איך אתה זוכר את "אהל-שם"?
אני זוכר אותו כבית ספר מצוין. ברמת-גן היו שני בתי ספר תיכון עיוניים, "בליך" ו"אהל-שם", וגם בתי ספר מקצועיים. רובנו הלכנו עם הזרם ל"אהל-שם". שקלתי ללכת ל"תלמה ילין" ללימודי משחק ותיאטרון, אבל בסופו של דבר העדפתי ללכת עם החברים ל"אהל-שם". אני חייב לומר שלאורך כל התקופה ב"אהל-שם" היה חסר לי כל מה שקשור לתחום האמנויות. היו שש כיתות בשכבה, שחולקו בכיתה י"א על פי מגמות: מגמה הומנית – בעיקר ספרות מוגבר או היסטוריה, מגמה דו-לשונית שלמדו בה צרפתית או ערבית, מגמה ריאלית בשתי כיתות – באחת למדו פיזיקה ומתמטיקה 5 יח"ל, ובאחרת פיזיקה ומתמטיקה 4 יח"ל, ומגמה ביולוגית שזו המגמה שאני למדתי בה.
מאוד נהניתי במגמה הביולוגית, כי הייתה לנו מורה מצוינת, קראו לה תמר פירסט. אהבתי גם את העיסוק בניסויים ובתצפיות, היינו יוצאים לשטח והייתה לנו גם עבודת גמר שנקראה "ביוטופ": כל קבוצה חקרה בית גידול בטבע. אנחנו חקרנו את בית הגידול של הצבאים, הצבי הישראלי באזור עמק בית שאן. זה היה מאוד מעניין.
היינו קוראים לבית הספר "בית חרושת לציונים", זאת אומרת, היה משהו יבש קצת בלימודים. את כל הכיף של הנעורים ושל לחוות חוויה שהיא מחוץ ללימודים, בית הספר כמעט לא נתן לנו, אבל אני לא ויתרתי. במגמה הביולוגית קיבלנו את הערך המוסף הזה, את ה"אקסטרה", לעשות דברים שהם מעבר ללימודים, היציאות לשטח, שמילאו את החסר.
גם בבית הספר היסודי "יהלם" וגם ב"אהל-שם" הייתי פעיל במועצת התלמידים. ב"יהלם" הייתי מאוד דומיננטי כיו"ר מועצת התלמידים, והייתי עורך של עיתון בית הספר. גם ב"אהל-שם" כתבתי בעיתון והפעלנו תחנת רדיו בהפסקות.

בבית הספר היו אירועים שקשורים לתרבות הנוער, שבכל זאת היו יוצאים מן הכלל
טיולים שנתיים מהממים שנהנינו בהם בצורה בלתי רגילה. שבוע שלם בי"א-י"ב של שירות לאומי בבסיס חיל האוויר בחצור, זאת הייתה חוויה נהדרת כי כך התוודענו לאווירה הצבאית (העסיקו אותנו במחסני חלפים של מטוסים), וזאת הייתה חוויה נהדרת, של מ"חוץ ללימודים".
בנוסף, בכל שנה נערכה תחרות כישרונות צעירים באולם הספורט שבה הפגינו תלמידים כישורים מ"חוץ ללימודים", בעיקר במה שקשור למוזיקה. התחרות חשפה להקות וזמרים ואנשים שמופיעים ועושים את זה בכישרון רב. לתלמידים היה המון ידע מוזיקלי, בעיקר בתחום הרוק - כל זה נחשף בזכות התחרות, ובאמצעותה התוודעתי לשירים של קט סטיבנס ו"לד זפלין", הכול קרה במופע של להקות בית הספר בפורים. בנוסף, אני חושב שבי"א-י"ב התמזל מזלי והצלחתי להשתלב בהנחיית המופע הזה. הנחיית מופעים, גם שמחים וגם בימי זיכרון, זה מה שאני עושה כבר מכיתה ב', בבית הספר היסודי "יהלם". הייתה לי ההזדמנות לחזור בכיתה י"א לתפקידים שאני אוהב לעשות, להנחיה, וזה מה שאני עושה עד היום... את מופע פורים הנחיתי יחד עם גיל זילברשטיין שהיה פעיל בבית הספר. לאולם הספורט שבבית הספר היו לפעמים מביאים הופעות, אני לא אשכח שאפילו הייתה הופעה ביום שישי בערב, ערב שבת, של יגאל בשן. זאת הייתה חוויה יוצאת מן הכלל, שאמן בסדר גודל כזה הגיע להופיע בבית הספר שלנו.
גיל הנעורים הוא גיל פנטסטי, אני לא יודע כמה בית הספר מעורב בזה, אבל חוויות הנעורים בבית הספר היו מהממות – החברות הראשונות והמסיבות... פעם היו מסיבות בבית, היינו נפגשים בבית של מישהו, משתלטים על הבית ומשמיעים מוזיקה, אני כבר אז הייתי בין אלה שאחראים על המוזיקה וזה היה כיף אדיר. מה שעוד אהבתי בבית הספר זה שבאמצעותו הרחבתי את המעגל החברתי של בית הספר היסודי, הכרנו אנשים משכונות נוספות, בצפון רמת גן, שזה בעיקר שיכון ותיקים והגפן, אני בא מאזור מרכז העיר - אזור אורדע, כיכר רמב"ם והעמק, אזור "יהלם".

האם היה איש צוות שהותיר בך חותם משמעותי?
המורים בבית הספר היו אנשים מדור אחר, רובם היו בשלהי הקריירה שלהם, עתירי ניסיון ומאוד-מאוד מוערכים. מורי הכיתות הגבוהות היו אנשים בעלי שיעור קומה. המורים היו יושבים על במה מוגבהת, וכשנכנסו לכיתה התלמידים היו עומדים ומקבלים אותם בכבוד. היה רספקט, יחס אחר לגמרי למורים, וזה זיכרון טוב שיש לי. מורה היה מורה – הוא לא היה צריך להיות חבר.
היו הרבה מורים משמעותיים. בראש ובראשונה אני מציין את נורברט וסטרייך, אני לא הראשון שמציין אותו, הוא היה דמות מאוד מיוחדת בבית הספר, היה סגן המנהל הקפדן לענייני משמעת, מאוד מעורב בתחום החברתי בבית הספר, ובעיקר בתחום הטקסים. עבדתי אתו על הטקסים בבית הספר, והיו לנו יחסים מאוד טובים. עם זאת, הוא היה מאוד קשוח, ותלמידים לא תמיד אהבו אותו כי הוא נהג לפעמים לצאת בהפסקות "לצוד" את המעשנים מאחורי הקיוסק, בפאתי בית הספר. מר וסטרייך ריכז את טקס יום השואה של בית הספר, שהיה גם הטקס העירוני של רמת-גן והתקיים בקולנוע אורדע, בכיכר רמב"ם. תלמידי "אהל-שם" קיבלו עליהם להוביל את הטקס העירוני בשירה, במשחק ובקריאה, והייתי מאוד פעיל בקטע הזה, מאוד אהבתי את ההופעות. את טקס יום השואה העירוני אני מנחה גם בשנים האחרונות בתיאטרון רמת-גן, ואפשר לראות בזה רצף עשייה של כ-40 שנה.
עוד מורים שרציתי לציין... תמר פירסט, המורה לביולוגיה, מורה אדירה שגרמה לנו לאהוב את המקצוע הזה עד היום.
אברהם בלבן היה מורה מיתולוגי למתמטיקה, לא רק ב"אהל-שם", אלא בכל הארץ. מר בלבן לא העדיף את התלמידים הטובים, הוא אהב את התלמידים החלשים יותר, ובמי שהתקשו השקיע כדי להכניסם לעולמה של המתמטיקה. הוא עשה את זה כמו קוסם, שרוצה בכל מאודו לגלות לכיתה את הקסם שבמתמטיקה, לגלות את היופי של הקוסינוס והטנגנס וכל החשבון הדיפרנציאלי. ברגע שהצליח להפיל לנו את האסימון ולהוכיח כמה זה יפה וכמה זה מדליק, לא היה מאושר ממנו. זה פשוט מופת של הוראה, והוא באמת הצליח לפצח לתלמידים את המתמטיקה, גם למי שאמרו שהם שלעולם לא יבינו את זה. הוא סייע להם להגיע להבנה, הוא הרחיק מהם את הקושי, וזה היה באמת אדיר.
יצחק שרפזון, המורה לספרות. הוא לא היה מורה קל, אבל כשהוא לימד שיר של אלתרמן, זו הייתה חוויה, הוא היה לוקח אותך לאיזשהו עולם והופך להיות כמו מורה דרך, מראה לך דברים שאתה לא רואה, אתה לא מרגיש, נכנס לתוך שיר של משורר ומפצח אותו, מכה בשיר ומטלטל אותו ומוציא ממנו דברים נסתרים, חוויה מיוחדת. מר שרפזון לא היה חבר, הוא היה קשוח, היה יכול גם לנזוף ולהביך תלמיד, אבל היה לוקח אותנו אל תוך העולם של הספרות והשירה בצורה מעוררת כבוד.
אני רוצה לציין גם את המורה להתעמלות, בנימין שוהם. הוא לא היה איש צעיר. היו כמה מבחנים בהתעמלות, אחד מהם מבחן בריצה של שלושה ק"מ, לא תחום שהייתי מצטיין בו בניגוד לריצות קצרות שבהן הייתי טוב. שיתפתי אותו בקושי, והוא אמר לי: "אתה יודע מה? אני ארוץ אתך". אני לא אשכח את החוויה הזאת של ריצה עם המורה: "אני מראה לך שאני, בגילי, יכול לעשות את זה, אז בטח אתה בגילך הצעיר יכול לעשות את זה". רצנו יחד, והוא שבר לי את החשש מהריצה הארוכה.

אילו עיסוקים היו לך מעבר ללימודים?
מאוד רציתי להגיע לגלי צה"ל. השתלבתי בקורס שדרנים צעירים בבית ביכורי העיתים בתל אביב. בקורס השתתפו הרבה אנשים שהגיעו לתקשורת, לרדיו ולגלי צה"ל, ביניהם היו גם שניים מ"אהל-שם" שהיו שנה מתחתיי, שהגיעו לגלי צה"ל לתחום הספורט, והייתה ענת דולב ז"ל שהייתה שנה מעליי בבית הספר, שהגיעה לגלי צה"ל, וגם יעקב אילון וארז טל. המנחה בקורס היה רם תדמור ומאוד נהניתי, הדובדבן שבקצפת בחוג היה תחנת הרדיו ב"עיר הנוער".
מדי שנה בקיץ פעלה "עיר הנוער" בגני התערוכה בתל אביב. בכל ערב, במשך שבועיים-שלושה, היו מתקנים ואירועים של הצבא והרבה הופעות לנוער. כל בני הנוער של תל אביב והסביבה היו מתכנסים בגני התערוכה וחוגגים. ב"עיר הנוער" הופעלה תחנת רדיו במעגל סגור, ומי ששידרו ברדיו הזה היו אנשי החוג של ביכורי העיתים, כלומר אנחנו. זה היה תענוג, אני נהניתי מזה בצורה בלתי רגילה.
את אותו מודל היינו מיישמים דרך מועצת התלמידים בבית הספר, מודל של תחנת רדיו. הקצו לנו כוך מאחורי המעבדות לפיזיקה, ממש רבע חדר, ובתוכו הייתה מערכת שמחוברת לרמקולים שתלויים על העמודים בחצר בית הספר. בהפסקה הגדולה, כשכולם היו יוצאים להפסקה, אנחנו הלכנו לחדרון-אולפנון עם כמה קסטות שהכנו מראש והיינו פותחים את המיקרופון ב"בוקר טוב בית הספר אהל-שם" ומשמיעים את קווין או גזוז או משהו בסגנון. לא הגבילו אותנו מה להגיד ומה להשמיע, אבל אמרו לנו להוריד את הווליום לרמה שלא כולם יוכלו לשמוע, שזה מאוד מתסכל, כי אתה רוצה שתשמע אותך קבוצה רחבה, שכולם ישמעו, שאף אחד לא יוכל לחמוק מזה. כשחותכים את הווליום, משאירים אותך עם תפוצה מאוד קטנה, רק מי שנמצא קרוב לרמקול אולי שומע אותך. זה תמיד תסכל אותנו, וזה מלווה אותך כל השנים בעבודה בתקשורת, אתה מכין תכנית ורוצה שיהיה לה קהל, שיהיה, מה שנקרא, "רייטינג", שיקנו כרטיסים, שהאולם יהיה מלא. ברגע שאתה מכין תכנית ומשקיע אבל לא מצליח להגיע לקהל, זה מאוד מתסכל. יכולות להיות לזה הרבה סיבות: התכנית לא טובה, האמצעים לא מתאימים, השעות והמיקום אינם נכונים, אבל אני זוכר את השידור בהפסקות כחוויה, מצד אחד, מאוד מעצימה, ומצד אחר, מאוד מתסכלת.

איך הייתה העבודה בעיתון בית הספר?
אני לא כל כך זוכר, אבל אני זוכר שמי שהכין אִתי את עיתון בית הספר זו ענת דולב ז"ל. ענת הייתה מאוד דעתנית ואינטליגנטית. היא הייתה העורכת הראשית, היא גם הייתה שנה מעליי, והייתי צריך לשכנע אותה במה שאני כותב, מה שאני מכניס, זה לא היה כל כך קל לעבור אותה, ובאפיק הזה השקעתי את רוב המאמצים. העיתון, כדרכו של עיתון בית ספר, לא היה יציב. בעיתון בית ספר יש פיקוח הרבה יותר משמעותי של ההנהלה, הכול עבר למנהל והם עברו על כל מילה, צנזרו, ערכו ושכתבו, היה להם הרבה יותר קל להשיג שליטה על מה שכתוב ומתפרסם מאשר על מה שקורה ברדיו, אבל ברדיו הם הורידו לנו את הווליום. ברדיו יש מרחב חופשי, זה מה שהכי אהבתי ברדיו בכל שנות עבודתי, החופש... בשידור חי קשה להשיג שליטה ברדיו, אבל מה שכתוב – נשאר, לרדיו אין שום תיעוד לדורות, מה שכתוב בעיתון נשאר – אני מניח שמישהו מחזיק עותק במקום כלשהו. ההתערבות בתכנים לא הייתה חדשה לי. אני זוכר מקרה בבית הספר היסודי שראיינתי את המנהל, והוא פסל את כל הריאיון והחליט שהוא לא יודפס, וגם זה היה דבר מדהים.

האם יש חברים מהתיכון שמלווים אותך גם כיום?
אני בקשר עם פרופ' איתמר גרוטו, המשנה למנכ"ל משרד הבריאות, ששמו הלך לפניו בייחוד בתקופת הקורונה. איתמר היה החבר הכי טוב שלי עוד בתקופת בית הספר היסודי. במגמות התפצלנו, הוא הלך למגמה ריאלית ואני לביולוגית, אבל נשארנו חברים מאוד טובים. איתמר היה תלמיד מעולה, מאלה שהכול היה אצלם 10.

בריאיון ל"קול העין" (2017, בית הספר לתקשורת, המכללה למנהל) סיפרת ש"היית משדר בהפסקות מוזיקה לתלמידים". איזה סוג של מוזיקה נהגת להשמיע? האם לדעתך ניתן להשמיעה גם כיום, בשנת 2021?
היינו משמיעים להיטי מצעדים. האוריינטציה של בית הספר הייתה פחות להיטי פופ ויותר להיטי רוק. התלמידים היו מאוד איכותיים. לא הייתה מוזיקה מסחרית מדי, אני יכול לומר שגם לא היה מדובר במשהו פופולרי, בגדר מכנה משותף רחב, אלא במוזיקה יותר איכותית, יותר רוק, רוק מתקדם, מוזיקה של חבר'ה שמבינים במוזיקה. המוזיקה האיכותית פינתה כיום את מקומה למוזיקה המסחרית בגלל שינויים בעולם התקשורת. החשיפה למוזיקה היא לא כמו פעם.

האם, לדעתך, בתיכון החלה קריירת השידור שלך? האם כבר אז הבנת שזה יהיה עיסוקך בעתיד (תיאטרון צה"ל, קול ישראל, מקום בצמרת, להיט בראש, ציפורי שיר, מציאות) ומה שיוביל אותך לניהולה של רשת ג'?
כמו שאמרתי, עשיתי את זה מאז שאני זוכר את עצמי, אז באופן טבעי התעסקתי בתחום הזה של שידור, מוזיקה ושל הצגות והנחיה גם בבית הספר התיכון. מאוד אהבתי את זה, למעשה הייתי כבר אז DJ פחות או יותר. חלמתי להגיע לגלי צה"ל, אך נפסלתי בגלל פרופיל גבוה, אבל הפתעתי והצלחתי להגיע לתיאטרון צה"ל. הייתי בטוח שגם זה לא יצליח, אבל התמזל מזלי ואפשרו בכל שנה לקבוצה מצומצמת של בעלי פרופיל גבוה להגיע לתיאטרון צה"ל. מה שמדהים כאן בקשר ל"אהל-שם" הוא שהאודישנים שהגעתי אליהם די במקרה התקיימו בבית הצנחן, מול "אהל-שם". אני ואחד החברים אמרנו "בואו נלך לאודישן, אולי יהיה נחמד, יהיו קטעים". עברתי את האודישן הראשון והשני והגעתי לתיאטרון צה"ל. השירות הצבאי, לא תאמיני איפה היה, הוא היה בבית הצנחן. אם הייתי נוסע בכל בוקר לתיכון בקו 67, אז גם לצבא נסעתי בכל יום בקו 67. זה היה כאילו המשכתי לי"ג-י"ד-ט"ו בבית הספר בצד השני של הרחוב. בשנות ה-80 בית הצנחן היה הבסיס של כל הלהקות הצבאיות: שם היו עושים חזרות, ומשם הלהקות הצבאיות היו יוצאות להופעות. בחניה האחורית היו שני אוטובוסים, ובבית הצנחן היה חדר חזרות, מחסן להגברה ולכלי הנגינה. אחר כך זה עבר לתל השומר.
תמיד אהבתי גם את הצד של להופיע ולשדר, אבל תמיד נמשכתי גם לניהול ולארגון. תמיד עניין אותי גם הצד המערכתי, לא רק הקטע של הביצוע, אלא גם התכנון והראייה המערכתית, זאת אומרת, לא רק לעשות דברים בעצמי, אלא גם להניע את הדברים, להפעיל מישהו, קבוצה שעושה הפקה יחד. התחום הניהולי והמערכתי תמיד משכו אותי, וכך עד היום.

האם אתה יכול לשתף אותנו בחוויית השידור הציבורי?
השידור הציבורי אמור לספק מענה לכל מה שהשידור המסחרי לא עושה. כלומר, אם מטרת השידור המסחרי להגיע לקהל גדול ככל האפשר ולהשיא רווחים, לשידור הציבורי יש ערך מוסף. לא ניתן להגיד שהשידור הציבורי אינו רוצה להגיע לקהל רחב, הרי אין טעם ליצור משהו אם אתה יוצר אותו לעצמך. בשידור הציבורי אתה יוצר דברים שחרוט עליהם משהו שקשור למילה "איכות", לפעמים אפילו חרוט עליהם משהו שקשור למילה "כשל שוק". לדוגמה, למוזיקה קלאסית אין רייטינג, אבל שידור ציבורי לא יכול שלא לשדר מוזיקה קלאסית שיש לה ערך תרבותי. במובן זה, כשל שוק הוא העדר הכנסה משידור, לכן המדינה צריכה להתערב ולתקצב את זה. אם היא לא תממן את זה, זה לא יהיה - זה העיקרון של השידור הציבורי. אני מרגיש שהתרומה המשמעותית שלי לאורך התקופה שעבדתי ברדיו היא בכל הקשור לשימור הזמר העברי. קיבלתי עליי משימה: יש לעם, למדינה, תרבות ישראלית שנוצרה כאן ב-120 שנים האחרונות.
לתפיסתי, הזמר העברי הוא ערך תרבותי שצריך לשמר, ואת זה עשיתי בשידור הציבורי. לדוגמה, פרויקט "לשיר אִתה" במלאות עשור למותה של שושנה דמארי (2016), שבו הוזמנו אמנים לחדש משיריה של שושנה דמארי. המטרה הייתה שאמנים ייחשפו לחומרים, יכירו אותם וגם יחדשו. קיבלנו 200 חידושים לשירים, הרבה מעבר למה שציפינו, ממגוון אדיר של יוצרים וזמרים, ומתוכם הופק תקליט על דיסק כפול בהפקת חברת התקליטים "הליקון", ובו 36 ביצועים חדשים של שיריה. אני רואה בזה הישג אדיר, לקחנו דברים שעלולים להישכח והפחנו בהם רוח חיים. את זה עושה שידור ציבורי, אין לפרויקט כזה שום היתכנות כלכלית אם הוא לא ממומן מכספי ציבור. המימון לא נעשה רק לשימור המורשת של שושנה דמארי, "מלכת הזמר העברי", אלא שימש את תעשיית המוזיקה היום – יוצרים השתלבו בתעשייה, אולפנים עבדו, מוזיקאים ניגנו, הייתה פה התרחשות. זה מביא לצמיחה של תעשיית המוזיקה. הרעיון הוא להניע את גלגלי התרבות, וזו עשייה שהמדינה צריכה לתקצב. אם המדינה לא הייתה מממנת, לא היו במדינה לא תיאטראות, לא מוזיאונים ולא מחול - כל התחומים האלה עלולים להיות "כשל שוק". אייל גולן לא צריך תמיכה מהמדינה, הוא מסתדר לבד, אבל אנחנו לא רוצים שיהיה רק אייל גולן.

האם אתה חושב, בראייה לאחור, שסגירתו של "קול ישראל", שהוקם במקביל להקמת המדינה, הוא טעות?
"קול ישראל" הוקם ב-1936, 12 שנה לפני קום המדינה, הוא היה "קול ירושלים" המנדטורי. ב-2017 "קול ישראל" לא נסגר, ב-2017 נסגרה רשות השידור, שהיא הגוף שהיה ממונה על השידור הציבורי, ופתחו את תאגיד השידור, בסופו של דבר זה די דומה. אני חושב שעשו הרבה טעויות בסגירה-פתיחה, היה צריך לשמור על יותר דברים שהיו במודל הישן, אבל מי שהוביל את תהליך הזה אמר שכדי לפתוח מחדש צריך להרוס את הישן. אני נגד התפיסה הזאת. הדוגמה הקלאסית היא שכשהקימו את תל אביב בשנת 1909, העיר נבנתה סביב גימנסיה הרצליה. קודם כול בנו את הגימנסיה, את בית החינוך העירוני, וסביבו בנו את העיר. במהלך שנות ה-50 החליטו להרוס את הגימנסיה ובנו מעליה, על הריסותיה, את מגדל כלבו שלום. המשל הזה שאני מביא די מייצג את מה שקרה פה – יש איזושהי גימנסיה ישנה ומיושנת, נכון, ויש בה בעיות מבניות כאלה ואחרות. צריך לשפץ אותה, אבל במקום לשפץ הורסים לגמרי ובונים משהו אחר. אני לא בטוח שזאת הפעולה הנכונה, אבל זאת פעולה שמאוד מתאימה לעם ישראל. "ישן מפני חדש תוציא" - אני חושב שהשינוי היה דרוש, אבל הוא היה קיצוני מדי. אני בעד שינויים הדרגתיים, לא בעד הריסה ובנייה מחדש.

איך השפיע ריבוי התחנות על השידור בישראל?
בצורה דרמטית לטוב ולרע. בסופו של דבר, בכל הקשור לרדיו, אני חושב שבטווח הרחוק זה פגע במדיום הרדיופוני. זאת אומרת, פעם היו שלוש-ארבע תחנות שכולם האזינו להן, והרדיו היה הרבה יותר משמעותי. היום יש עשרות תחנות, ואני חושב שהרדיו פחות משמעותי. יש מבחר הרבה יותר גדול, אבל בסופו של דבר כולם משמיעים אותה מוזיקה ואותו תוכן שעוסק בפוליטיקה. בסופו של דבר, אמנם יש הרבה יותר תחנות, אבל אין פלורליזם בתוכן. כוחו של הרדיו נחלש מאוד בשנים האחרונות. אני זוכר שפעם הייתי כוכב רדיו, היום כבר אין כוכבי רדיו. בתחום הרדיו דברים משתנים. טלוויזיה היא כבר תחום אחר, שגם מאוד התפתח בשנים האחרונות, בעיקר בזכות הטלוויזיה המסחרית, שגם עלולה עוד מעט לפנות את מקומה לשידורים דיגיטליים ברשתות החברתיות, כך שמדובר בתחום מאוד דינמי. לא ניתן להגיד שקיימת נקודה אחת שממנה הכול השתנה, מדובר ברובד של תהליכים.

האם אתה רואה הקבלה בין התהליך שעברה רשת ג' לתהליך שעוברת גלי צה"ל? האם אתה סבור שיש הצדקה לסגירתה של גלי צה"ל?
אני לא חושב שיסגרו את גלי צה"ל, והסיבות לכך הן פוליטיות. פוליטיזציה קיימת בשידור הציבורי מאז ומתמיד. פוליטיקאים סבורים שאם הם אחראים לתקצוב הם זכאים להתערב, אמרה את זה מירי רגב בצורה מאוד ברורה, היא לא המציאה את זה. התייחסתי לנושא בעבודת מאסטר שכתבתי על פוליטיזציה ברשות השידור (אוניברסיטת בר-אילן, בתחום המנהל הציבורי). פוליטיזציה תמיד הייתה בשידור הציבורי ותמיד תהיה, וזה חלק מהחבילה. אני לא חושב שיש הצדקה לסגור את התחנה. אני לא בעד לסגור, אני בעניין של קיימות.

עד כמה הזמר הישראלי או העברי הוא חלק, לדעתך, מתרבות ישראלית? האם הוא משמש אבן יסוד למוזיקה ישראלית עכשווית או שמדובר בז'אנר נפרד שיש לו כיום קהל יעד ספציפי?
הזמר העברי הוא הדבר החשוב ביותר שקרה בתרבות העברית המתחדשת ב-120 השנים האחרונות. אני אומר את זה בוודאות. אין שום דבר שדומה לזה מבחינת הייעוד התרבותי, מבחינת השילוב של שירי משוררים במוזיקה הישראלית. הזמר הישראלי טומן בחובו גם את תחום הקולנוע, התיאטרון ומחזות הזמר. אין ז'אנר תרבותי שמייצג את התרבות העברית המתחדשת יותר מן הזמר העברי, יותר מכל אמנות אחרת.
לדעתי, הזמר העברי משמש בסיס למוזיקה של יוצרים ישראלים היום. הקאנון של המוזיקה הישראלית בא משם, מיוצרים כמו סשה ארגוב. אני מזהה ביצירה של יוני רכטר מוטיבים של סשה ארגוב, ואצל שלומי שבן השפעה של יוני רכטר - השפעה בין-דורית. ניתן לומר שנעמי שמר הושפעה מביאליק, ואלתרמן וקרן פלס מנעמי שמר, אין ספק שזה עובר בין דורות היוצרים.

אתה עוסק כיום בהפקה (המופע של ציפורי שיר). מה כוללת עבודתו של מפיק?
מפיק עוסק בכל הפרטים: מהמהות, הרעיון הבסיסי ביותר, שהוא ליבת ההפקה, ועד אחרון הפרטים, עד הרמה של פרטי פרטים; החל בשאלה אם יש מים למשתתפים וכלה במנקה בהפקה. הפקה היא תחום מאוד חשוב, תחום ניהולי, ומי שעשה את זה צריך לנהוג בהרבה אחריות ולפעמים גם בקשיחות. בואו נגיד שאפשר לומר בהכללה שאין מפיקים נחמדים - מפיק צריך להיות איש שיורד לפרטים ודורש ביצועים.

עד כמה אתה רואה את התקשורת והשידור הציבורי כיעד תעסוקתי לצעירים? כיצד לדעתך על צעיר שמעוניין להשתלב בתעשייה זו להכין עצמו ומה צריכות להיות ציפיותיו?
גלי צה"ל הפכה לבית ספר, והרבה מאוד אנשים, חבר'ה צעירים שמתקבלים לשרת בצבא כעיתונאים בגלי צה"ל, לומדים את המקצוע בגלי צה"ל ומשם הם מגיעים אל תקשורת יותר ממסדית. כן, זה סוג של מכון הכשרה מתקדם לעיתונאים צעירים. אם זה טוב או לא טוב, זו המציאות, זה מה שנוצר. אני לא בטוח שזה טוב, ואולי זה דבר שצריך להשתנות. צעיר שמעוניין להשתלב בעתיד בתעשייה הזאת צריך להתעניין בתחומים האלה. מי שנמשך לזה צריך לחפש דברים או ללמוד את זה או לעסוק בזה. אני פחות יודע איך זה עובד היום. היום יש מכללות לתקשורת שלומדים בהן לעשות רדיו. בהרבה מאוד מכללות יש תחנות רדיו לימודיות כאלה, אני לא יודע אם זה עוד קיים, זה רץ כמה שנים, 106fm. כיום אני פחות בקיא בתחום.

אילו היה בידך לשוחח עם נועם תלמיד התיכון, האם היית מייעץ לו לעשות משהו אחר או לנהוג אחרת?
הייתי מייעץ לו להשקיע בתחומי עניין נוספים מעבר ללימודים. כל דבר שהשקעתי בו מעבר ללימודים הוא משמעותי בעיניי, ואני זוכר אותו וקשור אליו. עם זאת, צריך להשקיע גם בלימודים. אני חושב שבכלל ללמוד זה דבר מעולה, גם בבית הספר וגם מחוץ לבית הספר. הייתי אומר לו: "שמע, חבוב, ללמוד זה הדבר הכי חשוב בחיים. תלמד בבית הספר כמה שיותר ותלמד מחוץ לבית הספר כמה שיותר. ת'כלס, ללמוד זו התכלית!!! וזו הזדמנות ללמוד שהמילה הפופולרית "ת'כלס" היא תכלית ביידיש...