כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְּמוֹ מִתּוֹכָה
בְּיָד חֲזָקָה,
אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,
וּנְחָמָה, והַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,
שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה
אַחַת,
שְׁתֵהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.
אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף -
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.
אמנון ריבק
תלמידים, הורים ומורים יקרים,
חג החירות הסתיים, ובכל זאת הרשו לי לשתף אתכם בשלושה הרהורים על יציאה מעבדות לחירות:
א. תוצאות הבחירות מלמדות על המשך הפלונטר הפוליטי, בואכה בחירות חמישיות. מחד גיסא, רצון מחצית מהעם הבא לידי ביטוי בבחירה במפלגות שהצהירו על נאמנותן לבנימין נתניהו כמועמד לראשות הממשלה. מאידך גיסא, רצון המחצית האחרת להחליף את נתניהו המסמל לדעתם את חזות ההידרדרות המוסרית בפוליטיקה הישראלית. במצב זה כל תסריט אפשרי נראה הזוי מהקודם לו. האפשרות של ממשלת ימין, שבה חברי כנסת גזעניים מהמפלגה שאימצה לעצמה את השם הנושן והמכובד "הציונות הדתית", יחד עם ד"ר מנסור עבאס ממפלגת רע"ם, שאינה אלא בבואה של התנועה האסלאמית שלא רואה בישראל בית לגיטימי להתממשות החזון הציוני, היא לא יותר מאשר פשרה בלתי אפשרית מבית מדרשו של נתניהו. האפשרות ההפוכה של ממשלת "גוש השינוי" – השם הקליט והחביב שאימצו לעצמן המפלגות בגוש "רק לא ביבי" על קשת האידיאולוגיות שאינן מתחברות, המתפרשות מ"ארץ ישראל השלמה" ועד "שתי מדינות לשני עמים", מופרכת לא פחות. ועדיין יש לקוות שהפוליטיקאים ונשיא המדינה יצליחו למצוא את הדרך למשות את עצמם (ואותנו) ממצרים החשוכה, ביד חזקה או בחריקת שיניים, ולמנוע את התסריט של בחירות חמישיות המבזה את הדמוקרטיה הישראלית.
ב. בחמישי בערב, 1 באפריל..., נפל דבר בישראל. לראשונה בהיסטוריה של המדינה חיכתה מדינה שלמה למוצא פיו של חבר כנסת ערבי - יו"ר רע"ם, מנסור עבאס. עם הקושי הלא מבוטל בהשקפות הערבים, שאינם רואים במדינת ישראל מדינה יהודית (שאמנם הם אזרחים שווי זכויות בה, אבל כאלה החברים במיעוט לאומי במדינת הלאום היהודי), התפנית בדעת הקהל הישראלית לטובת שילוב כזה או אחר של נציגיהם הפוליטיים בזרוע המבצעת (ולא רק המחוקקת) היא שינוי מבורך. שינוי שלא היה אפשרי לולא המצוקה הפוליטית של הליכוד וראש הממשלה. 73 שנה לאחר הקמת המדינה, נראה שהמשפט המפורסם של בן גוריון: "בלי חרות ומק"י" (המפלגה הקומוניסטית הישראלית, שהייתה בעלת רוב יהודי במקור), שחלקו הראשון בוטל כבר בזמן מלחמת ששת הימים עם הקמת ממשלת הליכוד הלאומי וצירופו של מנחם בגין כשר בלי תיק לממשלת לוי אשכול, הולך ומאבד גם את חלקו השני. מה שהתחיל בתמיכה מהאופוזיציה של חד"ש (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון – גלגול מאוחר של מק"י) בממשלת המיעוט של יצחק רבין לאחר הסכמי אוסלו, הופך להשקפה הרואה ברשימה המשותפת, ואפילו ברע"ם, שותפים לגיטימיים לשלטון בישראל. לא קל לראות במי שאינו רואה בישראל את מדינת היֵשות הציונית, במי שמעדיף את מדינת "כל אזרחיה" על פני מדינה יהודית, שותף להחלטות גורליות על חיי האומה והמדינה. וגם זה סוג של יציאת מצרים - של הסרת הפחד הקיומי מדעות המיעוט, של הבנה שמדינת ישראל חזקה מספיק ויכולה להתמודד בלא חשש עם פוליטיקאים ערבים דעתניים.
ג. לא מכבר החלה ג'ודי ניר מוזס שלום ויכוח סוער על השאלה למי ראוי להעניק את הכבוד להדליק משואה ביום העצמאות. ג'ודי כתבה בגנות ההחלטה ששירה איסקוב, שניצלה בעור שיניה מניסיון רצח אכזרי ומתועב בידי בעלה, תדליק משואה יחד עם שכנתה עדי גוזי, שבאה לעזרתה באותם רגעים איומים ונוראים. קשה לחלוק על ההחלטה כשהתמונות הקשות של שירה חבושה כולה בבית החולים עדיין טריות
במוחנו וצלקות הסכין חרוטות עמוק בבשרה. יש גם נימוקים יפים מדוע שירה, שהיא סמל של כוח רצון והיאחזות בחיים כנגד כל הסיכויים - גיבורה בעל כורחה, יכולה לשמש מקור השראה לנשים להילחם על זכותן לחיים של כבוד נטולי אלימות מצד בני זוגן, ולכן ראויה להדליק משואה.
עם זאת, יש להבין: במובן הפרטי, אין ספק ששירה יצאה מעבדות לחירות. ניסיון הרצח וההתגברות שלה עליו מרגשים ומרטיטים את כולנו, אבל הדיון הוא לא על שירה האדם. הדיון הוא על הקריטריונים להדלקת משואה ביום העצמאות. כך, למשל, יש יופי בבחירת מרים פרץ ששכלה שני בנים במלחמה להדלקת משואה ב-2014. אין ספק שמרים מסמלת יכולת מרשימה ואופטימית להתגבר על הכאב ולקום מעפר (לאחר מות בניה מקדישה מרים פרץ את חייה להנצחתם ולאיחוי הקרעים בחברה הישראלית, וב-2018 אף זכתה בפרס ישראל על חיזוק הרוח היהודית-ישראלית, והיום יש הרואים בה מועמדת לנשיאות לאחר רובי ריבלין). יש גם יופי בבחירת רמי לוי, שהקים בעשר אצבעות אימפריה כלכלית, להדלקת משואה ב-2015, ויש גם יופי בבחירת עידן רייכל להדלקת משואה ב-2020.
ובכל זאת, אין ספק שבשנים האחרונות חל שינוי של ממש באופיים של מדליקי המשואות. בעבר היה ברור שהכבוד ניתן לאנשים שתרמו רבות למדינה, שחייהם ומעשיהם המשמעותיים השפיעו על אופייה, שיש להם חלק בהתקדמותה, שהם מתווים דרך שכולנו צועדים בה וזוכים להכרה על כך בכבוד שניתן להם להשיא משואה לתפארת מדינת ישראל. היה בבחירת משיאי המשואה משהו נשגב. מורם מעם. מה שהתחיל בטקס הדלקת המשואות הגיע לשיאו בטקס חלוקת פרסי ישראל.
ניתן ומותר לשנות את הקריטריונים להשאת משואה ביום העצמאות, אבל זה לא יכול להיות פרי של החלטה של שר זה או אחר בהתאם לשיקולים עלומים שעלולים לבטא פופולריות רגעית. רוצים לשנות? חושבים שמה שהיה פעם אינו תקף עוד? מעוניינים לשוות לטקס הפתיחה של חגיגות יום העצמאות גוון עממי יותר? אדרבה ואדרבה. יתכבדו השרים הממונים, יקימו ועדה שתהא קשובה לדעות הציבור, לדעות אנשי שם, ובאופן שקוף וגלוי יחליטו על נהלים אחידים ומחייבים למעמדים החגיגיים השונים של יום העצמאות.
"כל אדם צריך תפילה אחת שתהא שגורה אצלו על השפתיים". אני נושא תפילה לחוסנה של מדינת ישראל היהודית-דמוקרטית, לדמותם המוסרית של אזרחי ישראל ומנהיגי המדינה, לאיחוי החלקים השונים בחברה הישראלית ולהחזרת חגיגות יום העצמאות כביטוי משמעותי להתקדמות הפנומנלית שעשתה החברה הישראלית תחת החזון הציוני.