image
הידיעון המקוון של האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים ולחקר המגדר: 25 באפריל 2021
image
האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים וחקר המגדר
מרכינה ראש
עם לכתה של חברתנו דלילה אמיר זכרה לברכה

דלילה אמיר (2021-1930), היא מהאימהות-המייסדות של לימודי הפמיניזם והמגדר בארץ. החלה את לימודיה בעבודה סוציאלית בירושלים, וסיימה את הדוקטורט שלה באוניברסיטת פיטסברג (ארה"ב) בסוציולוגיה של הרפואה (נושא העבודה היה: הארגון החברתי של ביקור אצל רופא, 1970).
החלה ללמד באוניברסיטת תל אביב בפקולטה למדעי החברה ובבית הספר לעבודה סוציאלית. לימדה את הקורס הראשון בישראל בנושא "רפואה ומגדר". תרומתה, בשנות ה-80 היה הקמת "פורום נשים", כאשר פעם בחודש התאספו מרצות, סטודנטיות וכל המתעניינות לשמוע הרצאה בנושא. זו הייתה למעשה המסגרת הראשונה ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב, אשר לאחריה הוקם מאוחר יותר החוג בנידון. פורום לא פורמלי זה הפגיש יחד עשרות נשים צפופות ונרגשות, כאשר כל הרצאה סחפה את כולן בהתרוממות רוח של חתרנות ופריצת דרך.
דלילה נמנתה גם על מייסדות האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים וחקר המגדר (1998), ופעלה בה כל השנים נמרצת ותורמת. כאמור, מחקריה עסקו בסוציולוגיה של הגוף, והייתה הראשונה שחקרה את נושא ההפלות בישראל ("חוק ההפלות הישראלי, מהיבט מגדרי ופמיניסטי" (2007), "ההיסטוריה של מדיניות ההפלות בישראל" (2008), והפלות כסוגיה מושתקת בישראל (2016)). מחקר ראשוני אחר התפתח על ידה עם העלייה הגדולה מברית המועצות (1991), במחקריה "לחנך את לנה", שם דנה ביחסו של הממסד הנשי הרפואי בישראל – לעולות. השתתפה בוועדות של משרד הבריאות בחקיקת חוק טיפולי פוריות ופונדקאות בישראל (1996).  יהי זכרה ברוך.
יפה ברלוביץ
חברות מספרות דלילה

היו לי הרבה שעות עם דלילה. שעות של עבודה, של שיחה, והעיקר שעות רבות של צהלה - תמיד אחרי שהייתה חוזרת מחוץ לארץ, נפעמת לחלוק שעות בטלפון על מה שהיה ולא היה, פגישות והפתעות ותקריות ואנשים ונופים, ומה לא. והשיחה ההיא כשחזרה מקובה, אי אפשר לשכוח. היא סיפרה אותה ימים. בהמשכים.
אבל מכל השעות האלה, אני לא יכולה לשכוח אותו נסיון עקשני ובלתי נלאה שחברנו אליו שתינו - להוציא לאור במסגרת האגודה - כתב עת אקדמי פמיניסטי שיפוטי. זה היה ב-2004, קרן דפנה הציעה מענקים למיזם פמיניסטי, ואז העלנו את ההצעה בישיבה של ההנהלה, וקיבלנו גיבוי נמרץ ומעודד. מי חלם אז להקים כתב עת ללימודי נשים ומגדר בעברית, וזה כל כך התבקש, וזה כל כך התאים ליעדים של האגודה התוססת והנאבקת להגדיל להרחיב ולמקם את לימודי מגדר באקדמיה שהיפנתה עורף מתנשא. וחשבנו לא רק על מחקר, חשבנו על שפה חדשה: פיתוח עברית אקדמית פמיניסטית, ומילון אקדמי פמיניסטי, ושיח מגדרי, הלא המילה מגדר הייתה אז בחיתוליה.
כך התיישבנו לערוך הצעה, ימים ועוד ימים. היו לנו כל המודלים הפריודיים מחוץ לארץ, אבל ניסנו לצרוף ממנו מודל ישראלי: מדורים עיוניים ומדורים של שטח, ופורום בכירות ופורום צעירות, ושיח של מעגלי ייצוג, כאן ובעולם, ופעילות של יחד, ופעילות ש לכל אחת לחוד. וכתבנו הצעה בעברית והצעה באנגלית, וחלמנו על מקוריות פורצת דרך שיניב הפמיניזם הישראלי שלנו.
אבל הוועדה לחלוקת המענק דחתה אותנו על הסף. היא טענה שאין צורך בכתב עת פמיניסטי בארץ, בעברית. יש לעודד את החוקרות שלנו לשלוח את עבודותיהן לכתבי עת בחוץ לארץ. זה ימנף אותן בקהילה האקדמית בעולם, וזה ימנף אותן בהתקדמותן במוסדות האקדמיים אצלנו. כי פרסום בכתב עת בחוץ לארץ, מרשים ומקדם יותר.
זו הייתה סטירת לחי עצמית לכולנו: לתכניות המגדר, לאגודה, ובעיקר לקרן דפנה. שהרי תכניות לימוד התפתחו לאין שיעור, כנסים התנהלו לתפארה, אבל שנים על שנים לא קמה פלטפורמה פריודית לפרסום היבול המחקרי שלנו, ועל הסף המשיכו להסתובב חוקרות מתוסכלות, בכירות וצעירות, מחפשות אכסניה פריודית משלנו, ואין.
פרנסס רדאי

Delila Amir will be sadly missed. Delila was full of life and humour and it is hard to imagine her absence. She had many feminist research "firsts", including her work on the right to abortion in Israel. She was always warm, involved and prepared to listen as well  as to present her ideas.
I hope our words of appreciation of her as an energetic feminist leader and warm colleague can be forwarded to her family, with our sympathies for their loss.

Frances  
שלחו מכתבי תנחומים

מרילין ספר
רות למדן
ג'אנן פראג' פלאח
חנה ספרן, אשה לאשה ומרכז המחקר: ארכיון וספרייה
image
image
image
אורלי בנימין

דלילה אמיר (1921-1930)

מישהי פעם לימדה אותי את המושג 'מאמאקולו', מושג דרום אפריקאי שמבטא את העובדה שהאמהות שלנו הן כלל הנשים שמצמיחות אותנו, לצד האם הביולוגית או לפעמים למרות. דלילה הזמינה אותי לחדרה במסדרון של החוג באוניברסיטת תל אביב באוקטובר של שנת 1988 כתלמידה בסמינר 'פרספקטיבות פמיניסטיות לבעיות חברתיות', שהיה הראשון שלי בלימודי המ.א. שם, ואז השתנו חיי. בחדר ההוא היא לימדה אותי, סיפרה לי, התגאתה בפניי, התלוננה אצלי, תכננה איתי, ביקשה ממני, הציעה לי... כל כך הרבה דברים החלו בחדר ההוא שלה: מאמרים שכתבנו ושרצינו לכתוב, פרקים שכתבנו ושרצינו לכתוב, שרשרת אינסופית של רעיונות, ספוגים בהשראת הספרות הפמיניסטית שהכירה היטב ושאהבה להשוויץ עד כמה עבורה השמות על הספרים אינם רק רשימה ביבליוגרפית אלא רשת ענפה של חברות ברחבי תבל. בהולנד, בארצות הברית, באנגליה, באוסטרליה. את תוכניותינו מימשנו בבית שלה ברחוב השחר 5. ימים ארוכים של כתיבה, ספונות בתוך חדר מרוצף ספרים מהרצפה ועד התקרה ומסביב ערמות ערמות של עוד ועוד ספרים. אלוהים! איזו ספריה היתה לה וכמה אהבה לשלוף ספר ולהקריא כמו מכתבי קודש. ריגוש גדול היה שם במפגש עם דברי החוכמה הפמיניסטיים ששלפה. אהבה לצחוק בקול גדול ולפעמים בחיוך מתוחכם או במבט מלא משמעות מול עוד נדבך פאטריארכלי שיורד לטמיון. בחדר ההוא, בין הספרים הצחוקים והאוכל שמנחם היה מגיש מדי פעם, תפוח גרני סמיט וסלרי בסלט, היה השיגעון שלהם, נכתב המאמר שלנו על הועדות לאישור הפלות שהפך לפרק ששנים רבות אחר כך נשזרו בדרך זו או אחרת לתוך ספרה על ההפלות כסוגיה מושתקת בישראל. דלילה לקחה על עצמה להעמיד בספר הזה את משנתה שהלכה והתפתחה במשך השנים, על פיה למערכת הפוליטית הכוח להוציא לפועל פעולות השתקה המותירים את המושתקות חסרות קול וחסרות משאבים לאתגר את הסדר החברתי המדיר אותן. מתוך משנתה זו היא ראתה את הפרת ההשתקה ואת השמעת הקול, כפרוייקט הפמיניסטי החשוב ביותר, שכן חשיפת הלא מדובר היא המאפשרת את קריאת התיגר, את חשיפתן של בנות ברית פוטנציאליות לפרפסקטיבה אופוזיציונית, מתנגדת, חתרנית שהיא הבסיס להתארגנות ולשינוי החברתי.
תהליך הלמידה המואץ הזה שלי, נמשך עד שנסעתי לאנגליה. דלילה התנגדה לנסיעה לאוקספורד; זכרה שכשביקרה שם עם מנחם, קיבלו נזיפה על שהעזו לדרוך על הדשא. אבל נסעתי בכל זאת. הקרבה בינינו לא נפרמה גם כשהים עמד ביני ובינה. ומתוך הקרבה המתמדת הזו למדתי שיעור חשוב על רוח הפעולה הנשית המשותפת. הרוח התובעת ממנה/ממני/מאיתנו אמת, אומץ, אמון. כן כן, עבור דלילה, האומץ היה דרך חיים. והאומץ הוא זה שהאיץ בה להמשיך להתדפק על דלתות בעלי השררה והמשאבים, ולקבל מהם תשובות שליליות, ולפעמים לפעמים גם חיוביות. ככה נכנסתי: מבינה שבעולם הזה מרובות התשובות השליליות ושהכאב, כאב אי ההכרה, אי הקבלה, הוא דרך חיים. דלילה סבלה בעוז את הכאב: כאב סילוקה מהחוג בתל אביב, כאב סילוקה ממעגלים רבים שרצתה להיות חלק מהם. אבל את האמת היא תמיד אמרה: האמת על כל אלו כתוצרי אי האומץ של נשים. גברים לפעמים אמרו לא, ולפעמים נענו לצרכיה במימון, בחדר, באישור תוכנית, אבל נשים... נשים לא תמיד התייצבו לצידה. וזה כאב ואכזב אותה. ומאוחר יותר גם אני הכאבתי ואכזבתי שכן התפתחתי בשדות מחקר שלא היו שדות המחקר שלה, גם אם היינו שתינו חוקרות של הדרה והשתקה, וכבר לא יכולתי להיות לה אלא בת ברית רחוקה עסוקה במאבק ההישרדות של עצמה. כן, הקרבה הזו לא היתה רק מיטיבה. גם הכאבנו אחת לרעותה. במיוחד סביב תקלות תקשורת וציפיות שלא התממשו. אבל, גם כשהיה קשה הייתה לי מורה פמיניסטית לפעולה פמיניסטית מתמדת. מתגעגעת למקום שלי כתלמידתה. נקווה שעוד ירבו לנו מורות כמותה ושנהפוך אנחנו למורות בדמותה. יהיה זכרה ברוך.
חדש על המדף

חדש על המדף

המחברות של מרתה
טלילה קוש
כרמל, 2021

מרתה, אישה צעירה, חלמה על חיים יוצאי דופן, רצתה לטרוף את העולם, לחיות את חייה, רצתה לכתוב. היא יכולה היתה להיות סופרת, אבל המלחמה הגדולה הרסה הכל. המחברות של מרתה מגולל את קורות הדבר האחד שכתבה, עשרות שנים אחרי, כשהיא מאושפזת במחלקה לבריאות הנפש בבית חולים בחיפה. קירבת נפש עמוקה מתפתחת בינה לבין הרופא המטפל בה, ומאפשרת לה זמן ומקום לכתוב. בחדרה שבמחלקה ובעיקר בבית קפה קטן על הטיילת של בת גלים, מול הים, היא כותבת את “אלה תולדות” שלה, ממואר נשי סוער ומופנם, נוקב וחומל, מלא עוצמה ועדינות, כמוה. עם הכתיבה היא מוצאת, גם אם לזמן נקוב, את החיים שלה.
המחברות של מרתה הוא רומן מקורי שמשלב פרוזה וכתיבה דוקומנטרית, בידיון וזיכרונות אותנטיים, בסיפור חיים של אישה שהייתה, סיפור על אהבה.


ד"ר טלילה קוש היא חוקרת ספרות ותרבות. זהו הרומן הראשון פרי עטהּ. נמנתה על הסגל במכללת סמינר הקיבוצים. הרבתה לעסוק בהשלכות הטראומטיות כפי שבאו לידי ביטוי בספרות של בני הדור השני לשואה, ראו ספרה אתיקה של זכרון: קולה של מנמוזינה בספרות הדור השני לשואה, 2009.
יותר אשה מכלב? בֶּטִי בּוּפּ: גלגוליו של טקסט תרבותי 
טל ברלי
גמא, 2021

נולדה בֶּטִי בּוּפּ, הדמות הנשית הסקסית המצוירת הראשונה, שעוצבה בסטודיו של האחים פליישר. הדמות ההיברידית התפתחה לדמות מודל ייחודי, שייקרא כאן "העלמה בּוּפּ", שהעיניים נשואות אליה. ההיברידיות של בֶּטִי מציעה הסתכלות חדשה, המבקשת להצביע על מציאויות תרבותיות, מרובדות ומשתנות, הקוראות תיגר על תגיות זהוּת מעוגנות, מתוך הכרה כי תרבות לעולם אינה סטטית ואינה מתפתחת בנתיב קבוע אחד. מייצגיה הסימבוליים משקפים תכונה זאת: בזכות גמישות זאת, הצליחה בֶּטִי להיות רלוונטית וסתגלנית בתקופות תרבותיות שונות.  ובכל פעם – בהתאם לצורכי התקופה – היא מדגישה רכיבים אחרים מבין שלל תכונותיה המנוגדות, כפי ש"היא מבינה" את רוחות הזמן ומשמשת להן כמראָה. בֶּטִי בּוּפּ שימשה מוקד להזדהות ולביקורת בעיני הממסד-הגברי, הפטריארכלי ובעיני האנטי ממסד -פמיניזם, אוונגארד.
ספר זה סב סביב שתי השערות מרכזיות. ראשית, כי בבֶּטִי בּוּפּ מתקיימים שני יסודות מנוגדים האחד חתרני ואקטיבי והשני שמרני ופסיבי. מטענה זו, נגזרת טענת המשנה הקשורה בדיאלקטיקה של הכּוֹח והכּניעוּת אצל בֶּטִי. הטענה השנייה, דנה ביכולת ההתקבלות של בֶּטִי: טענתי כי יכולת ההשתנוּת והגמישוּת היא זו המאפשרת את התקבלותה.
לעיון בפרק המבוא 

ד"ר טל ברלי היא אנימטורית, חוקרת מגדר ואנימציה, מלמדת במחלקת היחידה להיסטוריה ופילוסופיה של האמנות, העיצוב והטכנולוגיה, במכללת שנקר להנדסה, עיצוב ואמנות, ישראל. בעלת דוקטורט מאוניברסיטת תל-אביב ומחקרה עסק באנימציה ומגדר.  
נשים זוכרות נשים

נשים זוכרות נשים

לכבוד חודש הרמדאן, איאת אבו שמיס מפרסמת בפייסבוק את פרוייקט "רמדאן נשי" ובו מעלה לתודעה -  נשים ערביות מעוררות השראה. 

כולסום עודה كلثوم عوده 
פרופ' לספרות ודיפלומטית.
עודה נולדה בנצרת ב 1892 היא היתה החמישית בין אחיותיה, בואה אל העולם היה מלווה באכזבה קשה, כי הוריה ציפו לבן זכר אחרי חמש בנות. כילדה שחרחורת ורזונת סבלה מהתעללות והצקות על איך שהיא נראית, בבית וגם מחוץ, לכן החליטה להקדיש את חייה ללימודים מחוץ לבית.
לאחר לימודיה בתיכון המשיכה ללימודים אקדמיים ואז החלה לכתוב מאמרים ולפרסמם - בביירות, בקהיר ובחיפה. במהלך לימודיה התאהבה ברופא רוסי והחליטו להתחתן למרות שהוריה לא התלהבו מהרעיון.
בשנת 1914 נסעה עם בעלה לברית המועצות, החלה ללמוד סיעוד ולעבוד בצלב האדום במהלך מלחמת העולם הראשונה. פרופ' עודה הקימה משפחה ועבדה כאחות, הביאה לעולם שלוש בנות, ואז אסון נפל עליה- בעלה נפטר והיא נשארה לבד במדינה זרה עם 3 בנות כאשר הגדולה כבת 5 והקטנה יונקת. 
לפוסט המלא
לוח מודעות

לוח מודעות

קולות קוראות, מלגות ועוד
    image
מה קורה?

מה קורה?

כל מיני אירועים שיתקיימו בקרוב: ימי עיון, כנסים, הרצאות, ערבי שיח, סיורים, הקרנות, הקראות, מסיבות ועוד. 
מפגש בסדרה: בין כליאה, שיקום ועוני
26 באפריל, 2021 בשעה 20:00
תנועת 'שוברות קירות': למי מתקשרות כשלא סומכות על המשטרה? ומה הקשר בין כליאה, עוני, וגזענות ממוסדת? האם כליאה היא עוד צורה של אלימות ממוסדת? מה הוא מצבן של טרנסים.ות במערכת הכליאה בישראל? מה לגבי נשים בכלא נווה תרצה? האם יש קשר בין ענישה לצדק? האם יש אלטרנטיבות לכליאה? 
לפרטים
כנס "מגרש משלה" להורים לספורטאיות
28 באפריל, 2021 בשעה 20:00
איך להבין, להכיל וכמובן לתמוך ולקדם את הבנות שלנו בספורט?
לפרטים
מועדון פמיניזם ומשפט ומועדון משפט פלילי: קורבנות זנות וסחר ומעמדן המשפטי בישראל.
4 במאי, 2021 בשעה 19:00
 
באירוע יוקרן הסרט "זונה כמוני”, הגולל את חייה של צ׳ילה עזרא ולאחריו יערך דיון על התיק והמאבק המשפטי בהשתתפות עו״ד חן תירוש. 
לפרטים
סביבה, עוני ונשים
27 באפריל, 2021 בשעה 19:00 
אשה לאשה: מפגש עם משכית בנדל מהאגודה לזכויות האזרח, בה היא תדבר על הקשר בין סביבה והזכות לחיים ולבריאות של אנשים החיים בעוני, על תשתיות רעועות ופגיעה בסביבה וכן על תשתיות ותברואה ופגיעה בזכות לחיי משפחה.
לפרטים
חוויה והיקסמות במרחב המוזאלי
28 באפריל,2021 בשעה 18:00
מפגש שלישי בסדרת המפגשים השנתית של העמותה לחקר אמנות נשים וממגדר בישראל
נעמה ארבל - מושג הפלא ונשים מאחורי עיצוב החוויה במוזיאון
לילך שטיאט - יצירה ועיצוב של מרחבים חוויתיים
לתכנית הסדרה
גירושים בקרב נשים בחברה הפלסטינית בישראל: הגורמים, החוויה והמשמעות
6 במאי, 2021 בשעה 13:00

יום עיון מקוון של המרכז לחקר ולימוד המשפחה בשיתוף המרכז היהודי ערבי באוניברסיטת חיפה
לפרטים
image
מלגות Chutick לעידוד נשים וחקר המגדר
התוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב תעניק, בעזרת קרן ד"ר ליליאן צ'וטיק וד"ר רבקה צ'וטיק, מלגות המיועדות לעידוד סטודנטיות לתואר שני או שלישי באוניברסיטת תל-אביב אשר מחקרן קשור בנשים, במגדר או בתיאוריות פמיניסטיות.
הוגשו למעלה מ-30 הצעות שמתוכן נבחרו 3 זוכות במלגות של 3,500 ₪ כל אחת.

יעל גאפל – דוקטורנטית בביה"ס לפסיכולוגיה, נושא המחקר: תפיסת ההורות של אימהות לחיילים קרביים, בהנחייתו של פרופ' אורי הדר.
נועה דה לה וגה – דוקטורנטית בביה"ס לכלכלה ע"ש איתן ברגלס, נושא המחקר: גידול ילדים והיצע העבודה של הורים, בהנחייה של Dr. Analia Schlosser.
יפית ענת שחר – תלמידת דוקטורט בביה"ס למדעי התרבות, נושא המחקר: גוף המלכה: הטכניקה הרטורית של אליזבת הראשונה בכתביה הפוליטיים, בהנחייתו של פרופ' נועם רייזנר.
כנסים מהדהדים

כנסים מהדהדים


11-7 במרץ, לרגל יום האישה, קיימו מכון שוקן ואוניברסיטת בר-אילן סדרת ההרצאות
בדרכן: נשים מעוררות השראה בעולם היהודי

מושב שוויון זכויות 

מנחה: פרופ' רחל אליאור

לאה הורוויץ:
מציעה הזזת הגבול המגדרי ביהדות 
פרופ' משה רוסמן 

אסתר אזהרי מויאל:
תחייתה של עברייה-ערבייה 
ד"ר גיא ברכה
 
תודה לד"ר נעמה טייטלבאום-קריא
לצפיה
מושב המחוקקות הראשונות 

מנחה: פרופ' לילך רוזנברג-פרידמן 

המחוקקות הראשונות והאג'נדה הנשית 
פרופ' מרגלית שילה 

אסתר רזיאל-נאור וביטול שיטת הזרמים 
ד"ר נעמה טייטלבאום-קריא
לצפיה
מושב נשים ומשפט 

מנחה: פרופ' יעל שמש 

מהפכת הפמיניזם המשפטי של רות ביידר גינזבורג: ״צעד אחד בכל פעם״ 
פרופ' רות הלפרין-קדרי 

"היִא שׁפֹטְהָ אתֶ־ישְִרׂאָלֵ": המקרה המיוחד של דבורה הנביאה 
ד"ר רונית שירן
לצפיה
המלצתרבות

המלצתרבות

image imageimageimage
הלבשה תחתונה
תערוכתה של דינה בליך
גלריה אגריפס 12(ירושלים)
נעילה: 22.5.21

דינה בליך מעולם לא הציגה תערוכה שכולה עבודות ציור. הציור שולב במיצבים, במיצגים, באובייקטים, בעבודות קרמיקה ובהצגות תיאטרון שיצרה. אבל אל הציור המסורתי היא חזרה רק בשנתיים האחרונות, די במקרה, בעת שהות אמן בגרמניה, הודות לסטודיו המזמין שעודד אצלה את החשק לחזור למדיום בו בעצם החלה – אהבתה הראשונה.

ב"הלבשה תחתונה", תערוכת היחיד שלה בגלריה אגריפס 12 בירושלים, היא מציגה עבודות ששואבות השראה מצילומים שמצלם בן זוגה מדי שבת בדרום תל אביב. הצילומים המקוריים, שאינם מוצגים בתערוכה, הם פרגמנטים דוקומנטריים של חלונות הראווה בחנויות להלבשה תחתונה באזור הזה של העיר. כמו האזור כולו, גם הן לעיתים מוזנחות, או במקרה הטוב נדמה כאילו לא החליפו בהן קולקציה כבר כמה שנים טובות. את אותם הפרגמנטים לוקחת בליך ומעבירה אותם לציור. חלק מהציורים עשויים על מצע שמהדהד את אותן החנויות – גם הוא פשוט, זול, יומיומי, בנאלי ואפילו נדוש. פרטי ההלבשה התחתונה שמופיעים בציורים על בובות חלון הראווה הם פרטי לבוש חושפניים מחד – אבל גם מסתירים מאידך.

כמו אותן הבובות, גם בליך יוצרת בתערוכה הזו מהלך של חשיפה של עצמה באמצעות המכחול – אבל חשיפה שאינה טוטאלית. במהלך השנים פעלה ועבדה במגוון רחב של מדיומים: היא סיימה לימודים במחלקה לקרמיקה בבצלאל ובהמשך נשאבה אל עולם התיאטרון וביימה הצגות. היא יצרה מיצגים ומיצבים גדולי מימדים שהוצגו בגלריות ומוזיאונים ברחבי הארץ ובעולם. בתערוכה זו היא שואפת לתת לציור, שהוא בעצם הפרקטיקה האמנותית הראשונה בה פעלה כנערה, את הבמה ואת הדרור. היום, כאמנית בוגרת, היא מנקזת את הניסיון שצברה בתלת מימד אל תוך הדו מימד.
לאתר הגלריה
FacebookWebsite
כתבו לנו:  

 שלומית שמחי - אשת קשר: