יציאת אתיופיה בדרך לא דרך - סיפורה של מעישו (ע"מ 28 – 30)
4 במאי 1983 נתב"ג
היום הגיעו 23 עולים בשתי קבוצות דרך אירופה.
בקבוצה הראשונה היה קס (רב בקהילת יהודי אתיופיה) אברהם עם אשתו וארבעת ילדיו.
ישבנו איתו זמן-מה ונסינו לאתר את בנו שהגיע לפניו, אך לא הצלחנו.
הקס, איש צעיר יחסית, בשנות הארבעים, מדבר מעט עברית ומרשים מאוד.
שלחנו אותו לאופקים.
****************************************************
בקבוצה השנייה ציפתה לנו חוויה גדולה.
בין הבאים הייתה אישה חרושת קמטים אך יפה, יחד עם שלוש בנותיה.
היא סיפרה כי שמה מעישו (Maeysho)
שם אביה אליאס
ושם סבה מקונן.
זימנה שישב לידי וראיין משפחה אחרת קפץ ממקומו ופנה אלי:
"אתה יודע מי זאת?
זוהי אחותו של צהיה"!
(את צהיה, פגשנו בסיפור הקודם. צהיה הוא האיש שהרים את הזקן המשותק י.ט.)
היו לי שיחות רבות עם צהיה, שציפה לאחותו והיה מוכן לעשות הכל כדי שתגיע.
והנה היא פה בנמל התעופה.
היא סיפרה לי את סיפורה,
סיפור גבורתה של אישה פשוטה שלא נטשה את אמה עד יום מותה.
*******************************************************
סיפורה של מעישו:
כאשר החליטו יהודי העיירה שלנו, שירה (Shire),
לצאת לסודאן בדרך לישראל נשארתי בביתי עם שלוש בנותיי ואמי המשותקת בחצי גופה התחתון.
אמי הזקנה אמרה לי: "צאי לדרך עם הבנות ושאר האנשים והניחי לי למות כאן. אני כבר זקנה ואמות בקרוב וטוב לי למות כאן ולא במקום אחר".
רציתי להגיע לירושלים כמו כל יהודי אתיופיה.
גם למען בנותיי וגם למען עצמי, אך לא הייתי מוכנה להשאיר את אמי מאחור.
לכן קשרתי את אמי לגבי, כמו שקושרים תינוק, ויצאתי לדרך.
ידעתי שיהיה לי קשה לשאת אותה על גבי, אך לא הייתה לי ברירה.
שאר היהודים כבר יצאו ולא היה אתנו גבר שיוכל להגן עלינו.
רק האמונה באלוהים עזרה לנו להמשיך.
מדי שעה עשינו הפסקה, כדי להוריד מהגב את המשא הכבד האהוב.
בכל הפסקה חזרה אמי וביקשה שנשאיר אותה במקום ונמשיך לבדנו.
ביום השני כבר היו הרצועות שעל גבי ספוגות בדם , אבל המשכתי בדרך.
הלכנו שלושה שבועות עד שהגענו להומרה (Humera) עיר בגבול אתיופיה וסודאן.
שכרנו חדר במלון בעיר, חדר קטן ובו מיטה גדולה אחת וכיסא.
בחצר היה בור לשירותים.
מחיר החדר היה 3 ביר השווים דולר וחצי, לכל לילה.
פגשתי שם יהודים מהסביבה שלנו, חלקם קרובי משפחה ואלה הפנו אותנו לאחד ממבריחי הגבול הידועים.
בקפלי שמלתי תפרתי את מעט הכסף שחסכתי ועתה הגיע הזמן להשתמש בו .
יצאתי לשוק של הומרה שהיה מלא אדם ונשמע בו בליל שפות - אמהרית וטיגרית וערבית.
בפעם הראשונה ראיתי סודנים, שחורים וגבוהים ועיניהם מפחידות.
בבית אבן בן שתי קומות באחת הסמטאות הייתה הכתובת המבוקשת.
בכניסה לבניין היו שולחנות נמוכים. גברים שיחקו שש-בש, שתו ערק ועישנו נרגילות.
מאחורי הבר עמדה אישה שהפנתה אותי לקומה השנייה.
דפקתי בדלת ונכנסתי לחדר מרוהט כחדר במלון זול.
על המיטה ישב גבר שאף לא קם להציע לי לשבת.
הצגתי את בקשתי לעבור את הגבול עם אמי ושלוש בנותיי.
המבריח נקב בסכום הכסף והבטיח לבוא למלון עוד באותו ערב.
בערב הופיע המבריח אך לפתע הבחין באמי, שאיננה זזה ממקומה.
"מה יש לזקנה"? שאל.
"היא משותקת", עניתי, "אבל אני נושאת אותה על גבי כתינוקת. עשיתי כך את הדרך משירה עד כאן , מהלך שלושה שבועות".
המבריח קם ממקומו , התנצל שלא יוכל לקחת אותנו והלך.
ניסיונותיי למצוא מבריח אחר עלו בתוהו.
אף אחד לא היה מוכן להסתכן.
נשארנו בהומרה.
מדי כמה ימים פגשנו קרובי משפחה שהיו בדרכם לסודאן וביקשנו להודיע לקרובינו שכבר יצאו שלא ידאגו, כי גם אנחנו נגיע בקרוב לארץ הקודש.
בכל ערב חזרה אמי וביקשה שנשאיר אותה ונצא לדרך,
אבל אני חזרתי שוב ושוב על אותן המלים: "אימא, אני אוהבת אותך".
אחרי שלושה חודשים נפטרה אמי.
ידעתי שאין בית-קברות יהודי בהומרה ולכן קניתי בשוק מעדר.
קשרתי את אמי לגבי בפעם האחרונה ונשאתי אותה אל מחוץ לעיר.
בנותיי צעדו אתי ועזרו לי לחפור את הבור.
בשקט קברנו את אמי.
בנותיי אספו אבנים והניחו אותן על הקבר.
ללא תפילה.
ללא ברכות.
שקטות עמדנו על קבר האישה הזקנה ובכינו.
למחרת פגשנו קרובי משפחה וסיפרנו להם על מות אמי.
בלי לשבת שבעה הצטרפנו אל הקרובים בדרכם לסודאן.
במחנות הפליטים פגשנו אלפי יהודים וכל יום הצטרפו עוד יהודים.
מעישו שהתה במחנה הפליטים בגדאריף במשך קרוב לשנתיים.
אחר-כך עברה לחרטום, שם שהתה עם בנותיה כמה ימים ועתה הגיעה לארץ במטוס, דרך יוון.
***************************************************
הבינותי מדברי זימנה כי צהיה קשור מאוד לאחותו,
אולי מפני שהיא אשר דאגה לאמם עד יומה האחרון.
חיפשתי סיבה להתקשר אליו והנה עלתה השאלה אם לרשום את מעישו כגרושה.
מיהרתי לטלפון וביקשתי לדבר עם צהיה.
שאלתי אותו אם השם מעישו אומר לו משהו?
לרגע היסס ושאל: "איזה שם"?
"מעישו", עניתי.
"לא יכול להיות", נשמע קולן הרועד:
סיפרתי לו שאחותו הגיעה.
הוא ביקש לדבר עמה.
זימנה החזיק את השפופרת ליד אוזנה.
עם סיום השיחה, בעוד גופה רועד בהתרגשות, נשכבה על רצפת בית הנתיבות ונישקה אותה.
*******************************************************
באחת לפנות בוקר יצאתי עם מעישו ושלוש בנותיה במכוניתי לאשקלון.
צהיה המתין לנו באשקלון וכאשר ראה את אחותו איבד את שלוותו.
דמעות פרצו מעיני כולם כאשר חיבק צהיה ונישק את אחותו ושלוש בנותיה.
כאשר ישבנו בסלון הדירה בה שוכנה המשפחה הסירה מעישו את הצעיף הלבן שכיסה את כתפיה.
הבחנתי בחריצים העמוקים שהגלידו - אותות שלא יימחו לנאמנותה של מעישו לאמה המשותקת.
הרכנתי את ראשי, קטונתי נוכח האישה הגיבורה הזאת.