image
והפעם בפינתנו:
ריאיון עם אתגר קרת
אתגר קרת, בוגר מחזור מ"ד 1985, הוא סופר, מחזאי, תסריטאי, קומיקסאי, פזמונאי ושחקן קולנוע ישראלי. חתן פרס ספיר ופרופסור חבר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

ראיינו: עמליה קריב, יהלי שורץ ויעל בן צבי י4
אם אתה יכול לחלוק איתנו כמה אנקדוטות על החוויה שלך בתיכון, האם הייתה לך חוויה מוצלחת, חוויה שעיצבה את האופי שלך? ואולי דווקא תקופה אחרת בילדות שלך?
קודם כול נולדתי בחודש השישי בניתוח קיסרי ושקלתי פחות מקילו, בגלל זה גם קראו לי אתגר. אמא שלי אומרת שהאתגר שלי היה לשרוד. גם הייתי ילד מאוד חולני. בגלל זה גם לאורך כל שנות הלימודים החסרתי הרבה ימי לימוד, וחוץ מזה גם ההורים שלי שניהם היו ניצולי שואה והם היו ילדי מלחמה. אמא שלי התייתמה מההורים שלה ואיבדה את אחיה, והיא בעצם גדלה בבתי יתומים, אז הייתה להם תפיסה לא כל כך רגילה. אני מנחש שהיא לא דומה למה שיש במשפחה שלכם. מבחינתם, הממסד הרבה פעמים רק רצה להזיק. כשאתה בבית יתומים ויש מנהל בבית היתומים שרק רוצה לגנוב אוכל, שמיכות או לא להוציא כסף על רופא, אתה בתור ילד לומד שאתה צריך לסמוך רק על האינטואיציה שלך, וגם אם המורה אומר לך משהו אתה לא מקשיב לו, אתה עושה את מה שאתה חושב שנכון. זה דבר שהם קצת לימדו אותנו, לכן אם הייתי קם בבוקר ואומר להורים שלי שאני לא רוצה ללכת לבית הספר הם היו אומרים, אוקיי, אז תעשה מה שאתה רוצה. נחשוב על איזה תירוץ. אז בעצם גדלתי בבית שהיה מאוד-מאוד אנרכיסטי, כאילו דומה לבית של מישהו היפי, אבל ההורים שלי היו ניצולי שואה ונראו הכי מהוגנים. אם הייתי עושה משהו שהוא לא לעניין, והם היו מגבים אותי, אז תמיד היו מאמינים להם, כי לא היו חושבים שאנשים שנראים ככה יבואו ויגידו שאם הילד אומר שכאבה לו הבטן, בעצם נסעתי לחיפה לים. 
אני חושב שבאיזשהו אופן אם אני צריך לחשוב על החוויה הכי משמעותית או מעצבת שהייתה לי בילדות  היא הייתה הרבה יותר המשפחה מבית הספר. אהבתי את בית הספר והיו לי חברים מאוד-מאוד טובים מ"אהל-שם" וחלק גם למדו איתי מכיתה א', זאת אומרת למדנו המון-המון שנים יחד. היו הרבה מורים שאהבתי, ואני חושב שגם באמת לימדו אותי. נניח סתם, כשהייתי באוניברסיטה למדתי מתמטיקה, זאת אומרת תקופת זמן, ובחיים לא הייתי עושה את זה בלי המורה. היה לי מורה בשם בלבן שדרכו למדתי לאהוב את המתמטיקה. אני חושב שתמיד אצלי כוכב הבית היה המשפחה שלי, והיתר היה סוג של לוויין. 
אחותי גם בוגרת "אהל-שם". אני הכי צעיר, ויש גם את אחי הבכור, ואנחנו משפחה מאוד-מאוד קיצונית, נניח כמו בסדרה של נטפליקס. האח שלי הוא גאון. הוא בעצם סיים את הלימודים ואת הבגרויות כשהיה בן ארבע עשרה וחצי. הוא חזר בתשובה בגיל מאוד צעיר, ואז הוא עזב את הבית ולמד בישיבה. בתקופה ההיא הדעות הפוליטיות שלו היו כמו של מתנחלים, והוא האמין בארץ ישראל השלמה. ואז הוא התגייס והיה בצבא והיה במלחמת לבנון, והדעות שלו נהיו שמאלניות באופן מאוד-מאוד רדיקלי. והוא גם הקים את התנועה ללגליזציה של מריחואנה, שהפכה להיות "עלה ירוק". אני אומר שהוא היה פעיל פוליטי, והוא איש מחשבים ועשה כל מיני דברים. אחותי, שהיא הייתה תלמידה מצטיינת ב"אהל-שם" וגם התחילה לימודי פסיכולוגיה, חזרה בתשובה, והיא עוד לא בת שישים. יש לה היום אחד עשר ילדים ויותר מארבעים נכדים. אז אנחנו ככה משפחה מאוד מגוונת ומאוד מכילה. 
 .... המשפחה שלי גם הייתה מאוד מגוונת מבחינה פוליטית. אבא שלי היה איש אצ"ל, אמא שלי הייתה ממקימות תנועה "התחייה" ואח שלי מאוד-מאוד שמאלני, אני שמאל, אחותי בכלל בקהילה החרדית על האג'נדות שלה האחרות. אז אנחנו חיינו באמת באיזושהי סביבה שהיא באמת מאוד מכילה ומעניינת. הרבה פעמים אתה פוגש בן-אדם, והוא אומר: וואו, אני רואה הרבה חרדים בטלוויזיה, ולא ממש יצא לי לדבר עם חרדי. אז במשפחה שלי היו חרדים, מתנחלים, ימנים, שמאלנים, סטלנים, הכול וזה היה ממש-ממש בסדר.
האם זה לא היה, אני לא יודעת אם לקרוא לזה כאוס? ויכוחים ואי-הסכמות בשולחן ארוחת הערב?
אז קודם כול היו אצלנו אי-הסכמות, אבל היה משהו באופן שבו דיברנו על דברים שהוא תמיד הגיע ממקום מאוד סקרן ולא מתעמת.
אנחנו נבוא לאחותי, שהיא גרה בהתנחלות, ונבוא ונעשה אצלה שבת ונאכל ארוחת ערב ונדבר על דברים ועל חלק נסכים או לא נסכים ונדבר עם השכנים שלה. ברור שיש אי-הסכמות, אבל בניגוד למה שמרגישים באווירה הציבורית, אצלנו, מה הדעות שלך וכמה אתה אמפתי או כמה אתה נעים לאנשים אחרים - אלה דברים אחרים לגמרי. 
גם בדת היהודית יש מושג כזה שקוראים לו "נבל ברשות התורה", אתן מכירות את המושג הזה?
אז נבל ברשות התורה הוא אדם שממלא את כל המצוות, ובכל זאת הוא חרא של בן-אדם. הוא הצליח כי המצוות הן כמו מסננת אז אתה תמיד יכול איכשהו לתחמן מפה או לתחמן מפה ולהגיד אני לא אוכל בשר עם חלב אני אוכל בשר ליד חלב, אני אעשה ככה, או ככה... אתה יכול אולי להגיד ששמרת על כל הכללים, אבל לא באמת. אתם מכירים את זה גם מבית ספר, נכון? אתם יכולים להיות כאילו בסדר, אבל לדעת שאתם לא בסדר. אז אני אומר שאצלנו מה שהיה הכי חשוב היה שהכוונה הייתה יותר חשובה מהכללים. כלומר יותר חשוב מלשמור על התורה היה לא להיות נבל, ואז באמת אנשים יכולים לחשוב דברים שונים לגמרי, אבל אם הם באים ואומרים אני אוהב את המשפחה שלי, אני מבין שהדעה שלי היא דעה ויש דעות אחרות, ואז זה משהו שהוא מאוד מקל על דינמיקה במשפחה כזאת.  
אתה חושב במקרה שלהיות במשפחה שאתה מתאר כמאוד אכפתית ומגנה, אתה חושב שזה מה שנתן לך את האומץ לכתוב ספרות שהיא מאוד לא קונבנציונלית? דברים שהם לא מה שאתה מצפה שאנשים יכתבו, הרבה פוסט-מודרניזם? אני יודעת שכשאנחנו עברנו וקראנו חלק מהסיפורים שלך כשהחלטנו שאנחנו עושות את העבודה הזאת סביבך, היינו מאוד מופתעות מרעיונות שאנחנו לא חושבות שהיינו יכולות לחשוב עליהם אי פעם ברמת המקוריות והחדשנות. האם אתה חושב שזה נובע משם?
אז אני חושב שיש כאן שילוב של שני דברים. אני חושב שבאמת שהדבר הזה שהגדרתן קודם ככאוס, אז אני אומר הוא באמת היה קיים במשפחה שלי. המקום הזה שבו אתה בעצם אתה בתור פרט והמקום שלך הוא משהו מרכזי, זה לא כאילו כל התלמידים בכיתה רוצים להיות ב-8200 או בהיי-טק או להיות עשירים, אז אתה אומר אוקיי, זה מה שכולם רוצים ואני אלך אליו. אתה אומר לכולם תסתמו את הפה רגע, אני רוצה לחשוב מה אני רוצה ואז אני אעשה את מה שאני רוצה וזה דבר שהיה נורא-נורא דומיננטי במשפחה שלי. 
אני תמיד נותן כדוגמה את אבא שלי, ושוב השאלה אם לבוא ולהגיד שזה משהו מופלא או משהו מטורף. זו רק שאלה של השקפה. אבא שלי ששרד את השואה אמר: אני מרגיש שבגלל שקיבלתי את החיים שלי במתנה, אני לא רוצה לחיות חיים אחד, אני רוצה לחיות הרבה חיים. עכשיו מה זאת אומרת? הוא אמר: אני כל שבע שנים רוצה להחליף מקצוע, כי אני לא רוצה שיהיה לי מקצוע אחד, נניח סתם, תהיה לי חנות ואני אמכור בגדים וכל החיים אני אגיד, זה מה שיש לי בחיים. אני רוצה שכל שבע שנים אני אחליף מקצוע, אז הוא עשה תשתיות חשמל לבניינים, הפיץ סיגריות, הוא ניהל את המזנון של בריכת גורדון, היה לו בית חרושת לייצור בקבוקי פלסטיק. חלק מהעבודות שהוא עשה, הוא היה מאוד טוב בהן, וחלק הוא היה ממש גרוע. לפעמים מה שהיה קורה הוא שהיו שנים שהוא היה מצליח והיינו מרוויחים כסף, ואז היו עוברות שבע השנים, והוא היה אומר: אוקיי, עכשיו נעשה משהו חדש, וכל המשפחה הייתה במתח כי אם הוא יעשה משהו לא מוצלח אז פתאום נהיה עניים. זה קרה. אז אני אומר שיש משהו בדוגמה האישית הזאת שאתה מסתכל על אבא שאתה בא ואתה אומר, זה לא אבא ששואל את האנשים מה הכי חשוב, שיהיה לי הרבה כסף? או הכי הרבה כבוד? אלא שהוא כל הזמן שואל את עצמו מה אני רוצה ומה אני מחפש.
כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה, למדתי בתכנית שמאוד קשה להתקבל אליה, קוראים לה תכנית לאוטמן לטיפוח מצוינות. הם לוקחים רק עשרה תלמידים בכל שנה, ומאוד הייתי גאה כשהתקבלתי לשם. כשהתחלתי לכתוב סיפורים, הראיתי אותם להרבה אנשים, דוקטורים שם ופרופסורים והם כולם אמרו לי אותו דבר. כולם אמרו לי תשמע, התכנית שהתקבלת אליה היא מאוד אקסקלוסיבית, מאוד מיוחדת, היא הזדמנות חד-פעמית ואסור לך להחמיץ אותה. אם אתה תתרכז, עוד שבע שנים מהיום אתה תהיה פרופסור באוניברסיטה. לכתוב סיפורים זה משהו שמאוד מבלבל אותם, ואגב אם אתה שואל אותנו אתה גם לא עושה את זה ממש טוב. אז עזוב, לך יש קריירה מאוד מבטיחה, אז תפסיק לכתוב סיפורים. את זה אמר לי יותר מבן-אדם אחד. עכשיו בעיקרון אני חושב שכל בן-אדם שעבר חינוך רגיל, אם אתה הולך לדבר עם אנשים מאוד חכמים ומאוד מוכשרים שרוצים בטובתך ואתה מעריך אותם והם אומרים לך משהו, אז תקשיב להם. ההורים שלי לימדו אותי לא להקשיב, זאת אומרת הם לימדו אותי לשמוע, אבל בסופו של דבר להחליט החלטה עצמאית. אז אני חושב שיש משהו בדבר הזה שמאוד-מאוד עזר לי. 
(תמלול חלק מריאיון עם הסופר ותסריטאי, אתגר קרת, לפרויקט סטוריטלינג של תיכון "אהל-שם".
מתאריך: 2.1.2022).
image