image
והפעם בפינתנו:
ריאיון עם ד"ר שמואל עיני
ד"ר שמואל עיני, בוגר מחזור ל"ו, 1977, הוא סגן אלוף במילואים, רופא שיניים ומומחה ליישור שיניים ולסתות. מנהל המחלקה ליישור שינים בבית חולים הגליל בנהריה.

ראיין: רון מורג
איך אתה זוכר את בית הספר?
התחלתי ללמוד ב"אהל־שם" ב־1973 וסיימתי את הלימודים בשנת 1977, כלומר אנחנו מדברים על תקופה של לפני 45 שנה. "אהל־שם" נחשב לבית ספר עיוני טוב, היו כאלה שאמרו שהוא מהטובים בארץ, כך לפחות לפי מנהל בית הספר. זה היה בית ספר שבו לא היה מספיק להגיע לכיתה ט, אלא היית צריך להוכיח את עצמך בכל פעם מחדש. זה בא לידי ביטוי בכיתה שלי במיוחד: בתחילת כיתה ט היינו 40 תלמידים, ולבסוף נותרנו 20. התחלנו את המחזור שש כיתות וסיימנו חמש כיתות.
אני זוכר שהייתה אווירה של לימודים, בכיתות ט-י היו בחנים מחזוריים אחת לשבועיים. לדוגמה, ביום ראשון היה בוחן באלגברה ובשבוע שאחריו בגיאומטריה. הבחנים היו חלק מהציון, מעבר לבחינות.
שתף בחוויה משמעותית מתקופת לימודיך בבית הספר.
היה משהו שמאוד הפליא אותי בבית ספר כזה שטיפח את הלמידה וקרא לך להיות טוב. הוא אמר לך בעצם שאם אתה מעל לשלושה שליליים ואתה לא מצליח לתקן אותם בקיץ – אתה לא ממשיך. בית הספר גם התעקש בכיתה ט שלכל אחד יהיה חוג, כדורסל למשל, כי הלימודים לא היו מעל הכול. בכיתה ט הייתי בחוג קליעה, והיינו צריכים להביא תעודה ממועדון הקליעה שמאשרת שהיינו בו. זה מאוד הפליא אותי, המיזוג הזה בין הדגש על הלימודים לבין החובה לשלב בהם תרבות פנאי ב. 
עוד חוויה שזכורה לי היא הנוקשות. אתה גומר כיתה ח במכנסיים קצרים, ובתיכון אין מכנסיים קצרים בשום עונה. היטיבה להגיד את זה מי שהייתה שרת החינוך והשתתפה בכנס המחזורים, לימור לבנת, שסיפרה שהגיעה בחורף בסוודר צבעוני שהוא לא הסוודר הצהוב שהיה חלק מהתלבושת האחידה. אם היית מגיע בסוודר שהוא לא של בית הספר, היו שולחים אותך הביתה. זו הייתה האווירה. חלק מתפקידי סגן המנהל היה אכיפת משמעת, והיו עוד כמה מורים שנידבו את עצמם לעניין והחזיקו את המשמעת בבית הספר. זו הייתה נוקשות לשמה, המשמעת הייתה הכול. הצלצול היה למורה ולא לכיתה, והיה אסור לנו לקום בצלצול. בכל פעם שמורה היה נכנס לכיתה, היינו קמים. 
האם היה מורה שזכור לך במיוחד כדמות משמעותית?
היו הרבה ואני זוכר אותם עד היום, אפילו הילדים שלי מכירים אותם. היה לי מחנך שהיה גם סגן המנהל – גבאי, מורה לערבית. מאחר שהוא היה המחנך שלנו ואחראי על המשמעת, הייתה אווירה של משמעת בכיתה ואני זוכר הרבה אינטראקציות איתו.
המורים בבית הספר היו מוכרים ברמה הארצית. מורים שלימדו מקצועות היו כותבי ספרים באותם מקצועות. חיים אבירי כתב את הספר למתמטיקה, ושור לימד גיאומטריה. ד"ר ראוכברגר, המורה לגיאוגרפיה, לימד בלי ספר. בהתחלה הוא היה מקריא שמות ודרך ההקראה לימד אותנו המון נושאים של לשון עברית והיסטוריה, ולאחר מכן הוא היה מבקש מארבעה תלמידים לגשת אליו ללוח ושאל אותם שאלות. המבחנים האלה היו בעל פה ונכנסו לציון בגיאוגרפיה. למורה, על פי השמועה, היו שבעה דוקטורטים והוא היה מגיע לבית הספר באופניים. הוא היה מאוד מנומס, והאגדה אמרה שיש לו שישה דוקטורטים בנימוסים והשביעי הוא על אופניים. אני זוכר שבמלחמת יום כיפור, כשהייתי בכיתה ט, הוא צבע את הפנס של האופניים בכחול, כמו שנהגו לצבוע את הפנסים של המכוניות.
האם יש חברים מהתיכון שמלווים אותך עד היום?
יש לי קבוצה של חברים מהכיתה בתיכון, ואנחנו נפגשים עד היום.
איזו עצה היית נותן לתלמידי בית הספר היום?
תקופת התיכון היא מאוד מורכבת, תקופה של התבגרות עם כל המשמעות שלה ומערכת חברתית מאוד חשובה וזוגיות, ובכל זאת צריך ללמוד. אלה ארבע שנים שמעצבות את העתיד שלך. הייתי אומר להם לנסות "לג'נגל" בין כל התחומים וללכת אל הדברים הלימודיים שהם באמת מתחברים אליהם ואוהבים אותם. זה מאוד קשה להחליט לאיזו מגמה ללכת. אצלנו לא היה מגוון גדול: היו הומנית, ריאלית, ביולוגית ודו־לשונית (שהיא למעשה המקבילה הצרפתית להומנית של בוגרי הערבית). בסך הכול לכל תלמיד הייתה בחירה של שלוש מגמות. עכשיו יש בבית הספר הרבה יותר מגמות. בתי הצעירה למשל למדה מחשבים וספרדית – שני תחומים שאצלנו לא יכלו ללכת ביחד. העצה שלי היא ללכת אל הדברים שאתם חושבים שאתם נמשכים אליהם או מתחברים אליהם, ולעשות אותם הכי טוב שאתם יכולים.
מוקדם יותר החודש התקיים טקס מצטייני שכבת י"ב, וחלק מהמלגות בטקס ניתנו כדי להנציח את זכר הוריך, פלורה ונח (נסים) עיני. מה אתה יכול לספר על ההורים שלך ועל הערכים שספגת מהם?
מאוד עניין אותם שתלמד ותרכוש השכלה, תצטיין במה שאתה עושה – וזה יפתח לך את כל האפשרויות בחיים. הם קידשו את ההשכלה והחינוך, ובגלל זה הם היו מוכנים לוותר על הרבה דברים, אפילו על דברים שלהם, בשביל הילדים שלהם. אנחנו מדברים על דור אחר, שבו בהרבה מקרים ההורים ראו את ההגשמה שלהם דווקא דרך הילדים שלהם. הם היו דור של מעבר ועשו עלייה ולא הספיקו בהכרח לממש את היכולות שלהם כשהם הגיעו לארץ. היה להם מאוד חשוב שנצליח, והם היו מוכנים להקריב הרבה כדי לעזור לנו בעניין הזה.
למה בחרת ללמוד רפואת שיניים? 
תמיד די נמשכתי ללימודי רפואה. בסופו של דבר הלכתי ללימודים במסגרת העתודה האקדמית בצה"ל. לא נשארתי בצבא רק שנתיים בקבע, אלא עשרים שנה.
תמיד כשאני מדבר עם אנשים ועם מטופלים שלי, אני שומע אמירות כמו "אני לא יודע מה לעשות", "אני גמרתי עכשיו צבא והתחלתי פסיכומטרי, אבל אני לא סגור על עצמי מה אני רוצה ללמוד", ואתה רואה את התשובות האלה משותפות לכל הגילים, גם לבן ה-18, גם לבן ה-20 וגם לבן ה-24. היה לי מחזור של סטודנטים לרפואה שהדרכתי שהיה מבוגר יחסית, והיו שם הרבה סטודנטים שהיו בני 30 כשהתחילו ללמוד רפואה, ואני אומר לעצמי "סטודנטים בני 30 שלומדים רפואה? אני הייתי רופא שיניים בגיל 24. מה קורה כאן?" ואז מתברר שאותם סטודנטים למדו מקצועות אחרים ולא היו סגורים על עצמם, ופתאום החליטו שרפואה מתאימה להם, אחרי תואר בפיזיקה או במתמטיקה. אני לא חושב שיש גיל שיש בו ודאות מוחלטת מה אתה רוצה לעשות. בהרבה מקרים אתה "מתגלגל", וזה מאוד תלוי איך אתה מקבל את זה. זה נוגע בהרבה דברים בחיים, ואני חושב שדווקא נחמד להחליט בגיל צעיר וללכת על זה. אני לא חושב שהשנים בדיעבד ייתנו לך תשובות מדויקות יותר. אני זוכר, למשל, שבגיל 16 שאלתי את עצמי אם הרעיון ללכת לרפואה הוא נכון. בסופו של דבר אתה "מתגלגל" והולך לאן שהחיים מובילים אותך.
איך נראית העבודה שלך?
אחרי שהשתחררתי פתחתי התמחות חדשה ביישור שיניים בבית חולים רמב"ם ונסעתי לשם מראש העין. בתקופת הקורונה עשיתי הפסקה, ועכשיו התחלתי מיזם חדש של מחלקה ליישור שיניים בבית חולים הגליל בנהריה. שבוע העבודה שלי משולב: יש לי שתי מרפאות פרטיות, אחת ברמת גן ואחת בראש העין, ואני עובד שם כשלוש-ארבע פעמים בשבוע. בשאר הזמן אני נמצא בבית החולים, פעם זה היה ברמב"ם לאחר שהייתי בתל השומר, ועכשיו בנהריה. מצאתי שהשילוב הזה בין מרפאה פרטית לעבודה במסגרת ציבורית, בין להיות לבד עם המטופלים שלך לבין מסגרת של הוראה, חניכה והעשרה הדדית בין המומחים בבית החולים, הוא המסגרת שמתאימה לי. המסגרת הזו מתאימה לי גם ברמה של המקצועיות והידע וגם ברמה של העניין החברתי – לראות אנשים, להכיר ולהיפתח לרעיונות חדשים. אנחנו הרי יודעים שכל מי שמלמד לומד הכי טוב בעצמו, וכל האינטראקציה הזו במחלקה היא מאוד כיפית. 
מהם הדברים המהנים בעבודה שלך? 
אני לא חושב שאתה יכול להחזיק מעמד במקצוע כל כך הרבה שנים אם אתה לא אוהב אותו. אתה צריך לאהוב את מה שאתה עושה, ואני אוהב את מה שאני עושה – אני אוהב את העבודה שלי. אני רופא שיניים 39 שנה ואני די התפתחתי בתוך המקצוע. בהתחלה הייתי רופא שיניים כללי ואחר כך הפכתי למומחה ליישור שיניים ועזבתי את רפואת השיניים הכללית. גם בתוך המקצוע התפתחתי ועכשיו אני בכיוון של סוג מסוים של טיפולים, של טיפולים רק בפלטות שקופות, שהם ממש תורה בפני עצמה. אני חושב שבן אדם יכול למצוא עניין במקצוע שלו לאורך שנים, תוך כדי כך שהוא מתפתח בתוכו. לדעתי, אחד הדברים הכי חשובים זה שתאהב את האינטראקציה עם המטופלים, ואינטראקציה עם מטופלים, לא רק ברפואת שיניים אלא בכל מקום שיש בו יחסי מטפל–מטופל, לא בהכרח תהיה אינטראקציה טובה ב־100 אחוז עם כולם. אבל אם יש לך אהבה לטיפול, אז אתה צולח את החלקים הקשים עם פציינטים תובעניים או בטיפולים קשים ומאתגרים, כלומר אתה צולח אותם בזכות האהבה לאנשים ולמקצוע. בלי האהבה הזאת זה לא יחזיק מעמד. יכול להיות שהגיוון שאני עושה, גם בתוך המרפאות הפרטיות אני עובד בשני מקומות שונים עם אוכלוסיות שהן קצת שונות ועם צוות שהוא קצת שונה, וגם הגיוון בין הציבורי לפרטי – מוסיפים המון עניין. זה גם לעבוד וגם ללמד וגם לחנוך: הכול ביחד יוצר פסיפס, כשגם היום, 39 שנה אחרי שגמרתי את לימודי המקצוע, אני עדיין אוהב אותו. 
אז אם אתה נותן לנו, תלמידי התיכון, טיפ לקריירה בעתיד – הוא לאהוב את מה שאנחנו עושים?
לאהוב את מה שאתם עושים ולחפש בתוך המקצוע את הדברים שתאהבו במיוחד. לגוון כמה שיותר, אולי גם לא להעמיס יותר מדי, וכך תמשיכו לאהוב את המקצוע שלכם ולהתפתח בו לאורך שנים.
מה אתה אוהב לעשות בשעות הפנאי?
אני אוהב לטייל ולקרוא.
image