגדנ"ע, שלח אותי בסוף כיתה ט' לקורס מ"כים של הגדנ"ע בגלילות ובסוף כיתה י' להשלמה בשדה בוקר. הדרכתי שיעורי גדנ"ע ומסעות בשכבה שמתחתינו, ולדעתי זה גרם לי לחשוב על קריירה צבאית וסלל את הדרך שלי לפיקוד בצבא.
האם יש חברים מהתיכון שמלווים אותך עד היום?
מלבד אשתי כמובן, אני מיודד ידידות קרובה עם שני חברים מהכיתה בחמישית (ט'), ומצוי בקשרים ספורדיים עם כמה נוספים. עם מי שהיו איתי בצופים אנחנו גם נפגשים באירועים שונים לעיתים לא קרובות.
האם כבר בזמן התיכון כיוונת למקצוע שלך כיום? חשבת על מקצוע אחר?
ידעתי שאני כותב טוב וחיברתי לעצמי סיפורים מילדות, כך שהאפשרות להיות סופר הייתה קיימת באוויר, אבל היו לי מחשבות קונקרטיות אחרות – אחרי שזנחתי את השאיפה להיות ספורטאי, שלא התממשה בשל יכולותיי המוגבלות בתחום זה, חשבתי על קריירה צבאית יותר משחשבתי על ספרות.
איזו עצה היית נותן לתלמידי בית הספר כיום?
ללמוד את המקצועות שאתם נמשכים אליהם – גם בתיכון וגם באוניברסיטה – ולא מקצועות שהחברה דוחפת לכיוונם (מחשבים, ביו-טק וכדומה) אם אין לכם משיכה טבעית אליהם. לנצל את תקופת התיכון לכמה שיותר פעילויות שילמדו אתכם במה אתם טובים ובמה פחות (נגינה, אמנויות פלסטיות, ספורט וכדומה) – כי אחר כך יש פחות אפשרויות להתנסות בכך ואתם עלולים לפספס יכולת חזקה שיש לכם ולא לפתח אותה, וחבל.
כמה מהחוויות שאתה מספר בספריך הן חוויות אוטוביוגרפיות?
אני נוהג להמציא עלילות ודמויות שישרתו את הסיפור שאני רוצה לספר ואת המסר שלו. עם זאת, הכתיבה שלי היא מהירה מאוד וכמעט אוטומטית. יש לי ראשי פרקים – אך הם מתמלאים בתוכן שלא תמיד חשבתי עליו קודם, לפעמים אני מופתע ממנו תוך כדי כתיבתו, וכך אני מוצא שאל הסיפור גולשים אירועים שחוויתי – אך בהקשר הספציפי של הסיפור הנכתב. ספרי הריגול שלי מתארים עלילות בדויות אך נטועים במציאות שאני מכיר היטב, וגם אליהם גולשים מדי פעם אירועים או מצבים שהיו במציאות – תוך שינויים מתחייבים. בכמה מהספרים ("ביקור אחרון במוסקבה", "איפה מינה") בחרתי להנציח את דמויותיהם של הוריי, והתיאורים המתארים את יחסי הבן וההורים קרובים למציאות שהייתה – אם כי שאר העלילה בדיונית לחלוטין.
מה הסיפור הכי מטורף שחווית או שסיפרת?
אסתפק במקרה שפורסם ושרואיינתי עליו – יצאנו במשימה לחסל את חאלד משעל, ראש החמאס ששהה בירדן, אחרי שהוא הורה על שני פיגועי התאבדות רבי-נפגעים בירושלים. תקלה מבצעית בשעה שהותז עליו חומר רעיל גרמה לכך שהלוחמים שביצעו את הפעולה נתפסו לאחר ביצועה. כדי לשחרר אותם נרקמה עסקה בין ראש הממשלה נתניהו לבין המלך חוסיין שאנחנו נציל את משעל, שהיה כבר מאושפז במצב קריטי, על ידי מתן תרופת נגד שהוחזקה אצלי למקרה שאחד הלוחמים ייפגע מהחומר. וכך מצאתי את עצמי, בעיצומה של תקלה ושעה שאני בכיסוי, חובר לקצין מהמודיעין הירדני ומוסר לו את החומר.
מהי הדמות שאתה הכי אוהב ולמה? האם אתה מתחבר לדמויות?
הדמות שהכי קרובה לי ואני הכי אוהב היא דמותו של מיכה, הדובר ב"לא ראיתי חיילים שמחים", שהוא ספר שכתבתי כקצין צעיר אחרי מלחמת יום הכיפורים ודומה לי במאפיינים רבים. בספרי "תחנה סופית אלג'יר" הגיבור הוא צייר שלאורך שירותו במוסד מתלבט בין עבודתו למען המדינה לבין רצונו לממש את עצמו כצייר. זה סוג קונפליקט שהרגשתי ושקל היה לי להזדהות איתו: גם לא כתבתי דבר בכל שתים עשרה שנותיי במוסד (לפני כן פרסמתי ארבעה ספרים) וגם ויתרתי על קריירה אקדמית (ערב גיוסי הגשתי את עבודות הדוקטור – כן, בספרות עברית...). אני אוהב באותה מידה גם דמויות שדבר בקורותיהן אינו דומה לקורותיי, אך הן מתלבטות בקונפליקטים שאני מזדהה איתם (למשל, הצורך לבחור בין המוסד והמדינה לבין אהובה זרה, כפי שמתואר ב"אהבה אסורה בפטרבורג").
מה תהליך בניית הדמויות בספרים שלך? ומה תהליך בניית הסיפור עצמו?
לגבי תהליך בניית הדמויות: דמות נבנית באופן שיתאים למי שרציתי לתאר את חייו, לבטיו, רעיונותיו, אהבותיו. זה נכון כמובן לגבי דמויות שנלקחו מהמציאות, כמו הוריי, ובמקרים של דמויות בדויות לחלוטין אני יוצר התאמה בין קוויה הכלליים של הדמות לבין האירועים והרגשות שהיא תרגיש במהלך הסיפור. אם זה גיבור שנלחם על אהבת אישה וחווה את עזיבתה, הוא לא ייראה כמו רוברט רדפורד (סליחה, בראד פיט, כדי שאהיה מובן לדור שלכם). אם זה אדם שנלחם על מעמדו בצוות לוחמי מוסד, הוא לא ייראה כמו שוורצנגר (וין דיזל של ימינו), אלא כמי שצריך לעבוד קשה כדי לזכות במעמד שהוא מבקש לעצמו.
עם זאת, חשוב לי לומר שבתחילת הכתיבה יש לי רק קווי מתאר כלליים של הדמות, וככל שהכתיבה מתקדמת הדמות עוטה שלד ובשר – וכמעט מקבלת זהות עצמאית. כזו שדומה למה שתכננתי, אך מעוצבת גם על ידי הכתיבה האוטומטית. במקרים אלה הדמות יכולה גם להשפיע על ההתנהלות המתוכננת של הסיפור: ייתכן שתכננתי שהיא תעשה משהו בחלק השני, אבל הדמות כפי שהתעצבה לא יכולה לעשות את המעשה המתוכנן, ואני צריך לשנות את אחד משניהם...
לגבי אופן בניית הסיפור: הרעיון הכללי "קופץ" לו לבד, לעיתים מהחיים עצמם. למשל, הוצע לי להיות נציג המוסד לפס"ב (הארגון שהחליף את הקג"ב ברוסיה אחרי התפרקות ברית המועצות) ולא עשיתי זאת עקב התנגדותה של אשתי. חשבתי על מצב שבו מציעים לאיש מבצעים של המוסד להיות הנציג לבנ"ד (המוסד הגרמני), הוא מהסס משום שהוא בנם של ניצולי שואה, אך אשתו רוצה. מכאן התפתחה עלילה שבמרכזה אי-יכולתו הנפשית למנוע פיגוע בעצרת ניאו-נאצית בברלין... ("מפגש בברלין") או עלייתו ארצה של אהוב נעורים של אמי: כאשר פגשתי אותו, הוא לבש ז'קט עטור מדליות, הקפיץ לי בשנייה רעיון שלפיו בנה של עולה ותיקה מרוסיה יישלח למשימה ברוסיה, ייתפס, האמא תזעיק את אהוב נעוריה שהוא גנרל בקג"ב, הוא ייקח את החקירה לידיו ו... זה הטריגר לעלילת "ביקור אחרון במוסקבה". בתקופת המוסד כתבתי עשרות פתקים עם רעיונות – שרק את מיעוטם הפכתי לספרים, וחלק שילבתי יחד. למשל, בבסיסו של "אהבה אסורה בפטרבורג" שלושה פתקים שונים, שכל אחד הניב חלק אחר ברומן: אשתו של איש מוסד עוזבת אותו לאחר שהשתתף בחיסול; איש מוסד מתאהב באישה בחו"ל ומסרב להיענות לדרישת המוסד להיפרד ממנה; ואיש מוסד מתאהב בכיסוי שלו, שבו הוא נמצא בארץ זרה.
מי הדמות ההיסטורית שהיית רוצה לפגוש, ולמה?
אני מקווה ששאלה זו אינה מבליעה אי שם הנחה, שאפשר לפגוש דמות מהעבר, כי בתפיסתי אי אפשר, וגם לא אחרי מותנו, שהוא סוף מוחלט. מכיוון שנשאלתי, אענה שהרבה-הרבה יותר הייתי רוצה לפגוש את הוריי ואת אחותי ז"ל, גילה (בן-דוד) צור, שנפטרה לפני שלוש שנים ממחלת הסרטן. גילה למדה ב"אהל-שם" שש שנים אחריי, הייתה נשואה לדורון צור, גם הוא בוגר "אהל-שם", אם לארבעה, וטרינרית. נותרו לי יותר שאלות אליהם מאשר יש לי לכל דמות היסטורית שהיא, אך גם פגישה כזו לא תתאפשר, למרבה הצער.
חזרה לעמוד הראשי
דף נחיתה
מאת
smoove
-
דיוור אלקטרוני
הצהרת נגישות