להלן קטע מתוך הספר (עמודים 17-18)
קטע מרגש במיוחד תמצאו כשתקראו את השורות האחרונות.
בדרך לא דרך
הנה, הנה אני באה אליך ארצי,
לבואי תני קולך בזמר, צחקי, עלצי,
ספחיני אליך ביו יתר גלמודים.
חבקיני, נשקיני, הלעיטיני פרי מגדים.
פרשי ידיך אשר תרעפנה שחוקים.
פרשי ידיך אשר לא תדענה גבולות מרחקים.
(גליה חלילי בגיל 12)
כתבה את השיר הזה גלית חלילי, ילדה בת שתים-עשרה שהוריה עלו מעיראק והיא נולדה וגדלה בפתח-תקוה.
מילותיו מהדהדות בראשי כאשר אני יורד מן המטוס המחזיר אותי מאדיס אבבה בתום מבצע שלמה.
הרבה לא זכור לי מאותם רגעים שעוררו התרגשות רבה כל כך בציבור הישראלי זכורה לי יותר השמש המסנוורת, הנוטה לשקוע.
הייתי עייף ומלוכלך ומאושר.
הנה הצלחנו להעלות ארצה כחמישה עשר אלף איש ביממה וחצי.
למטה באזור הכינוס, עמדו כל האנשים החשובים שקיבלו אותנו בחיבוקים ובנשיקות כאילו חזרנו משדה קרב.
למען האמת, עדיין לא חשתי במלואו את פשר החמולה הזאת סביבנו.
התרגשתי בראשונה רק כאשר הגיש לי בועז שוויגר, יועצו הבכיר של ראש מחלקת העלייה והקליטה, אורי גורדון, את הטלפון ומעבר לקו שמעתי את אשתי, רותי.
יצאתי לאתיופיה ביום רביעי ועתה שבת.
אמרתי אשתי: "אני פה".
מן העבר השני נשמעה תדהמה: "פה?".
"עשינו את זה, זה הסוף", אמרתי.
אבל הסיפור
סיפור הקשר שלי עם יהודי אתיופיה
החל שמונה שנים וחצי לפני כן, בשדה תעופה סמוך.
*****************************************************************************************
27 בנובמבר 1982
04.30 לפנות בוקר
אי שם בארץ
בקצה המסלול עומדת קבוצת אנשים, חלקם לבושי מדים וחלקם אזרחים.
המסלול רטוב ואורותיו האחרונים של גוש דן משתקפים בו.
עד היום הגיעו ארצה 2203 עולים מאתיופיה דרך סודאן.
במחצית השנייה של 1981 החליטה הממשלה לנסות נתיב חדש, הנתיב הימי.
מאז ה – 18 בנובמבר עלו בחמישה מבצעים כאלה 900 יהודים ממחנות הפליטים בסודאן.
במרכז המבצעים עמדה האנייה בת גלים, אותה אנייה שהמצרים עצרו כאשר ניסתה לעבור בתעלת סואץ בשנות החמישים.
היום עומדת להגיע הקבוצה הששית בסדרת מבצעים זו.
אני מכונס בתוך עצמי.
****************************************************************
לפני ארבעה חודשים מוניתי להיות רכז הקליטה של עולי אתיופיה בסוכנות היהודית.
הימים הראשונים בתפקיד היו קשים.
לא הבנתי דבר וחצי דבר מכל מה שהוסבר לי.
במוחי התרוצצו מילים בערבוביה, אמהרית וטיגרית, מחנות פליטים ונישואי סודאן.
האם אי פעם אבין?
פתאום אחזה התרגשות באנשים. כל הראשים פנו דרומה. במרחק, בשמים המעוננים, אנחנו מגלים שני אורות זעירים, אורותיו של מטוס.
כעבור שתי דקות נוחת מטוס הדקוטה. מן הדלת הנפתחת מציץ אחד מאנשי הצוות.
אני נכנס פנימה. במושבים לאורך דפנות המטוס, מכונסים בתוך עצמם כאילו מבקשים להעלם, יושבים 25 עולים.
עיניהם השחורות, מציצות מתוך הבגדים הלבנים, מביעות חשש אולי פחד, שמא לא הגיעו לארץ המובטחת.
בחוץ נושבת רוח קלה והבוקר קרב.
ראשון היוצאים אל אור הבוקר הוא צעיר לבוש אירופאית הנראה בטוח משאר העולים.
אחריו יורדים האחרים, המבוגרים לבושים בגדים מסורתיים מלוכלכים, בגדים שהיו לבנים בטרם הפכו להיות חומם במחנות הפליטים.
פני העולים קפואים, אולי אינם יודעים שמסעם הגיע לקצו, ואולי אוסרת התרבות האתיופית להפגין רגשות?
צהיה אליאס ((Tsehaye Elias איש בשנות הארבעים, גבוה ומזוקן,
נושא על כפיים את לילאי סלומון (Lilay Solomon) זקן משותק.
אני תוהה כיצד הוא יכול לסבול את הריחות הקשים ואת הלכלוך.
אני מקנא בו על יכולתו זאת.
אבל צהיה מנוסה בקשיים. הוא היה בין ראשוני העולים מאתיופיה בשנות הששים.
חוק השבות לא חל אז על העולים מאותה ארץ וצהיה הסתתר שלושה חודשים באשקלון, ניזון כל העת מתפוחי-אדמה בלבד.
אנחנו מונים את העולים, עשרים וחמישה, קבוצה קטנה.
ללא שהיות הם נכנסים עמנו לאוטובוס אגד הממתין על המסלול.
השחר כבר עלה והעולים יכולים לצפות בגגות האדומים ובשדות הירוקים של מולדתם החדשה-ישנה.
אני עוקב אחרי הילדים הבולעים בעיניהם את המראה. החשש שעדיין ניבט מעיני ההורים כבר פג בקרב הילדים. הם נינוחים, אף שעדיין אינם פוצים פה.
בחדר האוכל של מרכז הקליטה בכפר-סבא כבר נמצאים תלמידי האולפן יוצאי כמעט כל הארצות.
הם צופים בהשתאות בחבורה משונה זו. מאין באו האנשים השחורים הללו?
לעולים מוגשת ארוחת בוקר, אך הם מעדיפים לשתות קפה ולבצוע מן הלחם.
רק הילדים מנסים את הגבינה והעגבנייה ואפילו מבקשים להשתמש בסכין ובמזלג, אך מניחים להם לאחר הניסיון הראשון.
לילאי סלומון הובא גם הוא לחדר האוכל, בידי צהיה אליאס .
לאחר שהושב סמוך לחלון חדר האוכל שאל את צהיה: "אנחנו באמת בירושלים"?
"כן. הגעתם לסוף הדרך"·
דמעות נקוו בעיני לילאי.
ידו הקפוצה משיתוק נפתחה לאטה ובאורח פלא הוא מושיט את זרועו לעבר הלחם בסלסלה שבמרכז השולחן.
"אלוהים פתח את ידי
וגם רגלי זזות.
זכיתי.
זכיתי להגיע לארץ אבותיי,
לירושלים, לציון".
הוא אומר בקול רועד .
******************************************************************************