אורלי בנימין: מושב לזכרה של מרשה פרידמן (ז”ל)
ביום הראשון לכנס השנתי של האגודה הסוציולוגית - האגודה שלנו יחד עם קהילת מגדר של האגודה הסוציולוגית ובמיוחד ד"ר טל מלר ויוליה שבצ'נקו המובילות של קהילת מגדר, ערכנו מושב לזכרה של מרשה פרידמן (ז"ל) שהלכה לעולמה בספטמבר 2021. במושב השתתפו ארבע דוברות -
ד"ר שרי אהרוני, מרצה בכירה בתכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בן גוריון. חוקרת פמיניזם ופוליטיקה בינלאומית, עם דגש עם ביטחון ושלום וגם מתעדת את ההיסטוריה של תנועת הנשים בישראל מאז שנות השבעים וארכיונים פמיניסטיים מקומיים.
פרופ' אסתר הרצוג, פרופסור לאנתרופולוגיה, המכללה האקדמית צפת. מייסדת תנועת ש.י.ן לשוויון ייצוג נשים ופרלמנט נשים. פעילה חברתית ופמיניסטית.
גב' נבילה אספניולי, פסיכולוגית קלינית מנהלת מרכז אלטפולה, פעילה פמיניסטית ופוליטית.
גב' אילנה שזור, פעילה חברתית פמיניסטית ממייסדות הפמיניזם המזרחי בישראל.
אנסה לסכם בקצרה את המושב.
תחילה פתחתי בדברי הקדמה קצרים אודות פועלה של מרשה פרידמן והקשר לפעילות הפמיניסטית היום ולדילמות איתן אנחנו מתמודדות כמו הריאקציה נגד הפעולה הפמיניסטית:
מרשה פרידמן ז"ל, היתה פמיניסטית סוציאליסטית שוחרת שלום וצדק חברתי ופעלה ללא לאות כל עוד היתה בישראל וגם כשחזרה לסן פרנסיסקו, לקידום כל אחת מהמטרות האלה.
בשנות ה-70, כלסבית, מרשה פרידמן סללה את הדרך עבור מי שהיתה תחילה ביחסים הטרוסקסואלים. היא היתה מחויבת להפרת ההשתקה הן בכל הנוגע ללסביות ולסוגיות של זהות מינית והן ביחס לסוגיה מרכזית נוספת בכל הנוגע לאלימות נגד נשים שהושתקה אז בעוצמה רבה.
במאבק באלימות נגד נשים מרשה פרידמן (שהיתה חברת כנסת) הובילה את היוזמה להקמת מקלטים לנשים הנמלטות מבני זוג מכים. קטעי עיתונות מלמדים שכשהיא העלתה את נושא האלימות נגד נשים בדיונים בכנסת היא נתקלה בטיעון שלפיו גם נשים מכות את בעליהן.
וכאן אני רוצה לפתוח את הדיון שאנו מבקשות לפתח במושב היום לצד אזכור פועלה של מרשה פרידמן ז"ל ותרומתה לתנועה הפמיניסטית בישראל והוא הדיון בריאקציה ובסוגיה – שהרי שלושה טיעונים מרכזיים מזינים את הריאקציה נגד הפעולה הפמיניסטית במערכות המשפט, המשטרה והרווחה כיום:
1) הסימטריה באלימות – גם נשים אלימות נגד גברים
2) תלונות השווא – נשים מתלוננות על הטרדה מינית בכדי להפיל גברים
3) נשים מסיתות את הילדים נגד גברים וגורמות לניכור הורי
הדינמיקה המדהימה כאן היא זו שמיק וורלו (Verloo) מצביעה עליה:
על אף שהידע האקדמי מראה לגבי כל אחת מהאמונות האלו – שווריאציות עליהן רווחו כל-כך בשנות ה- 70 כשמרשה פרידמן ז"ל החלה את פועלה, ושניתן להפריך אותן אמפירית, הידע האקדמי המפריך אותן מוגדר כלא רלוונטי בתואנה כי השוויון המגדרי כבר הושג. יתר על כן, הריאקציה מערערת על ידע אקדמי זה - ומתייגת אותו כידע פמיניסטי וכידע פוליטי שאי אפשר להאמין לו (זאת לעומת ידע אקדמי של גברים למשל פרופ' וינשטוק ודר' ביילי שעובדים בתוך המערכת האקדמית ומלמדים את ההיפך). האמונות הריאקציוניות האלה מחלחלות לתוך המערכות של המשפט- המשטרה – הרווחה –שם האמונות הריאקציוניות קונות אחיזה והופכות חזקות מתמיד.
ד"ר שרי אהרוני הציגה קטע מספרה של מרשה פרידמן ז"ל 'גולה בארץ המובטחת' שממנו עולים הקשיים האדירים עמם התמודדה מרשה פרידמן כמי שהתמקמה בחזית הפעולה הפמיניסטית בארץ.בהמשך שרי העלתה על נס את חשיבות העבודה הארכיונית ביחס לפמיניזם בישראל.
גב' נבילה אספניולי הבליטה את חשיבות ההכלה של נשים פלסטיניות בדיון ובפעולה ובמיוחד נשים שנפגעו על-ידי פרקטיקות דכאניות מוסדיות - בפעולה הפמיניסטית. עוד היא הדגישה את הצורך לחזור ולשאול את עצמינו בעת פעולה: מי נכללת בשיח על שוויון מגדרי ומי חסרה? ועל איזה נושאים אנחנו מדברות כשאנחנו מדברות על שוויון מגדרי.
פרופ' אסתר הרצוג הזכירה אירועים מההיסטוריה האקטיביסטית שבהם מרשה פרידמן ז"ל אולי לא פעלה מספיק להכללת נשים לא אשכנזיות והתנגדה למפלגת נשים. לבסוף הדגישה בדבריה את הצורך להרחיב את הפעולה הפמיניסטית בנושא של אימהות שהמדינה מפרידה מהן את ילדיהן ובנושא של המאבק בפורנוגרפיה.
גב' אילנה שזור- סיפרה על היענותה של מרשה פרידמן לביקורת שהועלתה על-ידי נשים מזרחיות בנושא הכללתן בפרויקט של בית הספר לנשים.
בהמשך, המושב נפתח לדיון בסוגיית הסולידריות בין נשים המחויבות לפרויקטים פמיניסטיים מובחנים כשאחת השאלות שעמדה במרכז הדיון היא כיצד אנו יכולות לשתף פעולה ביננו (פמיניסטיות מזרמים ומיקומים שונים) ומצד שני לא לאיין את האג'נדות השונות של כל קבוצה.
נראה שדרושות לנו עוד שיחות יפות כאלה.